[התמונה המקורית: דוד בן גוריון. צילום: פאול גולדמן, לע"מ]

[המאמר ראה אור לראשונה בכתב העת האומה, גיליון 2016, עמ' 18-8. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על משיח ומשיחיות, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 15 ביולי 2021

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בעשור האחרון, בדרך כלל במהלך מערכות הבחירות התכופות, המאבק נגד משיחיות, הפך  לססמת בחירות:

• שר האוצר, אביגדור ליברמן חזר והבטיח - ועתה אף קיים - ממשלה ללא השתתפות חרדים ומשיחיים.
• ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק תאר את המשך שלטון הימין כמסוכן,  מוכוון  "חזון קנאי משיחי גזעני." (הערה 1)

ציונות ומשיחיות

המושג "משיחיות" טעון במסורת היהודית והאוניברסלית ברבדים עמוקים של תוכן תאולוגי ומחלוקות עתיקות יומין. אהוד ברק ואביגדור ליברמן לא התעמקו כנראה במחלוקת הידועה בין הרמב"ם לרמב"ן על מאפייני ימות המשיח.

ספרו החדש של פרופסור ישראל קנוהל: "מחלוקת המשיח: למי מחכים היהודים?" (הערה  2; ראו תמונת כריכה משמאל) מלמד כי בסוגיה כה מרכזית למורשת היהודית, המחלוקות התחילו כבר בימי המקרא.

[משמאל: תמונת הכריכה של ספרו של פרופסור ישראל קנוהל: "מחלוקת המשיח: למי מחכים היהודים?", שראה אור בספטמבר 2019 בהוצאת כנרת, זמורה דביר. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

בכל זאת, איש לא תבע מברק ומליברמן להסביר למה בדיוק מתכוונים בהצגת המשיחיות כאיום; מהי בעיניהם משיחיות; ואולי, התוכן העמוק במרכיבי הרעיון המשיחי לא ממש חשוב להם, והם משתמשים במילה משיחיות כמילת גנאי נפוצה בשיח הפוליטי הישראלי.

מנהיג כדוד בן גוריון, היה בוודאי תובע מהם בירור. במענה מידי לפרופסור נתן רוטנשטריך שקרא בהרצאת ליל שבת- 17.2.1961- בקיבוץ חולדה: "לשים קץ לתקופת המשיחיות הפוקדת את ישראל זה קרוב לחמש עשרה שנה - עלינו לעבור לפסים שגרתיים של מדינה אפילו אנו מדינת היהודים" (הערה 3) הבהיר בן גוריון: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה לא יהיה לנו קיום." (הערה 4)

בן גוריון המשיך בכך  קו עקבי שבו דבק מראשית דרכו. בימי מלחמת העולם הראשונה,  בשהותו בניו-יורק כתב: "מתוך תהום המחשכים שאפפו את עמנו בשעת חירום זו, הולך ובוקע קו אור. שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב האומה. 'נתעורר המת נזדעזע המת'. הקטסטרופה האיומה, היותר גדולה בדברי ימינו , אחרי מפלת בר כוכבא, שבאה עלינו, עוררה סוף סוף את העם, ובתוך הסערה מגיע אלינו קול שופרו של משיח." (ניו יורק, ספטמבר 1915) (הערה 5).

[תמונתו המקורית של דוד בן גוריון באדיבות אתר הכנסת. שם הצלם אינו מוזכר]

כראש ממשלה בעשור הראשון למדינת ישראל במאמר על הקשר בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות, חזר והדגיש את תפקיד הרעיון המשיחי כגורם מניע ומאחד שהביא להקמת המדינה: "תקומתה של מדינת היהודים היא בלי ספק פרי אחדות העם היהודי, אחדות הנשענת על מורשת היסטורית משותפת, על שותפות גורל ועל תוחלת משיחית, שביודעין ובלא יודעים, מרתקת העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות." (הערה 6))  "חזון גאולה משיחית של עם מפוזר בעולם, הקים מדינת ישראל." (הערה 7)  "תקומת ישראל הוכיחה כי חזון הגאולה המשיחי שפעם בלב העם היהודי, בכל הדורות, לא היה חזון בדים, אם כי רק אפס קצהו נתקיים בימינו." (הערה 8)

בן גוריון לא היה יחיד שנתן ביטוי לתפיסה משיחית. מנחם אוסישקין  הנחה את מנהל גימנסיה הרצליה ברוך בן יהודה: "אין ציונות אלא גאולה, שים נא זאת בשם ספרך."  הספר זכה לכותרת:  "תולדות הציונות-תנועת התחייה והגאולה בישראל".  (הערה 9)

להתנגדות לרעיון המשיחי יש משמעות מעשית רחבה. כדאי לבקש מאהוד ברק ומאביגדור ליברמן הבהרה, כיצד מכאן והלאה מובן להם המפעל הציוני, ללא יסודותיו המשיחיים. התנהלות מנהיגותית ישראלית נטולת חזון משיחי, מזמינה בירור מחודש, כן וביקורתי של אופק החזון המכוון את חיינו בארץ הזאת. 

שלושה מוקדים לדיון המשיחי

דיון בתכניי הרעיון המשיחי, דורש עיון מקיף שלא אכנס לעומקו. אסתפק בשרטוט שלושה מוקדים בהם מתקיים הדיון ברעיון זה:

• המוקד הראשון: דיון מחקרי אקדמי דוגמת מחקרו המקיף של גרשום שלום (ראו תמונה משמאל) במכלול מפעל חייו. בדיון זה, החוקר מתבונן מבחוץ כביכול, בהתפתחותו של הרעיון לאורך הדורות, מבלי שהוא נדרש  ליחס של אמונה כלפי התכנים בהם הוא עוסק.

[תמונתו של גרשום שלום היא נחלת הכלל]

• המוקד השני: דיון היסטורי (גניאלוגי) ברעיון המשיחי, כמקור השראה לתהליכים המונעים על ידו. דיון זה נעשה במטרה לברר לעצמנו את מקומנו בהווה, מתוך בירור סיפור דרך, מהיכן הגענו.  כאן משתתפים לאו דווקא החוקרים האקדמאים, אלא בעיקר המנהיגים כאנשי מעשה, בדין וחשבון למניעים ולהגיונות בהם פעלו וממשיכים לפעול.

בסיכום העשור הראשון למדינת ישראל, בהקדמה לאלבום העשור, כתב ראש הממשלה בן גוריון: "תורשה וסביבה הם שני הגורמים העיקריים בחיי אנוש, וגם בחיי עם...מעטים העמים ששני הגורמים הללו פעלו בתוכם בכוח כה רב ומתוך התרוצצות כה טרגית כאשר פעלו בחיי העם היהודי. אולם העם היהודי נתייחד בגורם נוסף. בשעה שכל העמים בימי קדם ראו בעבר את תור הזהב, לימדו נביאי ישראל את עמנו להפנות מבטיהם לעתיד ונטעו בו, הרעיון המשיחי, חזון הגאולה הלאומית והאנושית הצפוי באחרית הימים... ולפני שלושה דורות, בדיוק לפני שמונים שנה (בשנת 1878), נפל דבר: שלושת הגורמים בהיסטוריה היהודית, תורשה סביבה והרעיון המשיחי, שפעלו בנפרד, ולרוב מתוך סתירה והתנגשות הדדית, התלכדו בנקודת מוקד אחת של יוזמה חלוצית..." (הערה  10)

• המוקד השלישי: הרעיון המשיחי כגורם אקטואלי, משפיע בקבלת החלטות. כאן מדובר בדיון מעשי בצמתי קבלת החלטות, בהן האמונה המשיחית משמשת גורם במשוואת השיקולים לגיבוש מדיניות והחלטות. בנאומו בפני הקונגרס הציוני ה-20 באוגוסט, 1937, אמר בן גוריון את הדברים הבאים: "אל נא נעמיד זו לעומת זו את הריאליות ואת המיסטיקה, אלא ננקוט בבת אחת גם בריאליות וגם במיסטיקה ובמיסטיקה אני מתכוון לאמונה ולרצון. עלינו לנקוט בריאליות ובריאליות ביקורתית, ביחסינו לאחרים, לזרים, לאנגלים, לערבים, וכדומה. עלינו לנקוט במיסטיקה ביחס לעצמנו. עלינו להיות ריאליסטיים וריאליסטים ביקורתיים ביחס לכל צעד מעשי שאנו עושים, בהווה ובעתיד הקרוב ועלינו להיות מיסטיים – בעלי אמונה עמוקה ללא גבול, ובעלי רצון אדיר ללא חת – ביחס לעתידנו." (הערה 11).

גם בהציבו את ייעודו הלאומי של עם ישראל ככרוך בשליחותו המוסרית, דיבר בן גוריון בשפת הגאולה היהודית וכך הסביר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה: "על כל אחד מאתנו לעשות בשעתו את המוטל עליו למען הגיע לשלב עליון יותר מזה שעמדנו בו בראשיתנו. דרוש מצפן וכיוון. המצפן הוא הגאולה המלאה והשלמה של העם העברי בתוך גאולתה המלאה והשלמה של האנושות כולה. אמונתנו ב"אחרית הימים", עומדת בכל תוקפה וכל עוד לא קם בעולם כולו משטר הבנוי על הצו היהודי 'ואהבת לרעך כמוך' לא נשקוט ולא ננוח."(הערה 12).

מניעי ההתנגדות הישראלים לרעיון המשיחי

המתנגדים למשיחיות, כמובן לא שוללים את הדיון האקדמי במשיחיות כפי שמתקיים במוקד הדיון הראשון. אולם  ההתבוננות ברעיונות אלה צריכה מבחינתם, להישאר בד' אמותיו של הדיון האקדמי. טענתם כנגד המשיחיות, מתמקדת  מבחינה זו בעיקר במוקד הדיון השלישי, במגמתם לטהר את תהליכי גיבוש המדיניות הלאומית ממרכיבי תוכן דתיים, כמו אמונה משיחית הנראית להם כנגועה – לפחות בחלקה - במרכיבי תוכן בלתי רציונליים.

בתוך כך, מצאו עצמם המתנגדים נדרשים  גם למאבק על הנרטיב הציוני, בשאלת היסוד מנין באנו ומה היו מקורות ההשראה לראשית המפעל הציוני?  המתנגדים למשיחיות, נגררו בנקודה זו לפולמוס סביב מוקד הדיון השני: התהווה בכך מאבק על הנרטיב  הציוני, בשאלה האם היו במפעל הציוני יסודות דתיים? המתנגדים למשיחיות מבקשים לספר מחדש את הסיפור הציוני כסיפור שהושתת מראשיתו על הגיון חילוני נטול משיחיות דתית.  ביטוי למגמות המאבק בתחום זה מצוי בספרו של אריק כרמון: "לדבר ציונות: מדינה ודת במאבק קיומי" (ראו תמונת הכריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת הספר לדבר ציונות - מדינה ודת במאבק קיומי לאריק כרמון, שראה אור ב- 2018 בהוצאת ידיעות אחרונות. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן].

לאורך הספר מבקש כרמון לשכנע כי מדינת ישראל נתונה במאבק בין שני נרטיבים מובילים: מצד אחד, "ניצבים מנהיגי הציונות המדינית והמעשית שבעבורם התקומה היא תוצר של מרד חילוני, כנגד מרכזיות הדת ככלל, וכנגד הציפייה לגאולה משיחית, בפרט באורחות חיי האומה", ומצד שני "ניצבים מנהיגי הציונות הדתית אשר מינפו את תוצרי המהפכה החילונית בתור ראשית צמיחת גאולתנו."  (הערה 13)  כך הפכה סוגית המשיחיות לזירת מאבק אקטואלית: התודעה ההיסטורית בסיפור הקמתה של מדינת ישראל, גויסה למאבק על עיצוב דרכה של מדינת ישראל בהווה ובעתיד.

ההתנגדות למשיחיות  גולשת כאן אל מוקד הדיון השני, במאמץ לטהר את זהות המפעל הציוני, מ"רוח הרפאים" המשיחית שהניע אותו בראשית דרכו. במאבק זה יש  לעמוס עוז בכתיבתו הפוליטית, תפקיד משמעותי. ביטוי מובהק לכך נתן עוז  בשני ספרוני הגות קצרים שפרסם  באחרית ימיו: "שלום לקנאים" ו"ההרצאה האחרונה".  כך כתב לדוגמה: "מי שמנסה לטשטש או להשכיח את העובדה ששיבת ציון בזמננו, בניין המושבות הקיבוצים והערים, לא באה מידי המשיח, אלא דווקא מידי תנועה פוליטית חילונית, פרגמטית מודרנית, מאיים בכך על עצם הזהות היהודית שלי ושל אחרים כמוני. מאיים למחוק אותנו." (הערה 14).

המחלוקת המהותית על המשיחיות בתנועה הציונית,  נשזרת כך  בשני המוקדים, המשתרעים מעבר  לגבולות המחקר האקדמי על המשיחיות ומקיפים בימים אלה את מלוא ממדי הקיום היהודי במדינת ישראל.

הביטוי המעשי לרעיון המשיחי במעשה הציוני

מאז ימי הביניים, דיון ברעיון המשיחי היהודי, לא יכול לדלג על עמדת הרמב"ם. שקבע את האמונה בביאת המשיח כאחד משלושה עשר עיקרי אמונה. למרות הגדרת החיוב לאמונה בביאת המשיח, התוכן המעשי הטעון ברעיון המשיח, נותר פתוח למחלוקת. קיים הבדל קטגורי בין מי שחולק בענייני התוכן לרעיון המשיחי – כמו השאלות: כיצד בדיוק נראים ימות המשיח? האם החלו כבר  ימות המשיח?  - לבין מי שמתנגד ליסוד האמונה בביאת המשיח ונחשב כופר בעיקר.

המחלוקת הלגיטימית על תוכן הרעיון המשיחי, משתרעת על פני עולם ומלואו. אבל אחרי הכל יהודי מאמין אינו מתכחש לחובת הציפייה, יהיה תוכנה אשר יהיה. הפילוסוף היהודי גרמני הרמן כהן, בן המאה ה-19 (ראו תמונה משמאל), ראה ברעיון המשיח את תרומתה החשובה ביותר של המורשת היהודית לאנושות. כמובן, אין עוררין על זכותם של ליברמן וברק לחשוב מה שיחשבו ולומר כחפצם, בכל זאת, כדאי להעמידם על משמעות דבריהם ביחס למורשת יהודית בת מאות אם לא אלפי שנים. [תמונתו של הרמן כהן משמאל היא נחלת הכלל] מחוץ לסבך הפלפול התאולוגי, באופן הפשוט המובן לכל אדם, הרעיון המשיחי מגולם בחיי המעשה בשתי ציפיות יסוד המציבות לאדם אופק של אמונה בתקווה מתמדת:

• הראשונה, ציפייה לישועה במצוקות חייו הנוכחיות, גם לנוכח מצבים הנראים חסרי מוצא.
• והשנייה כרוכה באמונה כי ההיסטוריה בכיוון התפתחותה הכולל מובילה לקראת גאולה.

אמונה במשיח במובנה המעשי הפשוט, היא האמונה שגם אם לא ברור איך דברים מסתדרים – מצפים לישועה מאמינים שהבלתי אפשרי יכול להיות אפשרי. זו שירת הפרטיזנים בימים השחורים משחור: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה/ את אור היום הסתירו שמי העננה/ זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא..." , למרות העננים הקודרים כמציאות נוכחת, אור היום יתגלה, ויהיה זה גם בזכותם, באמצעות מאבקם. גם אם הם אולי לא יזכו להגיע לכך. כשאדם מאמין בסיכוי לשינוי, גם כאשר תמונת המציאות איננה נותנת לכך  סיכוי של ממש, קיים לו אופק של תקווה המעניק לו כוח לפעול. לזה קוראים בפשטות - "משיחיות".

.

באמונה בסיסית זו יצא המפעל הציוני לדרכו. בוויכוח על הישארות בתל חי, לדוגמה, באדר תר"פ- 1920, כתב ברל כצנלסון בתגובה חריפה לז'בוטינסקי שהמליץ לנטוש: "אכן בכל אסטרטגיה קל להוכיח למפרע מפלה וקשה להבטיח ניצחון...כנראה שאנו עומדים כאן בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש 'מעשיות' שעושה את החשבון למפרע וממליצה לעזוב (את תל חי, מטולה, כפר גלעדי) ויש מעשיות אחרת, המתעקשת לעמוד עד לרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי, נעשה לאפשרי." (הערה 15) בדברים אלה כמו בתא די.נ.אי , טמון הרז העצום של אמונה במשיח, בגילומה בחיי המעשה. כאן טמונים גם שורשי המחלוקת בחברה הישראלית על עתיד המפעל הציוני.

המחלוקת על חלוקת הארץ וסוגיית המשיחיות

בעשרות השנים האחרונות, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, הוויכוח על המשיחיות הושלך באופן קונקרטי ביותר אל שאלת עתיד האחיזה של מדינת ישראל במרחבי הארץ שנכבשו במלחמת ששת הימים. כאן התהווה מאז יוני 1967, שורש המחלוקת הישראלית שהצמיח את ההתנגדות החדשה לרעיון המשיחי. במציאות הרעיונית והפוליטית שהתפתחה לא ברור עד כמה ההתנגדות לרעיון המשיחי מונעת בשורשה  מהתנגדות להמשך ה"כיבוש" הישראלי בחבלי נחלת אבות, או שההתנגדות להמשך ה"כיבוש", מונעת בשורשה מהתנגדות לרעיון המשיחי.

[לאסופת המאמרים על מלחמת ששת הימים באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

הוויכוח על המשיחיות מתכנס במוקד זה לדילמת גיבוש המדיניות לעתידה של ישראל. "הייתה זו מלחמת ששת הימים שפתחה מחדש את הוויכוח על חלוקת הארץ" –טען פרופסור שלמה אבינרי (ראו תמונה משמאל), בתארו את השינוי שהתחולל עם מלחמת ששת הימים והוביל להערכתו, גם למהפך הפוליטי של 1977. (הערה 16).

[תמונתו של פרופ' שלמה אבינרי משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Halifax International Security Forum. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

המחלוקת על המשיחיות מתכנסת כאן לשאלה האם חדירת המשיחיות לדיון המדיני המעשי, היא תופעה חדשה, שהובאה על ידי הציונות הדתית כתוצאת כיבושי מלחמת ששת הימים, או שהייתה קיימת מראשית ימי המפעל הציוני?.. כאן  מגולם המסתורין של הרעיון המשיחי, גם כשנדמה שתוקפו נמוג הוא לפתע פורץ מחדש. הוא נתון תמיד במתח בין חזון נצחי, לבין הקשיים המציאותיים למימושו. ההתנהלות במתח הזה מציעה לאדם שלוש אפשרויות יסוד:

האפשרות הראשונה - דחיקת החזון הנצחי לאחרית הימים:

אפשרות זו מתייחסת לפער בין המציאות, כאן ועכשיו, לבין חזון הגאולה ארוך הטווח ואומרת: הנסיבות חזקות ממני ואת חזון הגאולה, נעביר לאחריות האל, לאחרית הימים, ובינתיים, בשאיפה לנורמליות, נתמקד בחיי ההווה. זו במידה רבה הגישה החרדית, התואמת במידה רבה לגישה הנוצרית לסוגיית אחרית הימים. מספרים על ר' חיים מבריסק, מגדולי רבני ליטא, שהגיע אליו יהודי, בימי מלחמת העולם הראשונה, סיפר לו על תלאות העם היהודי במלחמה ואמר: "מי ייתן ויהיו אלה חבלי משיח". השיב לו ר' חיים מבריסק: "חיים של יהודי אחד דוחים חבלי משיח".  הבסיס לתשובתו הוא חוסר המוכנות לשלם מחיר כאן ועכשיו, למען מחר נכון וטוב יותר. מעניין לזהות קווי הגיון אלה בהגותם של אנשי רוח בשמאל הישראלי בדור האחרון, בהם: עמוס עוז, דוד גרוסמן ומאיר שלו.  קרבתם הרעיונית לעמדה החרדית מתבטאת בהסתייגות ערכית מדבקות בחזון ודרך הכרוכים במאבק ובסיכון חיי אדם.

האפשרות השנייה - הכחשת המציאות והתמקדות בחזון:

גישה זו היא, על פי רוב, האופן הרווח בו מוצגת המשיחיות בצורת הצגה, המגחיכה את המשיחיות עד אבסורד. אדם משיחי כזה, בציות אובססיבי לחזון, מגלם התנהלות חסרת אחריות, מדחיק את העולם המצוי, מתעלם ממנו, פועל בעיוורון למציאות. בסטריאוטיפ הזה תאר עמוס עוז את המתנחלים המשיחיים: "הם אומרים: 'יש לנו זכות על כל ארץ ישראל' ...בעיניהם מדובר לא רק בזכות אלא בחובה שמוטלת עלינו. חובה דתית להחזיק בכל שעל. כאשר אני עובר לפני מעבר חציה מסומן, בוודאי שיש לי זכות לחצות את הכביש, אבל אם אני רואה משאית דוהרת לעברי במהירות של 100 קמ"ש, יש לי גם זכות מלאה לא לממש את זכותי ולא לחצות את הכביש. הקנאים שלנו משוכנעים בכך שחובתנו הדתית היא להתעלם מן הסכנות ולחצות את הכביש, ומן השמים יושיעו אותנו." (הערה 17).  

האפשרות השלישית - המשיחיות המפוכחת:

זה המצב השקול והאחראי בו מתנהל בדרך כלל האדם המשיחי. במצב זה פועלים החמאס, שיח' נסראללה והאיראנים. זו גם המשיחיות של מנהיגי הציונות. הרעיון פשוט: האדם המשיחי, המודרך על ידי משיחיות מעשית, אמנם לא יתכחש לקשיי המציאות, אך יבקש בכל דרך לממש את חובתו לעשות משהו, גם אם בהתייחס למציאות, כאן ועכשיו, לא נראה באופק סיכוי לשינוי של ממש. אדם כזה יתהלך תמיד בתודעת המתח שבין שני המצפנים, בשני מעגלים, הסובבים אותו סימולטנית: מעגל החזון ומעגל המציאות. שני המעגלים, כפי שמובן לגישה משיחית זו, לעולם לא יגיעו לחפיפה מלאה. בכל זאת, המייחל לגאולה, מחויב לפעול בשאיפה מתמדת להרחיב את מרחב החפיפה בין המעגלים. הרעיון המנחה אומר: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות). זה היה מראשית הדרך, לב הגיון המפעל  הציוני.

[בתמונה: נסראללה - המשיחיות המפוכחת... המקור: הטלוויזיה הלבנונית]

חובת ההשתדלות - "איתערותא דלתתא"

הטענות כנגד המשיחיות, ניתנות לכינוס  בשתי טענות מכיוונים מנוגדים:

• מהכיוון האחד מנסים להציג את חילוניותה של  המהפכה הציונית בהעזה לשבור את הפסיביות היהודית שהמתינה להגעת המשיח באפס מעשה. המשיחיות הדתית אחראית מנקודת מבט זו, להמתנה חסרת מעש, בציפייה פסיבית לגאולה מידי שמיים. המעשה הציוני האקטיבי מוצג בכך כתפנית חילונית, שלא הייתה יכולה להתממש ללא פריקת עול תורה ומצוות.
• מהכיוון השני, לעומת זאת, בשם החובה להתנהלות אחראית רציונלית, מזהירים מפני הרעיון המשיחי כאחראי לאקטיביות יתר בלתי זהירה, בלתי מתחשבת באילוצי המציאות.

את הסתירה כביכול בין שתי הטענות, מסבירים בייחוס המשיחיות הפסיבית ליהדות החרדית; וייחוס המשיחיות האקטיבית לציונות הדתית.  זו כמובן הצגה שטחית, המתעלמת מביטויים רבים במסורת היהודית לחובת האדם המאמין לפעולה ולהשתדלות. גם נס קריעת ים סוף,  לא התהווה על פי חז"ל, אלא מתוך השתדלותם האקטיבית של נחשון בן עמינדב והעם שנכנסו בעקבותיו, אל תוך הים. עיין שם ב'אור-החיים'  על הפסוק  'מה תצעק אלי' : "דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם וייסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר מידת הרחמים..."(שמות י"ד,15, הערה 18) זו נקודת המפגש המטפיזית המחברת בין הבשורה הציונית ליוזמה אקטיבית בפעולה במציאות הממשית, לבין דברי חז"ל על 'איתערותא דלתתא' (התעוררות מלמטה) שמביאה לידי 'איתערותא  דלעילא', (התעוררות מלמעלה).

[בתמונה: גם נס קריעת ים סוף,  לא התהווה על פי חז"ל, אלא מתוך השתדלותם האקטיבית של נחשון בן עמינדב והעם שנכנסו בעקבותיו, אל תוך הים... ציור קיר משנות הארבעים של המאה העשרים בירוסלב , רוסיה; התמונה היא נחלת הכלל]

המפעל הציוני מראשיתו והרגע המכונן של הכרזת העצמאות, מתפרשים בהקשר זה כהמשך ישיר למהפכה הגדולה שחוללה קבלת האר"י הקדוש. כפי שהסביר חוקר הקבלה פרופסור יוסף דן: "קבלת האר"י הפנתה את פניה של  המיסטיקה היהודית מן העבר אל העתיד ופעילות לקראת העתיד היא פעילות היסטורית. כך נסתיימה התקופה שבה התנזרה המיסטיקה היהודית מן הפעילות במציאות, ונפתחה האפשרות לשילובם של סמלים מיסטיים במעשה ההיסטורי היהודי, החותר לקראת תיקון עולם והבאת הגאולה המשיחית." (הערה     19)

על פי תורת האר"י, להיות אדם הממלא את חובתו ויעודו, פירושו, להשתדל  לפעול ולהשפיע, בקריאה לאדם ובמיוחד לצדיק, לפעול בעולם הזה לתיקונו. במקום הזה נעשה הרעיון המשיחי לרעיון הומניסטי מודרני מחולל גאולה אנושית.

הגחכת הרעיון המשיחי מתוך טשטוש ההבדל בין שלושת האפשרויות:

בעוד שהציונות המשיחית, זו של בן גוריון כמו זו של מנהיגי מפעל ההתנחלות, מתנהלת בשיקול דעת אחראי במתווה ההיגיון של האפשרות השלישית, המתמודדים כנגדה מציגים אותה באורח מסולף, כאילו הייתה מנוהלת במתווה ההיגיון של האפשרות השנייה. בנו דחליל מגוחך ומציגים כמה בקלות הוא עולה באש.

גם שיח הגאולה בכתבי הקודש מצוי בדיאלקטיקה המייצגת את האפשרות השלישית: הרעיון המשיחי המעשי, כפי שהובן בערוץ המרכזי של ההגות הרבנית מאז רבי עקיבא, מבקש להדגיש כי דווקא  מי שמחויב בפעולתו לחזון נצחי ארוך טווח, הוא זה המחויב בתשומת לב קפדנית לתנאיי הדרך. כמו נהג אמבולנס בנסיעת חרום. הדחף להצלת חיי אדם, לא מתיר לו להתעלם מתנאיי הדרך ולהתהפך בסיבוב.

גאולת ישראל-קיבוץ גלויות

למעיין בכתבי בן גוריון הרבים, מוכר היטב שימושו הרווח במושגים יהודיים טעונים. עם ההתלבטות בהצעת החלוקה בפברואר 1937,קבע בן גוריון: "הגדרת ה'מטרה הסופית' של הציונות אינה אלה הגאולה המלאה והשלמה של העם היהודי בארצו. קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית." (הערה 20)

נכון שבאמות המידה של בני ברק ההלכתית, בן גוריון הוא חילוני. אולם עיון עומק בכתביו הרבים מעלה אפשרות למבט אחר: יותר משהמהפכה הציונית מבטאת מעבר מהתנהלות בדפוסי הגיון דתי, להתנהלות בדפוסי הגיון חילוני, היא ביטאה שינוי במסגרת ההתייחסות המכוננת את המעשה הדתי. (הערה 21)

וכך הבהיר בן גוריון: "הקונספציה המדינית הציונית היא קודם כל השתחררות מהתפיסה התאולוגית ששלטה בעם היהודי במשך כל דורות הגלות, ולא רק בקרב אלה שקוראים אותם יהדות חרדית, אלא גם בקרב חילונים ומשכילים... תפיסה תיאולוגית זו (הדוחה פעולה אקטיבית לגאולה) אינה תפיסה דתית  ודבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושוע בן נון, משה רבנו." (הערה 22)

בן גוריון רואה עצמו כממשיך דרכם של רבי עקיבא המכבים ויהושוע בן נון.

לא תפנית חילונית חוללה אם כן, את המעשה הציוני, אלא תפנית במיקוד חובתו המעשית של יהודי למאמץ  אקטיבי לגאולת עם ישראל בארצו. ואמנם, המושגים המובילים את בן גוריון לאורך כל דרכו הם מושגים דתיים מובהקים: "גאולה", "קיבוץ גלויות" כשהם מגולמים במאמץ מדיני ומעשי בעולם המעשה הריאלי.

במאמרו של בן גוריון "נטע הנשמה" הגדיר את ייחוד מדינת ישראל בהיותה מדינה ציונית "המצווה על מעשה בראשית." (הערה 23)

לשימוש בביטוי "מעשה בראשית", משמעות ברורה לדיוננו. מעשה בראשית ניכר בייחודו בתופעה הפלאית של בריאת יש מאין. באופן הזה ראה בן גוריון את גאולת ישראל וקיבוץ הגלויות כהתהוות פלאית, ממש כמעשה בראשית ככתוב בחז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ." (ברכות, דף ה') היסוד המשיחי שזור במילים אלה בהבנת התהליך כפועל בתוך הטבע, אבל מגלם בהגיונו פלא שמעל לטבע. 

המשיחיות הסמויה בהגותו של זאב זבוטינסקי

בין מנהיגי תנועות הפועלים, הרעיון המשיחי קיבל ביטוי גלוי גם מתוך כך שהיה שזור בבשורה הסוציאליסטית האוניברסלית, שהייתה טעונה עוד בכתבי קארל מארקס במרכיבים משיחיים. בהגותו של זאב ז'בוטינסקי (ראו תמונה משמאל), לעומת זאת, בבשורת המאבק לחירות העם היהודי, נעשה שימוש בעיקר בביטויים לאומיים, והרבה פחות בביטויים דתיים.

[בתמונה משמאל: זאב ז'בוטינסקי: "שתי גדות לירדן..." התמונה היא נחלת הכלל]

ובכל זאת בראייתו המפוכחת בה תיאר והמשיג את מצוקת היהודים באירופה, נזרעו בסמוי מן העין, מסרים הנוגעים בשורש המורשת היהודית המשיחית כפי שנישאת מדורות בידי ההמון המסורתי הפשוט. לרעיון זה ניתן ביטוי במחזה שכתב בשנת 1907-8 בשם "נכר" (הערה  24).

במורכבותו האמנותית, המחזה מזמין דיון פרשני מעמיק ואין להתפלא שהובן עם פרסומו כביטוי לייאושו של ז'בוטינסקי מן הציונות. למעשה, במורכבות העמדות שיוחסו לדמויות במחזה, בראיה ביקורתית מרחיקת ראות, הצליח ז'בוטינסקי להציג את כל הפתרונות הגדולים למצוקת היהדות במזרח אירופה, במלוא מופרכותם. גם הפתרון הציוני, לא ניצל מביקורתו של ז'בוטינסקי והוא מתגלה, ככל יתר הפתרונות התאורטיים, כאשליה.

בניתוח מאיר עיניים, בהקדמה שכתבו אמיר גולדשטין ואריה נאור, הסבירו את הבשורה היהודית הסמויה הטמונה בסצנת סיום המחזה: "המחזה מסתיים כאשר יושבי בית הכנסת המשתייכים להמון היהודי שלא נהה אחרי קסם המהפכות המודרניות, שבים לתפילת שמונה עשרה שנקטעה בראשיתה... ז'בוטינסקי זיהה בקרב היהודים המסורתיים, המשתייכים לשדרות העם הרחבות, יסודות פנימיים אותנטיים, ולאומיות אינסטינקטיבית ואינטואיטיבית המבוססות על תודעת הרציפות ההיסטורית. באלה ולא בססמאות ובתובנות חיצוניות, של אליטה כזו או אחרת, טמונה התקווה לעתידו של העם היהודי." (הערה 25).

הדברים מסבירים את החיבור שנוצר בעשרות השנים האחרונות בין תנועת הליכוד לבין המון העם היהודי המסורתי. בתודעתו הסמויה והמושרשת במורשת הדורות, ההמון הפשוט הנושא עמו  במילות התפילה, את יסוד האמונה המשיחית, היא הייתה מקור כוחו להתמודדות בקשיי העלייה והקליטה בארץ ישראל. במחזה זה, באבחון ביקורתי מרחיק ראות, זיהה ז'בוטינסקי את מצוקות הפתרון הציוני, כפי שהתהוו בעשורים האחרונים במדינת ישראל, כשהוא הולך ומסתכם כביכול, בלא יותר מממדיו הפיזיים הטכניים. בסבך הפתרונות התאורטיים האליטיסטיים, המתגלים בזה אחר זה כמופרכים למול קשיי המציאות, פנה ז'בוטינסקי אל הכוח הטמון באמונת ההמון היהודי המסורתי. למול גילוי החיוניות של ממדי העומק הסמויים בתודעת ההמון הפשוט, הדיבור כנגד המשיחיות הופך לדיבור מתנשא המנוגד לתודעת העומק הפשוטה והבסיסית של המוני היהודים.

מבט היסטורי על התהוותה של תל אביב כעיר העברית הראשונה, יכול להבהיר ולתמוך את הבנתו העמוקה של ז'בוטינסקי למגמות העומק הסמויות שהניעו את המסה העיקרית של היהודים. עולים חדשים ממזרח ומרכז אירופה התיישבו בתל אביב בשנים שקדמו להקמת המדינה בנו את חייהם; ובתוך כך, בנו בתי כנסת מונומנטליים, דוגמת בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ודומים לו. בוני בתי כנסת אלה ממש לא נחשבו לדתיים, ובכל זאת הם השתתפו במאמץ לבנייתם כשמצבם הכלכלי בוודאי בשנים הראשונות, היה רחוק משגשוג. למול תופעה זו ראוי לבחון במבט מחודש את הסיפור שמבקשים לספר כי "מדינת ישראל נבנתה על ידי חילונים". 

סיכום

אשכול המושגים השזור בדברי בן גוריון: "גאולה", "קיבוץ גלויות" ו"קוממיות לאומית", כרוך בשורשיו בליבת הרעיון המשיחי.

הסתייגות מהרעיון המשיחי הופכת את קיבוץ הגלויות בעם ישראל המתרחש  בארץ ישראל כתופעה חסרת תקדים בתולדות האנושות, ללא יותר מעוד תופעת הגירה. "קוממיות לאומית" מתכנסת ללא יותר מקיום בביטחון ו"גאולת ישראל" מסתכמת בלא יותר מהקמת מערכת מנגנונית של מדינה. במציאות שכזו נטולת משיחיות: במקום שיבה לארץ אבות כתנועת שיבה לאומית, לא נותר יותר מבקשת מקלט בטוח, ליהודים נרדפים. (הערה  26) אם  כל שנבקש כאן הוא מדינת מקלט, מה אפשר לומר לדור צעיר שמבקש את עתידו במקלטים אחרים, ברלין או קליפורניה?

הקיום של מדינת ישראל ללא הרעיון המשיחי מותיר אותה ללא יותר מכמיהה למדינה שכיף לחיות בה. ללא הותרת מקום  לכמיהת דורות של יהודים למשהו נשגב, משמעותי פי כמה מעוד מדינת OECD מתוקנת.

לדור המייסדים של הציונות היה ברור שללא חזון משיחי לקיבוץ גלויות, לשיבת ציון ולגאולה, אין במפעל הציוני יותר מבשורת אוגנדה או  בירוביג'אן . ראוי בשל כך, לשאול מנהיגים ישראלים כאביגדור ליברמן ואהוד ברק, מהי עבורם מדינת ישראל  לנוכח דרישתם לסדר יום ציבורי  נטול משיחיות?

[לאוסף המאמרים על משיח ומשיחיות, לחצו כאן]

מקורות והערות

1. אהוד ברק, הארץ, "על מה הבחירות?" , 15.2.2019, וכן נאומו בתל אביב 18.7.218, y-net,
2. ישראל קנוהל, מחלוקת המשיח-למי מחכים היהודים?, דביר, 2019
3. מתוך "למרחב" 20.2.1961
4. בן גוריון, בישיבת מרכז מפא"י, 19.3.1961
5. דוד בן גוריון, ממעמד לעם , עם עובד וקרן הנגב, תל אביב 1974, עמ' 9
6. דוד בן גוריון, "ישראל והתפוצה" כוכבים ועפר ,הוצאת מסדה, 1976, עמ' 183
7. דוד בן גוריון, שם, עמ' 186
8. דוד בן גוריון, שם, עמ' 194
9. ברוך בן יהודה, הוצאת מסדה. תל אביב וירושלים, תש"ג, 1945
10. דוד בן גוריון, בעשור לישראל, עריכת אברהם הרמן ויגאל ידין, הוצאת מסדה, 1958
11. דוד בן גוריון, במערכה, כרך א', עמ' 242.,
12. דוד בן גוריון, במערכה, כרך רביעי, עמ' 24-25
13. אריק כרמון, לדבר ציונות, מדינה ודת במאבק קיומי , ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018, עמ' 30
14. עמוס עוז, שלום לקנאים, כתר, 2017, עמ' 82
15. ברל כצנלסון, כתבים א', הוצאת מפא"י, עמ' 202.
16. שלמה אבינרי, רשת ב' ,07:53 , 17.5.2017.
17. עמוס עוז, שלום לקנאים, כתר 2017, עמ' 114.
18. פירוש "אור החיים" במקראות גדולות. וכן עיין פירוש ה"חפץ חיים" על התורה, פרשת בשלח, נערך ונסדר ע"י הרב שמואל גרינימן, בני ברק, עמ' ק"ה.
19. יוסף דן, המשיחיות היהודית המודרנית, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, 1999, עמ' 81
20. דוד בן גוריון, במערכה כרך א' , עמ' 190
21. ראה אריק כרמון, לדבר ציונות- מדינה ודת במאבק קיומי, ידיעות אחרונות, 2018, עמ' 54
22. דוד ן גוריון, במועצת מפא"י, מרץ 1941, במערכה כרך ג', עמ' 52
23. דוד בן גוריון, "נטע הנשמה", כוכבים ועפר, עמ' 198
24. זאב ז'בוטינסקי, "נכר" , בתוך מצב האומה ב' –כתבים , מכון ז'בוטינסקי בישראל, 2017, עמ' 199
25. אמיר גולדשטין ואריה נאור, "מבוא", בתוך מצב האומה ב'- כתבים, עמ' 21
26. ראה לדוגמה, עמוס עוז ,ההרצאה האחרונה, כתר, 2019,  "אבותיי ואימותיי אלפיים שנה אמרו בליל הסדר 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', זה נכון. אבל אילו לא היו רודפים אותם...הם היו אומרים את זה עוד אלפיים שנה ולא באים הנה..."  עמ' 20 , זו טענה חוזרת  במשנת עמוס עוז, התולה את הלגיטימיות במפעל הציוני, בלא יותר מהעובדה שרדפו את היהודים וממש לא היה להם לאן ללכת. מדינת ישראל כ"קרש הצלה".

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.