[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי suju לאתר Pixabay]
תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.
* * *
במסגרת המאבק בין השמאל לימין, שתחילתו בימי עלייה השנייה. במקום שמאבקי ההישרדות יהוו אמצעי להפקת לקחים, הפכה הפרשנות למדדי הביטחון הלאומי - כלי עזר במשחק הפוליטי. לכדי כך שבלי משים, הסקרנות והספקנות נעלמו כלא היו. בעוד המחנות משמאל ומימין, מי יותר מי פחות, מתמידות בסימום הציבור, בהתאמת העובדות לצורכיהם.
לו גם נכיר באיבה ששררה בין "המחנה המאורגן", לאלה שכונו "הפורשים". קשה להבין כיצד היום, אחרי רצף מלחמות, וחיים משותפים תחת אותו איום; אבדה לנו היכולת, לשרטט קווי הפרדה, בין הנאמנות למשפחה ולחברים, לבין הנהייה למפלגה. קל וחומר לאחר שבצוק העתים, האידאולוגיה להתיישבות, ביטחון ועליה, נשחקה בשתי המפלגות המובילות, "עד לא ידע".
מתוך אפסותם של מאבקי הכוח משמאל לימין, ומהיותם בחזקת סכנה של ממש, בחרתי בסיפור שבסופו התברר כריק מתוכן: ב"מאבק" בין הקצונה הבכירה בדימוס מתומכי השמאל, לבין בכירים מתומכי הימין - בסוגיית "הסכם אוסלו".
כידוע הצליח מחנה השמאל לאגד תחת דגלו, אלפי בכירים בדרגות (רא"ל, רבנ"ץ, ר'מסד רשב"כ, אלופים, ניצבים, תא"ל, ואל"מ), במסגרת ובשמה "קצינים למען שלום וביטחון"; בעוד שכעזר כנגדם, ארגן הימין קבוצה בשם "קצינים למען ביטחון ושלום". שכללה אלוף אחד (מפקד ח"י בעברו) כארבעה תא"ל, וכמה אל"מ רובם מוותיקי האצ"ל.
לאחר שני מפגשים הודעתי לחברי על פרישתי מהקבוצה (הימנית), מתוך כך שעיקר הדיונים עסקו בחוות דעת, על אישיותם של ערפת רבין ופרס גם. אותה ריקנות באה לביטוי בקהל תומכי השמאל, שם הריעו המוני ההמונים לססמאות, נוסח: "שלום זה ביטחון" ואו "שלום עושים עם האויב".
מה שבטוח ועוד איך, כי בכל השיח השטותי הזה, שכחו בשני המחנות, לדבר צבא. למרות שברקע האירועים, עמדה "מלחמת ההתשה השנייה", במוצבי הקו המטומטם שבנה צה"ל בלבנון, כשזה צמוד לתבוסה שנחל צה"ל כריבון, בהשבת החוק והסדר ביש"ע באינתיפאדה.
נוכח שתיקת הכבשים מטעמי בורות ואולי שכחה, ובהיותי יושב סביב השולחן העגול בתוכנית "פופוליטיקה". שנערכה במקביל לטקס החתימה על הסכם אוסלו. טענתי כי "אין לנו צבא מיומן ומרתיע כדי למנוע את הפרת ההסכם; משום שאם יופר, והוא יופר, משולה חתימתו של רבין, כהסכמה בליית דעת, להמשך מלחמת העצמאות שנפסקה ב 1949 ".
מסתבר כי סלידתם של בכירי צה"ל בדימוס לדבר צבא, הנה חלק מתת תרבות השלטת עד היום בצה"ל. את זאת המחישו רא"ל גנץ אשכנזי ויעלון, שכמו קודמיהם תומכי הימין והשמאל, נמנעו במערכת הבחירות דור א' ודור ב' מלדבר צבא. דהיינו, להצביע על המכשלות, לסמן סיכולן כאתגר, ולשרטט בפני הציבור את התוואי הבטוח להשגתו.
על כן, שדרוג טילי החיזבאללה והחמאס, כשברקע האיום האיראני. מלמדים על התעצמות האיום, וכמתבקש: הצורך להיערך נוכחו במיטב. משמע, להתחיל לדבר צבא!
פאצי, כתיבתך אינה ברורה ופשוטה דיה, קרא 2, 3, מאמרים של קלמן ליבסקינד ותהנה מפשטות הביטוי המובן הרבה וטוב לקורא. חבור לבריק והקם קול זעקה רמה לדעותיכם. תודה