תקציר: אברהם לא עמד במבחן! הוא לא התנגד לציוויי האלוהי מיד כשניתן לו אלא רק לאחר שמלאך האלוהים עזר לו. אילו גילה התנגדות מלכתחילה, היה עומד במבחן. מהרגע שאברהם החל ללכת, בבוקר, בדרכו לשחוט את בנו על המזבח, אלוהים לא דיבר אליו עוד. נראה שאפילו אלוהים התאכזב מאבי יצחק וישמעאל…

עודכן ב-14 בנובמבר 2024

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פרשת וַיֵּרָא היא פרשת השבוע הרביעית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק י"ח, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ב, פסוק כ"ד (ויקיפדיה: פרשת וירא).

 להלן הנושאים העיקריים בפרשה:

• שליחי אלוהים מבטיחים לשרה בן.
• אברהם דורש משפט צדק מאלוהים.
• סדום ועמורה – ולמה נציב מלח?
• מותר לשקר בשביל לחיות?

הפרשה כוללת את עקדת יצחק – אירוע מכונן בתורה. לפניה – עקדת ישמעאל והגר. העקדה הזו הייתה מעין מבחן מקדים לעקדת יצחק.

בראשית, פרק יח' – בין שמים וארץ

א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. אברהם יושב בפתח האוהל שבאלוני ממרא, ולפתע הוא חווה התגלות אלוהית – ה' נראה אליו.

ובאותה נשימה... ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. אברהם פותח את עיניו, והנה במציאות שלושה אנשים שאינו מכיר קרבים אליו.

מה קודם למה, ההתגלות האלוהית או הטיפול באורחים הלא צפויים? התשובה שנותן לנו אברהם פשוטה – הוא מטפל מיד באורחים, שה' יחכה!  אברהם מארח אותם כמיטב יכולתו. מגיש להם מים כדי שינקו את עצמם מתלאות הדרך ומציע להם לנוח בצל. אחר כך הוא מבקש משרה אשתו להכין לאורחים לחם ועוגות.

לאחר מכן ניגש אברהם לדיר, בוחר בן בקר רך וטוב ומורה לנער שעובד שם להכין ממנו ארוחה לאורחים. אברהם גם מוסיף חלב וחמאה לבקר. אז עדיין לא היו חוקי כשרות. את כל הכבודה הזו הוא מגיש לאורחים, נשאר איתם ומוודא שהם מרוצים מהאירוח. הכנסת אורחים למופת.

לפתע האורחים שואלים את אברהם איפה שרה. אברהם עונה שהיא באוהל...

או אז, באופן לא צפוי, נמאס לה' לחכות, והוא נכנס ומשתלט על המציאות שאברהם חי בה. ה' אומר לאברהם:  י וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֨יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ.

באופן מוזר ביותר שרה שומעת את קול ה' שמדבר עם אברהם. היא אינה מאמינה, לכן היא צוחקת בקרבה: יב וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן

אבל ה' שומע גם את הצחוק הפנימי שלה ושואל את אברהם, למה צחקה שרה? וממשיך ואומר: אני מבטיח לך שאכן יהיה לך בן משרה.

ושוב, בתום דברי ה', אנחנו חוזרים למציאות. מתנהל ויכוח קצר בין אברהם לבין שרה...

• אברהם שואל: למה צחקת?
• שרה עונה: לא צחקתי.
• ואברהם קובע: צחקת.

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם...

והאורחים, אחרי הדיאלוג השמימי בין אברהם ושרה לבין ה', ואחרי הדיאלוג הארצי שמתנהל בין אברהם לשרה, קמים לצאת לדרכם. טז וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. אברהם מלווה אותם.

בשלב הזה סופר ספר בראשית מגלה לנו את מחשבותיו של ה': יז וַיהוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.  יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  יט כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו.

ה' מדבר עם עצמו ומחליט לשתף את אברהם בתוכניות שלו לגבי סדום ועמורה: כ וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.  כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה.

מדוע לשתף את אברהם במחשבות הללו? משום שאברהם הוא המיועד להנחיל לעולם את דרך ה', דרך צדקה ומשפט.

את הדיבור השמימי של ה' שומעים במציאות האורחים ואברהם. האורחים שומעים, וממשיכים בדרכם לסדום. הם כנראה השליחים של ה' שיורדים לבדוק "הכצעקתה".

באותו פסוק אברהם נשאר לעמוד לפני ה'.

בפרק הקודם, אברהם העמיד את ה' בפני מציאות שבה מתקיים שוויון בין ישמעאל החי לבין יצחק, הצפוי להיוולד.

וגם כאן אברהם מרשה לעצמו לעמוד ולהתווכח עם ה': כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה.

בשלב הזה הכול כבר מעורבב: שמיים, ארץ, ה', אורחים, שליחים, אברהם, שרה, הבטחות ועונשים. אבל אברהם מוכיח שהוא אכן ראוי לשאת את דרך ה' (צדקה משפט), והוא תובע מאלוהיו לעשות משפט: כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע.  כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.  כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

"וייגש אברהם"

לימים, במצרים, ייגש יהודה אל יוסף, כאשר היה המשנה לפרעה, וידרוש ממנו שייקח אותו, את יהודה, במקום את אחיו בנימין, משום שהוא ערב אישית בפני יעקב אביו להחזיר את בנימין (בראשית, פרק מ"ד): יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ.

אברהם וגם יהודה גילו אומץ לב, מנהיגות ואחריות אישית למתרחש סביבם בעולם. כאן מתחיל מו"מ בין אברהם לאלוהים בנוגע למספר הצדיקים הנדרש כדי להציל את העיר. לב וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.

 המשא ומתן מתחיל בחמישים איש ומסתיים בעשרה. זהו.

ה' השמימי ואברהם הארצי סיימו את הדיאלוג המדהים שהתנהל בפרק זה. כל אחד חוזר למקומו: לג וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

בראשית, פרק יט' - למצער

מהפכת סדום ועמורה לוותה באירוע שרבות חשבתי עליו – מות אשת לוט. מדוע מתה? מה היה חטאה הכבד ש"זכתה" לעונש כשזה?

אני חושב שמצאתי תשובה לכך אחרי קריאה זהירה של הפרק: אשת לוט כלל לא נענשה. בואו נבחן את הסיפור מנקודת מבטה של אשת לוט. נקרא לה "לוטה" לשם פשטות:

לוטה ולוט גרו בפאתי העיר סדום, לא המקום הכי כיפי בעולם, והשכנים ממש לא נחמדים. לפתע מגיעים שני אורחים אל העיר. לוט, כיאה למארח מושלם, מזמין אותם לביתו. אפשר להניח שלוטה טרחה רבות באירוח שלהם, אף על פי שכתוב שלוט הוא שטרח. והנה לא חולף פסוק אחד והשמועה על בואם של שני האורחים מתפשטת בכל בעיר, וכל אנשי סדום מתגודדים סביב הבית של לוט ולוטה: ד טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן כָּל-הָעָם מִקָּצֶה.

 לו אני לוטה, הסיטואציה הזו לבדה כבר הייתה מלחיצה אותי מאוד. בטח הגיעו כל רשתות התקשורת והצלמים לתעד את ההפגנה. לוט יוצא מהבית כדי לברר מה רצון ההמון, ומתברר לו שההמון רוצה "לדעת" את האורחים.

ומה עושה לוט? ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. לוט מציע להמון כתחליף את שתי בנותיו החיות בביתו.

אז אולי ההצעה של לוט היא סוג של כבוד מהמעלה הראשונה הניתן לאורחים, אבל ללוטה היא בוודאי לא הוסיפה בריאות. אנשי העיר אינם מתרשמים מדבריו של לוט ומנסים לפרוץ אל תוך הבית.

ואז האורחים מכניסים את לוט אל ביתו, סוגרים את הדלת ומכים את ההמון בסנוורים. (בטח היו להם מכשירים דומים למוחקי הזיכרון מהסרט של "גברים בשחור").

הדרמה בשיאה, לחץ אטומי בביתו של לוט, ואם לא די בכך, האורחים מפילים "פצצה": העיר עומדת להיחרב, לכן צריך לברוח ומהר. האורחים מציעים ללוט וגם לקרובי משפחתו הצלה – ללוט היו בנות נוספות שכבר נישאו וחיו מחוץ לבית.

לוט מקיים התייעצות משפחתית, כשהוא מנצל את ההלם שאחז בשאר תושבי המקום, אבל חתניו אינם מאמינים לו שאכן עומד להתרחש האסון ומסרבים להתפנות.

לוטה מבינה שממש כעת, במהירות, עליה להיפרד מבנותיה הנשואות. עוד מכה ניתכת על האישה האומללה הזו, שביום אחד חרב עליה עולמה.

בבית נותרים: לוט, לוטה, שתי הבנות שעדיין אינן נשואות ושני האורחים.

האורחים, שמזהים את ההיסוס של לוט, לוקחים אותו, את לוטה ואת הבנות בידיהם ומוציאים אותם מהעיר: יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר  הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה.

האורחים פונים אל לוט ומנחים אותו כיצד עליו לפעול: תימלט, אל תביט לאחור, אל תעמוד בדרך עד שתגיע להרים. אחרת – תמות. ההנחיות שלהם ברורות מאוד. הן נובעות מלוח הזמנים הצפוף והלחוץ. אלוהים עומד עם סטופר ומודד זמנים. אסור להתעכב לרגע עד שמגיעים למקום מבטחים. לוטה שומעת ומבינה שאם כל זה אכן עומד לקרות, בנותיה שנשארו בעיר – ימותו.

בשלב זה אין ספק שהיא כבר עצובה מאוד ובוכה: יח וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם  אַל-נָא אֲדֹנָי.  יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.  כהִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.

ולוט? כמו לוט, מתחנן על נפשו ומבקש שמקום המפלט לא יהיה בהר, כי ההר גבוה ורחוק והוא חושש שלא יוכל להספיק להימלט מהתופת. לוט מבקש הקלה – לברוח רק עד לעיר סמוכה שנקראת "מצער".

בעיניי, שם עיר המקלט אינו מקרי. השם "מצער" מזכיר מאוד את הסיבה למותה של לוטה. לדעתי היא מתה מצער!

והאורחים מסכימים לבקשת ההקלה. לוט, לוטה והבנות מגיעים ל"מצער". אחר כך מתאפס הסטופר האלוהי ונפתחים שערי הגיהינום על סדום ועמורה: כג הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל-הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה.  כד וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן-הַשָּׁמָיִם.  כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.

זהו. סדום ועמורה חרבו בעוד לוט ולוטה נצלו. לוטה בוודאי המומה. האוויר מלא בריחות גופרית, הכול לוהט בעקבות האש הנוראה שאחזה בכל האזור. בנותיה שנותרו מאחור ואולי גם נכדיה – נספו. בצערה, בעודה יושבת ב"מצער", היא מביטה בחורבן ובוודאי מבקשת את נפשה למות: כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. והיא מתה מיד.

עלינו לשים לב לפרט חשוב: לוטה הביטה לאחור רק לאחר שכבר הגיעו למקום המבטחים. המנוסה הסתיימה; ולכן, המבט אחור כבר מותר. הוא לט מעכב דבר. לכן הטענה שאשת לוט הפכה לנציב מלח בגלל שהפרה את הוראת האורחים אינה עומדת במבחן הכתוב!

כך, במִצְער מתה לוטה מצַער ולא כעונש אלוהי. מדוע הפכה לנציב מלח ולא מתה מהתקף לב?

טוב, זה ברור: כדי שיהיה לנו על מה לחשוב בשבת. בעברית מודרנית קיימת המילה למצער. השורש שלה הוא צ.ע.ר. פירושה המקובל הוא: המעט שאפשר היה לעשות. המעט שלוטה יכלה לעשות רגע לפני שמתה מצער – להסתכל ממצער על חורבן חייה.

בראשית, פרק כ' – יראת שמים ומוסר

א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר. אברהם נודד בארץ ומגיע לאזור שעליו שולט אבימלך, מלך גרר. במקום הזה מחליט אברהם לגור. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת-שָׂרָה.

אברהם, המכיר כנראה את מנהג המקום שבו החליט להתיישב, חוזר שוב על התרגיל שעשה למלך מצרים ואומר לשרה להציג את עצמה בפני מלך גרר כאחותו ולא כאשתו. ככה פשוט. אבימלך הוא אדון הארץ. כל מי שמתקרב לטריטוריה שלו מסתכן בכך שייקחו ממנו את נשותיו. אברהם, שבפרק הקודם היה פעיל מאוד מול האורחים ומול האלוהים, מתגלה כאן כסביל לחלוטין.

אלוהים מתערב בעלילה ומתגלה לאבימלך בחלום: ג וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל.

אלוהים מתגלה לאבימלך בחלום ומתרה בו שלא ייגע בשרה כי היא "בעולת בעל". ואם היא לא בעולת בעל, כלומר נשואה, אז מותר לגעת בה? איזה מין מוסר זה?

אבימלך הנחרד מסביר לאלוהים שהוא פעל בתום לב כי לא ידע ששרה היא אשת אברהם. אלוהים מקבל את ההסבר וגם מנחה את אבימלך כיצד לפעול:  ז וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. אלוהים מורה לאבימלך להחזיר את שרה לאברהם, מפני שאברהם הוא נביא, לכן ביכולתו להתפלל למען אבימלך.

זאת ממש סיבה מעולה לתיקון העוול. איזה מן מוסר זה?

אבימלך פועל על פי ההנחיות. הוא משיב את שרה לאברהם ואף מגדיל ומוסיף לתת מתנות לרוב. הוא מברר עם אברהם מדוע שיקר לו בעניין שרה וכמעט הביא עליו מוות מאלוהים, ואברהם אומר: יא וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי.  יב וְגַם-אָמְנָה אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת-אִמִּי וַתְּהִי-לִי לְאִשָּׁה. והנה מגיע השיא: אברהם מסביר לאבימלך שהוא חשש מחוסר המוסריות של אנשים במקום הזה, ומדגיש שאין בהם יראת אלוהים.

איזו התנשאות דתית טיפוסית... כיצד יודע אברהם שרק מי שיש בו יראת שמיים (כלומר יראת האל שלו) הוא מוסרי? ואם ידע, מדוע סיכן את משפחתו? כן, אני יודע שכנראה חשש לחייו שלו. גם אין ספק שהוא בטח באלוהים שיסדר את העניינים על הצד הטוב ביותר. גם בהסבר ששרה היא אשתו אבל גם אחותו למחצה, כך שלמעשה לא שיקר מנסה להצדיק את למעשהו.

ומה אני למד מכל הסיפור הזה? במקום שיש בו אנשים טובים לא נדרשת יראת שמיים, כפי שבמקום שיש בו יראת שמיים אין כל ביטחון שהאנשים שבו יהיו טובים.

בראשית, פרק כא - גירוש (עקדת) הגר וישמעאל

שרה יולדת את יצחק כשהיא ואברהם כבר כבני מאה. הלידה המאוחרת הזו הופכת כנראה לנושא הגורר לא מעט הלצות באוהל של אברהם. כאשר יצחק גדל ונגמל מההנקה, עורך אברהם משתה גדול: ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק.  ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים.  ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.  ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק-לִי.

 כזכור – אברהם צחק כשה' הבטיח שיהיה לו בן משרה. כזכור – שרה צחקה כשה' הבטיח לאברהם שיהיה לו בן ממנה. לבן שנולד, למרות כל הצחוקים, הם קוראים יצחק: ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק.

כאמור, כאשר נגמל יצחק מההנקה עורך אברהם משתה גדול, ואז, כאשר גם ישמעאל צוחק, הצחוק הזה כבר אינו מקובל על שרה והיא עושה מעשה. את ה"מצחק" הזה הפכו חז"ל לגילוי עריות, לשפיכת דם ועוד ועוד, וזאת בניסיון נואש להצדיק את התגובה של שרה ואברהם: יו ַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. שרה דורשת מאברהם לגרש את הגר ואת בנה, לא רק לגרשם מהאוהל אלא גם מכל זכויות הירושה.

אברהם ממש לא מתלהב מדרישתה של שרה, אבל אלוהים כמובן מרגיע אותו. יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.  יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ  כִּי זַרְעֲךָ הוּא.  

ואז, מוקדם בבוקר (חכו, גם המסע לעקדת יצחק יתחיל מוקדם בבוקר) מבצע אברהם את הגירוש, שבעיניי הוא למעשה אימון "על רטוב" לקראת התרגיל האמיתי של עקדת יצחק: יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ וְאֶת-הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.

סיפור קשה. לשלח את הגר ואת ישמעאל, כזכור פילגשו ובנו, בשר מבשרו, למדבר, לבדם, לעמוד בסכנת חיים אמיתית בגלל דרישתה של שרה, אף על פי שאלוהים הבטיח שיהיה בסדר – גם להגר וישמעאל. כדי להשקיט מעט את מצפונו, נותן אברהם להגר צידה לדרך ומשלח אותה (לא "מגרש"). הוא משלח ואפילו לא שולח מישהו מאנשיו כדי שישמור עליה וידאג לשלומה.

בעיניי הגירוש הזה הוא כישלון מוסרי גדול מאוד של אברהם. את המשכו המחריד עוד נגלה בהמשך, בסיפור עקדת יצחק – בנו.

הגר תועה במדבר ומגיעה עם בנה לאפיסת כוחות. הגר מניחה את ילדה מתחת לשיח ומתרחקת מעט כדי שלא תראה את מותו: טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן-הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם.  טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.

 ואז אלוהים, בחוש השמיעה המפותח שלו, שומע את בכיו של הילד. אומנם כתוב שהגר בוכה, אבל אלוהים שומע את בכי הילד ומציל את שניהם: יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר אַל-תִּירְאִי כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם.  יח קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ.  יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.

כפי שבהמשך יציל אלוהים את יצחק, כך הפעם הוא מציל את ישמעאל וגם את הגר, ששמה הוא למעשה סמל לגרים הגרים בינינו. בהצלת אמו של ישמעאל משמש אלוהים דוגמה להגנת הַגֵּר הַגָּר בתוכנו. שרה אימנו גירשה את הגר ואלוהים מציל את הגר.

תמיד שואלים האם אברהם עמד במבחן העקידה. עוד נעסוק בכך בסיפור העקידה, אבל בפרשת הגירוש של הגר ושל ישמעאל אברהם לא עמד במבחן. רק אלוהים הוא זה שהצילם.

בראשית, פרק כב' - מבחן עקדת יצחק

  נתחיל מהציון: לדעתי, נכשל!

לאחר שאברהם כמעט גורם למותם של הגר וישמעאל, הוא שומע שוב את קול אלוהים שמצווה עליו לבצע מעשה מטורף...

הוא קם בבוקר ומתחיל בביצוע: א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.

נראה כי בבקרים אברהם יעיל ומעשי מאוד ותמיד מוכן לפעולה. המילים "לך לך" הן קוד הפקודה שבין אלוהים לאברהם – ההתניה הקלאסית של פבלוב.

ככה זה עם קודים מאלוהים. לפעמים הם טובים ולעיתים הם רעים – אך לרוב מתבצעים. קח את יצחק והעלהו לעולה, אומר אלוהים לאברהם. ואברהם?

נראה שאחרי שאברהם גירש, סליחה: שילח, את הגר ואת ישמעאל הוא כבר כנוע לחלוטין. לא נותר דבר מאותו אברהם השואל, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", בעודו מנסה להגן על סדום ועמורה מהרס וחורבן.

שלושה ימים הולך אברהם בדרכו ומחפש את המקום שבו ישחט את בנו. אין בו שום ספק, שום הרהור ושום שאלה. הוא הולך והולך והולך עד שמקום העקידה נגלה לעיניו: ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.

אברהם מודע לחלוטין למעשה הנורא שהוא עומד לבצע. הוא מורה לאנשיו להישאר מאחור וממשיך הלאה, רק הוא ויצחק בנו. ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.

 יצחק, שכבר ראה כיצד אביו שלח את אחיו ישמעאל למדבר, מנסה לברר מה מטרת ה"טיול" הארוך עם האב השתקן, והיכן נמצא השה שמיועד לעולה? שואל יצחק:  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

 אברהם משקר לבנו ואומר לו שאלוהים הוא זה שיביא את השה, בעוד הוא, אברהם, יודע שיצחק עצמו הוא-הוא השה המיועד לעולה: ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

אברהם ויצחק מגיעים להר. אברהם מעשי מאוד. הוא ניגש מיד להכנת המזבח ולקשירת בנו מעל העצים, שעוד מעט יובערו ויעלו באש. יצחק כבר לא שואל שאלות. הילד שותק. בוודאי קפאו שריריו ונדם קולו ביודעו שנחרץ גורלו למות: ט וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ.

והנה, רגע לפני השחיטה, מתעורר קול מלאך האלוהים ומונע אותה:  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. אלוהים אמר: לשחוט. מלאך האלוהים אומר כעת: לא לשחוט!

הפרק הזה מתחיל במילים הבאות: א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. זהו מבחן שעשה אלוהים לאברהם. אברהם לא עמד במבחן! הוא לא התנגד לציוויי האלוהי מיד כשניתן לו אלא רק לאחר שמלאך האלוהים עזר לו. אילו גילה התנגדות מלכתחילה, היה עומד במבחן. מהרגע שאברהם החל ללכת, בבוקר, בדרכו לשחוט את בנו על המזבח, אלוהים לא דיבר אליו עוד. נראה שאפילו אלוהים התאכזב מאבי יצחק וישמעאל.

רבים הפרשנים הרואים בפרק זה דוגמה ומופת לאמונה עיוורת. אני רואה כאן ביטוי חד משמעי נגד אמונה עיוורת. אני רואה כאן ציוויי אלוהי, ולפיו אין לקבל בשום אופן פגיעה בחיים בשם האמונה. ויצחק, הו יצחק, הוא כבר לא יצחק לעולם.

יהודה עמיחי כתב (מתוך "פתוח סגור פתוח")

קַח אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

וְהַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה, כָּךְ אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.

וַאֲנַחְנוּ קוֹרְאִים לוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ.

אֵיזֶה אָב הוּא לָנוּ,

שֶׁהָיָה מוּכָן לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ!

דָּבָר אַחֵר,

אֱלֹהִים לֹא יָדַע אַהֲבָה לְבָנִים,

אֲבָל הוּא יָדַע אַהֲבָה לֶהָרִים

וּמִכָּל הֶהָרִים אָהַב אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה

הַר יְחִידוֹ,

אֲשֶׁר אָהַב וְלָכֵן עָשׂוּ עָלָיו

אֶת הָעֲקֵדָה וְאֶת בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ.

(קטע 20 מתוך השיר:  'תָּנָ"ךְ תָּנָ"ךְ, אִתָּךְ אִתָּךְ, וּמִדְרָשִׁים אֲחֵרִים')

[לאוסף המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שקרים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

העמקה נוספת

• אוסף המאמרים על פרשת וירא;
• אוסף המאמרים על שקרים;
• הרחבה בנושא ההתניה הקלאסית של פבלוב.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וירא באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 12/11/19.
• ויקיפדיה: פרשת וירא.