ד"ר ישראל סמילנסקי הוא פיסיקאי, מומחה באלקטרואופטיקה. התמונה משמאל היא במקום תמונת פרופיל...
* * *
אני כבר לא זוכר מי אילץ את הרמטכ"ל להפגיש בינינו, בין אנשי "מגן לעורף" (הפועלת למען הוספת מערכות הגנה וטכנולוגיות מתקדמות אל מול האיומים בפניהם ניצבת ישראל), לבין "מנהלת חומה" (יחידה של המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) ב
הם ביצעו בסבלנות את שנאמר להם לעשות. הפגישה הייתה קורקטית והתנהלה ללא דופי: בחדר ישיבות עם שולחן פורמייקה ארוך, כדת וכדין. אפילו הגישו בורקס או וופלים מצופים. אנחנו דיברנו. אנשי המנהלת לא אמרו דבר, רק חייכו חיוך דק, מסוג החיוכים שמחייך שופט תעבורה לשמע טיעוני הנאשם. חייכו ולא אמרו דבר. לא הגיבו לדברי טעם מתונים ומדודים, לא הגיבו לפרובקציות, גם לא להאשמות בוטות. שתקו.
ורק בסוף, כשכבר קמנו לצאת, אמר נציג חיל־הים, סגן אלוף במדי אלף צחורים עם מדליות ועיטורים והכל, וכובע מצחיה מרשים... רק אז הוא הפטיר, והחיוך שלו התרחב: “תגידו, אז למה האמריקאים לא רוצים את הלייזר הזה שלכם בשבילם, אה?” וכל אנשי המנהלת פרצו בצחוק, עכשיו כשנאמרה המילה האחרונה, המכרעת.
[בתמונה: "תגידו, למה האמריקנים לא רוצים את הלייזר שלכם?"... מערכת הסקייגארדואז, דווקא כן נזכרתי, באותו יום בליוורמור. “המעבדה הלאומית לורנס ליוורמור" בקליפורניה היא אחד ממוסדות המחקר העשירים והמתוקצבים ביותר בעולם. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה נמסר לידי עלון הסברה כרומו המפרט את מצבת כוח האדם במקום על אלפי ה .Ph.D העמלים בשורותיו. אם אני זוכר נכון, אפילו בין מכבי־האש היו כעשרים דוקטורים; ואל יקל הדבר בעיניכם: במעבדות הללו מפתחים, מרכיבים וגם בודקים את פצצות המימן האמריקאיות, וזקוקים בו לעידית שבמכבי האש.
אבל זה רק אחד מאגפי המקום. ליוורמור היא אחת מפסגות ה Big Science האמריקאי, כלומר מקום בו נערכים פרויקטי מחקר עתירי תקציב שבמסגרתם מקימות קבוצות מדענים מתקנים גדולים מורכבים ויקרים ומקווים לפרוץ בעזרתם את הגבול שבין הידוע ללא ידוע. וכמובן, המקום רווי בסודות איומים. בתחילת שנות השמונים עסקו שם בפיתוח לייזרים של אדי נחושת והזמינו אותי לבוא ולייעץ להם בנושא. כניסת ישראלי למקום אינה מילתא זוטרתא. אחרי בדיקת כל מסמכיך ואישורם אתה מקבל תעודה כחולה המפרטת את המקומות והשעות בהם נוכחותך מותרת, ושלט גדול שאתה חייב לתלות על חזך ובו כתוב: מבקר, דרוש מלווה צמוד. וצמוד זה צמוד, הוא ילך איתך גם לשירותים. הש"ג המוצבת בכניסה לא מסתפקת בכך שתנפנף את אישור הכניסה לעיניה. ההוראות מחייבות אותה לקחת את האישור בידיה ולבחון אותו בקפידה.
לי הוקצו השעות 0800 עד 1600. מארחי היו מנהל קבוצת לייזרי הנחושת ואיתו התיאורטיקן הראשי של הפרויקט, זה שפיתח את מודל המחשב המנבא את ביצועי הלייזר והשפעת פרמטרים שונים עליהם. בהתכתבויות שקדמו לבואי סיכמנו מה נבדוק ומה סוגי הציוד הדרושים לבדיקה. הכל נמצא במקום בשפע מעורר קינאה עזה. התחלנו בניסוי. את הלייזר היה צריך לחמם לאט־לאט ובעוד הוא מתחמם פצחנו בניחושים מה תהיה תוצאת הבדיקה. הם אומרים א’ – ואני אומר ב’. זו לא הייתה חכמה גדולה כי את הניסוי הזה כבר ערכתי במעבדה שלי בארץ וידעתי מה התוצאה. אבל הם לא האמינו. הם כפרו. המודל שלהם טען אחרת, ואם הוא שוגה הכל מתמוטט. התווכחנו. התנצחנו. הרוחות החלו להתלהט. נתערב! הם אמרו בעינים בורקות. על בירה! אבל איך? השעה כבר שלוש, הלייזר עדיין לא פועל ועוד מעט אני חייב, מה זה חייב, ללכת. “סמוך עלינו" הם אמרו "אנחנו יודעים להסתדר. נשאר לשעות נוספות ונערוך את הניסוי עוד הערב. וחוץ מזה" הוסיפו "משתלם להישאר כאן שעות נוספות כי בחדר האוכל מגישים סטייקים. סמוך עלינו". השעה ארבע התקרבה, ובשער חייבים לרשום ולהחתים כי יצאתי במועד והחזרתי את הרישיון והשלט.
כשהיינו בחוץ הם אמרו "עכשיו בוא איתנו. אנחנו יודעים איפה יש חור בגדר. סמוך עלינו". היה חור בגדר. חיכינו עד שהסיור יעבור ואז זחלנו דרכו וחזרנו למעבדה. הלייזר עוד לא היה במצב פעולה והלכנו לחדר האוכל לאכול סטייק. כשחזרנו כבר היה הלייזר מוכן לניסוי. וזה לא לקח (להם) הרבה זמן כדי להיווכח מי צודק. ומי זכה בהתערבות. יש משהו מביך ברגע כזה, למראה פניהם הנפולות, פרט לסיפוק וגאווה. זחלנו שוב דרך החור בגדר. “ניקח אותך לסן־פרנציסקו לבירה" הם אמרו "לסן־פרנציסקו על המים".
“אל תקדשו את מה שהאמריקאים אומרים או עושים" אמרתי לאנשי המינהלת כשיצאנו "זו הפרובינציאליות העלובה בהתגלמותה!” והם חייכו את החיוך הדק שלהם, ולא אמרו מילה.
כולם גנבים, כולם.
כולם נוכלים, כולם.
כולם שקרנים, כולם.
כולם יצרני צינורות חלולים דמויי ביצי זהב, שעפים באויר ולבסוף מתרסקים ולא נותר מהם דבר, חוץ מהכסף הגדול שנכנס לכיסי היצרנים.
ורק אני וחברי לעמותה המחוקה (ע״י משרד המשפטים) חכמים, מבינים, נטולי כוונות זדון וחסרי הבנה מינימלית בנושאי לייזרים כימיים ולייזרי מצב מוצק (שהחכמים מכנים אותם לייזרים חשמליים).
שאפו לד"ר ישראל סמילנסקי! ושאלה תם בחיפוש אחר חור בגדר שאצלנו… ובהמשך לטיעונים הכלכליים בתגובתו של אלי בר-און:
מה המגבלה על פיתוח ללא תקציב ממשלתי? האם יש איסור מוחלט על כל שימוש שהוא של הטכנולוגיה?
ולמה לא להמשיך, באמת לא מובן לי, בקשר עם “המעבדה הלאומית לורנס ליוורמור" בקליפורניה לאור הוכחת נכונות התיאוריה שלך.
נראה ומאחר ואני "ילד חוץ" שגדל בפריפריה אני עדיין תמים ולכן מתקשה להבין את ה "שיקולים המערכתיים" של אבירי הביטחון.
נראה שאני מתקשה להבין את השיקולים של אנשים תאבי הבצע, שקרנים, נוכלים א וסתם מטומטמים.
מדוע לא המתנו לאמריקאים עם פיתוח מערכת ליירוט רקטות קצרות טווח כיפת ברזל?
אין להם מערכת כזו מאחר ואף אחד לא מעז וגם לא יכול לשגר רקטות על יישוביהם.
מדוע לא המתנו לאמריקאים ופיתחנו בכוחותינו את משפחת טילי הנ"ט המשוכללים ספייק? .
מדוע את מערכות ההגנה האקטיבית נגד נ"ט חץ דרבן ומעיל רוח.
הי ויהיו ועוד
התשובה להערכתי היא אחת, שילוב של שחיתות, נוכלות והפקרות מודעת של בטחון המדינה.
"לך אחרי הכסף" כפי שאמר בשעתו הנשיא ביל קלינטון
עכשיו אני מדבר ככלכלן
פיתוח ויצור של טילים נגד טילים הוא תרנגולת שמטילה ביצי זהב בהיקף הגדול פי 100 ואני לא מגזים מאמצעי הלחימה המדהימים הנ"ל
יצור של מאות ואלפי צינורות בשנה בעלויות של מיליארדים שעפים ומתרסקים?
זו להערכתי התעשייה הרווחית בעולם.
אתם רוצים לייזר למען בטחון המדינה?
להערכתי הם רוצים טילים למען הרווחה האישית.
והמדינה? שתלך לעזאזל.