[בתמונה: איך אנחנו דוחים ככול שניתן את המלחמה שכבר נוקשת בדלת? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידיOpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]
[לאוסף המאמרים על הכחשה והדחקה, לחצו כאן] [לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן]
אלי בר און הוא כלכלן המתמחה בניתוח מערכות וחקר ביצועים
* * *
הציבוריות שלנו תקועה עדיין חזק במרחב ההכחשה. גם המנהיגות המדינית והביטחונית שלנו נמצאת עדיין עמוק שם.
מרחב ההכחשה הוא תופעה פסיכולוגית מוכרת, כאשר המערכת מחליטה (כמערכת ולא כאישים בודדים), להתעלם המציאות הקשה.
ההכחשה היא אוסף של מנגנונים שונים של הימנעות מעבודה (דואלוג: מרחב ההכחשה):
- האשמת שעיר לעזאזל;
- מתן פתרונות נקודתיים וטכניים, שהם בבחינת עוד מאותו הדבר;
- התייעלויות מקומיות;
ועוד.
[להרחבה בנושא 'מרחב ההכחשה' באתר דואלוג]
הסימנים להימצאות במרחב ההכחשה הם:
- המתנה לנסים, שאולי יתרחשו כגון: הפלת משטר הרשע באיראן ונסיגה איראנית מתכנית הגרעין. שהעיראקים והלבנוניים יגרשו את המליציות השיעיות של משמרות המהפכה; וכדומה;
- פיתוח ציפיות מאחרים: למשל, האמריקנים "יעשו עבורנו את העבודה" (פעם הכרנו את "בלי בג"ץ ובלי בצל"ם...);
- המעטה בערכו, בעוצמתו - ובעיקר, בנחישותו - של האויב;
- העצמת היכולות הצבאיות שלנו לרמה שאינה סבירה;
- פיתוח קונספציות, שהקשר בינן לבין המציאות רופף;
- התכנסות למצב של קיבעון קיפאון וסטגנציה, שמונעת כל מחשבה חדשה.
זה בדיוק מצבנו היום; וזה גם היה מצבנו ערב מלחמת יום הכיפורים אוקטובר 1973. זאת כאשר ברור לכל בר דעת, כי בהוראה אחת מטהרן לביירות, יפתחו שערי הגיהינום. חיינו כאן יכולים להיהפך לסיוט, כאשר עשרות אלפי רקטות וטילים - חלקם כבדים מאוד חלקם כבר מדויקים מאוד - ינחתו על מרכזי האוכלוסייה שלנו.
[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'קונספציה', לחצו כאן]
"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר"?
הססמאות הללו היו שגורות בתקופתו של הרמטכ"ל הקודם, רב אלוף במיל' גדי איינקונט (ראו תמונה משמאל) בדיוק הפוך: מעולם לא היה מצבנו רע יותר.
[תמונתו של הרמטכ"ל אייזנקוט משמאל, באדיבות דובר צה"ל]
חלק הדוברים בכנס התמרון היבשתי, שהתקיים ב- 25/11/19 במכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS, נראו לי כמו האבירים של ימי הביניים, שמאמינים בשריון האישי הכבד, ובחרבות המפוארות שלהם. זאת כאשר האויב הצטייד ברובים ובתותחים שיפגעו מהם ממרחק בטוח.
לזכותו של ראש המכון, האלוף במיל' עמוס ידלין, הוא היה מהבודדים שהזכיר את בעיית הטילים הכבדים והמדויקים, שמגיעים לדבריו לכל נקודה בארץ. מנגד עמוס ידלין מאמין שאם נהרוס את רובע הדחייה בביירות - מרכז הפיקוד של ארגון החזבאללה - ועוד מבנים חשובים שלהם במקומות אחרים אזי הם יתחננו שנפסיק את ההפצצה. זו טעות חמורה!
[מקור תמונתו של האלוף במיל' עמוס ידלין משמאל: פייסבוק]
זה היה נכון בשעתו כאשר לא היו ברשותם טילים ארוכי טווח. המצב היום אחר לחלוטין. אם רק ננסה להרוס את הדאחיה ואתרים חשובים אחרים, חיפה, תל אביב ומקומות ישוב רבים אחרים יהרסו חלקית ע"י הרקטות וטילים הקלים והכבדים, עם כל המשמעות הנוראה. המצב בעורף יהיה קטסטרופה.
אייזנקוט התפאר בכנס בעוצמה האדירה של חטיבה 7, שמצוידת בטנקי מרכבה מוגנים נגד טילי נ"ט; ובנגמ"שי נמר משוכללים. מה זה קשור ליכולות להפצצה מסיבית של העורף שברשות האויב? הפצצה שתתרחש ע"י טילים כבדים שישוגרו ממקומות מסתור, שמצויים במרחק של עשרות ומאות ק"מ מהגבול?
מה עשה הרמטכ"ל הקודם - או יותר נכון מה לא עשה - למען הגנת העורף האזרחי שלנו? העורף האזרחי שלנו היום מוגן הרבה פחות, בהשוואה למצב שאותו ירש גדי איזנקוט כאשר נכנס לתפקידו.
יש עדיין שמאמינים שחיל האוויר והמודיעין יפגעו בכל משגר ובכל טיל, לפני שיגורו. זו אשליה חסרת בסיס. אין אפשרות מעשית וטכנית כזו והם גם ובצדק רב נזהרים להבטיח שכך יהיה.
יש שמאמינים שמערכת כיפת ברזל, ומיירטים קינטיים אחרים, יצליחו ליירט את מרבית הטילים המסוכנים. זו טעות חמורה, רק חלק קטן.
אין לנו - לארה"ב ולרוסיה גם יחד - מספיק מיירטים רגילים, וגם מיירטים יקרים ומשוכללים, שיכולים ליירט רק חלק קטן מאוד מכ- 200,000 הטילים והרקטות למיניהם, שבידי איראן והמליציות שלה.
כדאי להתעורר!
לסיכום, אנחנו בבעיה חמורה; וכדאי שההנהגה המדינית והביטחונית שלנו תתעשת, ותחזור לקרקע המציאות. מדינת ישראל - וזאת למרות עוצמתו של צה"ל - הפכה בשנים האחרונות למקום המאוים והפגיע ביותר בעולם. חייבים פתרון יעיל של הגנה אקטיבית נגד רקטות וטילים, מזל"טים תוקפים, פגזי מרגמות וכד'. פתרון שיגן על העורף האזרחי והמתקנים החיוניים וגם על בסיסי צה"ל החשובים. כך, גם יוכל הצבא להתרכז בהתקפה ובתמרון הקרקעי.
אישית אני מאמין, שהתמרון הקרקעי דרוש, מאחר ורק כיבוש של שטחים נרחבים של האויב יביא להפסקת אש (הרס מבנים שלהם - כאשר האויב הורס במקביל את שלנו כאן - לא ירתיע)
הפתרון הוא אחד ואין אחר: יירוט של איומים מעופפים, ומכל הסוגים, באמצעות מערכת לייזר רב עוצמה היא הסקייגארד.
חייבים להזהיר שוב: המשך מדיניות ההדחקה והבריחה מהמציאות של ההנהגה תוביל אותנו לאסון בממדים תנ"כיים!
[לאוסף המאמרים על הכחשה והדחקה, לחצו כאן] [לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן]
Pingback: המלחמה הבאה באתר 'ייצור ידע' | ייצור ידע
מדוייק, השאלה מה לעשות עד אשר יהיה לנו פתרון טכנולוגי שיהפוך את היתרון הגדול שבידי האוייב לבלתי משמעותי.
אין ספק שההצטיידות בפתרון כזה במהירות צריכה להיות גבוה בסולם העדיפויות, אבל במקביל צריך לפתח דוקטרינה שתמזער את הנזקים ותאפשר לנו לנצח במלחמה האורבת לנו מעבר לפינה, ייתכן בזמן הקרוב ביותר וייתכן שרק לאחר הבחירות בארה"ב.
אם נכה בגרעין האיראני או אם ניכנס לסידרת מהלומות הדדית שתידרדר למלחמה, לפני שיש לנו את הפתרון הטכנולוגי הרלבנטי, מצבנו לא פשוט. אם אין לנו "לוגיקה" להגעה להישג הנדרש בזמן הנדרש, זו תקלה.
ייתכן שהלוגיקה היא של שילוב מכה לא פרופורציונלית על מטרות הקרובות לליבם של האיאטולות (וחייבים לאתר מהן המטרות שבאמת לא ירצו להקריב – ויש כאלו), יחד עם תמרון קרקעי ואמצעים נוספים.
כל זה בנוסף לשינוי דיסקט בעורף, עם הכנות שונות להתמודדות למיזעור הנזק ושרידות.