[בתמונה: השער נסגר על אי השלום בנהרים... צילום: המועצה האזורית עמק הירדן)]
[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא הסכמי נייר וביטחון לאומי, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על כבוד וכבוד-לאומי באתר ייצור ידע, לחצו כאן]
"אין חינם בעולם הערבי. רק היהודים אוהבים לתת דברים בחינם..." (אבידר, ע' 105)
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
לאחר 25 שנים מהסכם השלום עם ירדן, ניצלה הממלכה הירדנית את זכותה, שלא לחדש את הסכם המשך עיבוד האדמות, בנהרים ובצופר.נטילת הזכות לעבד אדמות, בבעלות יהודית, הנתונות בידי יהודים בחזקה של עשרות שנים; היא השפלה מהסוג המוכר ביחסי ערבים כלפי יהודים בתור "דימי", בן חסות.
בערבית אומרים "האדמה היא כבודי"; ומי שפגע ידע היטב לאן הוא מכוון ומה הוא מחולל... פגעו כאן באופן מכוון בכבוד הישראלי. ביום שלישי הקרוב תתקיים בנהרים ישיבת הפרלמנט הירדני, שתציין את המשמעות הסמלית של פינוי היהודים מאדמה, שהיא בתפיסתם חלק מ״דר אל איסלאם״.
במזרח התיכון, הסכמים חתומים נפתחים כל יום מחדש; ועלולים לפנות לרעת ישראל. גם הסכם השלום עם ירדן 'מונשם' בצעדים, שאינם שונים מקניית שקט בדמי חסות: 50 מליון קוב מים מהכנרת העניק אריאל שרון לירדנים, ואליהם נוספו עוד 50 מליון קוב נוספים כמחווה ישראלית, שנתפסת שוב כסוג של דמי חסות. מחווה?? על מה??
אחד הספרים שפורסים את פרדיגמת החשיבה המזרחית לעומת פרדיגמת החשיבה המערבית - ובמיוחד, הישראלית, הוא ספרו המצוין של אלי אבידר, "התהום. מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי". (ראו תמונת כריכה משמאל).
אבידר, מזרחן ואיש משרד החוץ, טוען כי, רק היכרות עמוקה עם תרבותו של הצד שכנגד - עם מניעיו, עם לבטיו ועם רגישויותיו - תאפשר לנו לדעת עם מי אנחנו עושים עסקים; ואיך עושים אותם. רק דיבור בשפתו יאפשר לנו גם להצליח בהתנהלות מוצלחת מולו. כדי לדעת איך עושים זאת נכון, צריך לדעת במה טעינו עד עכשיו... (אבידר, ע' 15).
אבידר טוען כי התפיסה של הסכמים חתומים מחייבים מנוגדת לפרדיגמת החשיבה המזרחית-הערבית, שאוהבת להשאיר את כל האופציות פתוחות; והם לרוב עושים זאת על ידי הדגשת הנושאים הלא פתורים, כדי לעכב את החתימה על הנושא המוגמר. בנוסף, הוא מקדיש פרק שלם בספר לתיאור המרדף הסיזיפי של ישראל אחרי הנורמליזציה...
בפרק הזה לועג אבידר לגישה הישראלית, שבה היא מוכנה לשלם באינטרסים לאומיים קבועים תמורת הסכמי נייר ו'נורמליזציה'... "מדהים לגלות" - כותב אבידר - "כי במרבית השפות בעולם, המונח 'נורמליזציה' נתפס כמעט תמיד בהקשר החיובי; ואילו ערבית היא השפה היחידה שאני מכיר, שבה למושג יש קונוטציה שלילית. מפתיעה פחות העובדה, שבערבית הוא משויך כמעט תמיד לישראל" (אבידר, ע' 81).
אבידר טוען כי בעיה - השבה ומופיעה במגעים בין ישראל לבין שכנותיה - נוגעת לאופן שבו הצדדים תופסים את ההסכמים ביניהם, גם לאחר שנחתמו. בעוד בישראל נוטים לראות בהם הרבה יותר ממה שהוסכם, הפרשנות הערבית היא מצמצמת ומינימליסטית. כך למשל, לא ראתה מצרים, לאורך זמן, כל בעיה להעלים עין מהברחות הנשק לרצועת עזה מסיני, בעוד ישראל לא הצליחה להבין כיצד מדינה החתומה על הסכם שלום עימנו תאפשר צעדים הפוגעים במדינה ידידותית...אבידר כותב כי נכונותה של ישראל לוויתורים, לאורך השנים, התבססה על הציפייה שהוויתורים המדיניים של ישראל ייענו באקטים של נורמליזציה מצידן של מדינות ערב, ובהפסקת מצב הלחימה הפסיכולוגי, האינטלקטואלי, התקשורתי והכלכלי, ולא רק בהפסקת מצב הלחימה בשדה הקרב. נורמליזציה מלאה של ישראל במזרח התיכון תבהיר לנו ולכל העולם, שמצב המלחמה בין ישראל לשכנותיה הגיע לידי סיום. זהו אותו "סוף הסכסוך" שכולם (בישראל) מייחלים לו) אבל, מצד מדינות ערב לעולם לא יגיע!
ה'נורמליזציה' עם יהודים - טוען אבידר - מנוגדת לדת האסלאם (אבידר, ע' 91) "ממשלים במדינות ערב... משתמשים לא פעם בנורמליזציה כמקל (או לחלופין, כגזר)... כלפי ישראל" (שם, ע' 90). הלקח שעולה מן הדברים הוא, שאסור שהנורמליזציה תהיה מטרה בהסכמים בין ישראל למדינות ערב!
[מקור תמונתו של אלי אבידר: פייסבוק]
לסיכום אטען, כי כדי לחיות בחלק זה של העולם, עלינו להבין את דרך החשיבה ולסגל אותה גם לעצמנו. במצב הנוכחי, בכך שישראל מאפשרת למדינה שכנה לירוק בפרצופה, היא הופכת ללעג ולקלס בסביבתה וגורמת לשכניה לבוז לה.במזרח התיכון, למי שאין כבוד לא תהיה ריבונות; ובוודאי, גם לא יוכל להבטיח את חיי ילדיו!
