[בתמונה: גלילאו גליליי מול האינקוויזיציה הרומית.... התמונה היא נחלת הכלל]

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה בחוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'

*  *  *

בדיון המעצר השני בקשתי מהשופטת לאפשר לי להגיד קדיש בבית הכנסת של אבו-כביר.

השופטת גיחכה והציעה לי "תכתוב לשר המשפטים החדש יוסף לפיד". מן הסתם גם אני הייתי מגחך למשמע בקשה כזו מפי אדם המואשם ברצח אביו. כחמש שנים לאחר מכן, זוכיתי זיכוי מלא פה אחד ולאחר ארבע שנים נוספות, הפרקליטות והמשטרה פיצו את זוגתי ואותי על הנזק והעוול שגרמו לנו.

לפני כשנה הזדעזעתי מהידיעה על משאיות המשטרה שפשטו על ביתם של בני הזוג אלוביץ' במטרה לתפוס את חפצי האומנות שלהם; ואף הפשיטו אותם מהתכשיטים שענדו. לצערי, שמעתי כאלו החושבים ש"מגיע להם, הם גנבו את הכסף שלנו ובטח יורשעו כמו הדנקנרים".

יתכן שאכן הם יורשעו בסופו של דבר, אך העיקרון הענק של חזקת חפות לפיו אדם חף מפשע עד שלא הוכח אחרת ומעל לכל ספק סביר, הוא הוא המבחין בין מדינות חופשיות לאלו שאינן.

לאחרונה הסתבר לי שזו תופעה נפוצה, לשישה מתוך שבעה חשודים מחלטים רכוש על סמך חשד בלתי מבוסס, "בשנים 2017-2008 הוחרמו מחשודים ... 3.5 מיליארד שקלים, אולם כ־3 מיליארד מהם הושבו בהמשך". (מבקר המדינה בעקבות העליון: האם נעשה שימוש בחילוטים כדי להפעיל לחץ על חשודים? חן מענית ומתן ברניר, גלובס, 5.12.19):

[לכתבה המלאה של מענית וברניר בגלובס, לחצו כאן]

בדומה למדיניות ריבוי המעצרים - המשמשת בישראל להפעלת לחץ על חשודים להודות - גם חילוט הרכוש הפך למכשיר להפעלת לחץ על חשודים ונאשמים להודות במסגרת עסקת טיעון או להעיד נגד אחרים. לאלו שסוברים שהפרקליטות והמשטרה נהגו כראוי כיוון ש"מגיע לאלוביצ'ים" וחושבים אולי שלהם כאנשים שומרי חוק זה לא יקרה, אני מציע לקרוא את אשר כתב מישל פוקו על החקירות בימי הביניים ('לפקח ולהעניש', עמ' 55):

"הכול מתנהל כאילו התערבבו כאן פעולה של חקירה ואלמנט של ענישה. איך יכול עונש לשמש כאמצעי? איך אפשר לראות כעונש את מה שצריך להיות שיטה של הוכחה? הטעם לכך נמצא בדרך שבה הפעיל המשפט הפלילי בתקופה הקלסית את ייצור האמת. חלקיה השונים של ההוכחה לא היוו אלמנטים ניטרליים. כל ראיה נסיבתית הביאה עמה דרגה של תיעוב.

[בתמונה משמאל: רישום פורטרט של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, רישום ידני שנעשה על ידי על פי כריכת הספר "סדר השיח", בנובמבר 2006. יוצר הקובץ: רועי בושי, GFDL]

האשמה לא החלה ברגע איחודן של כל הראיות; היא התהוותה בהדרגה מכל אלמנט שאפשר את זיהויו של אשם. ההוכחה בפלילים לא התאימה לשיטה דואליסטית, אמת או שקר, אלא לעיקרון של הדרגה נמשכת: דרגה שהושגה בהוכחה כבר יצרה דרגה של אשמה ובעקבותיה דרגה של ענישה. החשוד, ככזה, היה ראוי תמיד לעונש מסוים; אדם לא יכול להיות בתום לב מושא של חשד. החשד קיפל בתוכו, בו בזמן, אלמנט של הוכחה. עינוי החקירה הוא אמצעי ענישה ופעולה של חקירה כאחת."

מקורות והעשרה

• חן מענית, מתן ברניר (2019), מבקר המדינה בעקבות העליון: האם נעשה שימוש בחילוטים כדי להפעיל לחץ על חשודים?, גלובס, 5/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדיגמה, ייצור ידע, 12/4/14