[בתמונה: יוסף חולם על התבואה. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על פרשת וישב, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

עודכן ב- 5 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

מפרשת וישב ועד סוף ספר בראשית, מקדיש המספר המקראי את עיקר דבריו למחזור סיפורי יוסף, שהוא מארג סיפורים עצמאי בסיפורי אבות האומה. 349 פסוקים מקדיש המקרא לכך, מתקופת נערותו של יוסף ועד מותו, ולכאורה יוסף הוא האב הרביעי של האומה, אך מהפסוקים עולה שאין זו כוונתם. אשר על כן השאלה מדוע הקדיש המקרא מקום כה נרחב עומדת בעינה.

בסיפורי האבות, מודגש כי מוצאו של עם ישראל מהם, האל מתגלה להם ומבטיח להם ולזרעם אחריהם את ארץ כנען, לא כן ביוסף. אין המקרא מייחס את מוצא עם ישראל אליו, וגם אין המקרא מספר על התגלות אלוהית ליוסף בדומה לאבות האומה. בנוסף, יוסף אינו מהלך בארץ כנען לאורכה ולרוחבה, אינו חופר בארות ולא מתעמת עם תושביה. ארץ כנען בסיפורי יוסף היא המצע כיצד הגיע ממנה לארץ מצרים, שם רוב עלילות חייו מתרחשות.

קושי זה, מעמדו של יוסף, לא נעלם מכותב ספר היובלים[1] (ראו תמונת כריכה משמאל), ובעולמו של זה האחרון לוי ויהודה הם העומדים במרכז שושלת יעקב. לטעמו, הירידה למצרים אינה שבר או עונש אלא הרפתקאה, ובשל כך ספר היובלים מצמצם את היקף הסיפור הנרחב אודות יוסף ומעבדו לצרכיו. דמותו של יוסף לפי ספר אחר בן התקופה, ספר לוי הארמי[2],  הוא של איש שרכש חכמה ובשל כך הוא מצליח בארץ מצרים. לשון אחר – יוסף הוא דמות וסמל לחכמה אוניברסלית[3].

[בתמונה משמאל: כריכת ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש לכנה ורמן, שראה אור בהוצאת יד בן צבי, ב- 2015. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בחיבור נוסף בן זמנו של ספר היובלים, ספר יוסף ואסנת[4], המצדיק את קיומו של מקדש חוניו[5] במצרים, מצטייר יוסף כאדם עליון. אין חיבור זה מדגיש את חוכמתו של יוסף אלא את היותו איש האלוהים, אשר יש פועל אוניברסלי במעשי ידיו. כאמור בניגוד לכך, מחבר ספר היובלים ממעיט בדמותו של יוסף, אין הוא נחשב בעיני מחברו כאדם עליון ואין הוא סמל החכמה האוניברסלית. התיאור המקראי כי רוח האל שרתה על יוסף, הביאה את ספר היובלים לטעון כי רוח זו זהה עם הרוח שעתידה לשרות על אישים נבחרים באחרית הימים. בשל כך, הוא מתאר את תקופת שלטונו של יוסף כתקופת אחרית הימים, בה משליט יוסף את דרך האל בעולם – שלום צדק ויושר.

מעבר לשאלת מעמדו של יוסף, שכל אחד מפרשה באופן הנכון לגביו, צריך לחזור לשאלה מדוע המספר המקראי הקדיש מקום נרחב שכזה כמעט ארבע מאות פסוקים, עבור דמות אחת. יתכן שהתשובה נמצאת במישור ההיסטורי או ליתר דיוק ההיסטוריוגרפי. סיפור יוסף נותן תשובה לשאלה כיצד נוצר עם ישראל. לכאורה, הבטחתו של האל לאבות האומה אודות ארץ כנען ועל גודל העם היו מספיקות. האבות היו בארץ כנען פרט לתקופות כאלה ואחרות.

[בתמונה: יוסף בוכה. התמונה היא נחלת הכלל]

לכן, הירידה מצרימה נראית לכאורה מיותרת. כל הסיבוך ההיסטורי שהתלווה לירידה למצרים היה נחסך, כולל השעבוד הקשה והצורך ביציאת מצרים לאחר תהליך מורכב וארוך. סיפור יוסף מראה את ההפך. הוא מראה כי הירידה מצרימה הייתה בלתי נמנעת. הטריגר שהניע את הירידה הוא הרעב הכבד ששרר בארץ כנען. יעקב ובניו יורדים למצרים בידיעה ברורה שאין זו ירידה קצרת מועד. גילו המופלג של יעקב לא מאפשר את החזרה המהירה, מה גם שתקופת הרעב כפי שיוסף עצמו אומר לאחיו לאחר שהתוודע אליהם אמורה להיות ממושכת: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה להכין פרנסה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ כדי שתישארו בחיים, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה לגרום להצלה גדולה"[6].

בפסוק זה מתמצת יוסף את החיוב בירידה למצרים, הירידה האישית שלו, ובעקבותיו ירידת יעקב ובניו. הירידה הייתה מחויבת בגלל הימלטות מרעב וממוות, ויוסף הוא החלוץ הבודד שמפלס את הדרך ליעקב ובניו במצרים. נכונה העובדה כי יוסף הורד למצרים לאחר ביצוע מעשה שאינו ראוי, על ידי אחיו ודרכו לצמרת השלטון במצרים הייתה דרך חתחתים, מעבד בזוי למשנה למלך מצרים. המספר המקראי מראה דרך הקשר של יעקב ויוסף, את הדטרמיניזם בירידה זו. יעקב מסרב להתאבל על בנו למרות שמוצגת בפניו כותנתו של בנו האהוב מוכתמת בדם. לאחר מכן, יעקב נותן אישור לבניו לרדת למצרים מפאת הרעב הכבד בארץ כנען, ולאחר חזרתם וסיום התוצרת שהובאה ממצרים, הוא שב ונותן אישור לבניו לרדת יחד עם הבן הצעיר בנימין. בינתיים יוסף מתנכר לאחיו, אולם בסוף התהליך הוא מתוודע בפניהם כי הוא אחיהם האובד. לאחר הגילוי המרעיש יעקב יורד למצרים, ואז הירידה מקיפה את כל בית יעקב, שיודע שהם באים להשתקע במצרים לתקופה ארוכה.

במאמר אחר דנו בסיפור יוסף תוך השוואה בין הסיפור המקראי והקוראן[7], הפעם לקראת סוף המאמר נזכיר בקצרה השוואות נוספות בין המקרא לספרות של עמי המזרח הקדום. רבות דובר על הדימיון בין סיפור יוסף המקראי, לבין תעודות מצריות שהתגלו במאתיים השנים האחרונות. בין הדברים הדומים בין שתי המקורות אנו מוצאים את גילו של יוסף בפטירתו, הסיפור אודות אישה חמדנית המנסה להכשילו, ולתיאור הרעב הכבד, שבגללו ירדו יעקב ובניו למצרים. השוואה זו מראה כי המספר המקראי ידע את קורותיה של האומה המצרית, והשתמש בה לצרכיו, בדבר החיוב של הירידה של בני יעקב לשם.

[בתמונה: יוסף חולם. התמונה היא נחלת הכלל]

אולם המספר המקראי הושפע גם מהספרות האכדית, והדוגמה הבולטת ביותר לכך היא השימוש במילה אברך, שפירושה מאכדית הוא מנהל משק בית[8].  גם המילה סריס המופיעה בסיפור יוסף מוצאה מהלשון האכדית. גם הסיפור בו קונה יוסף את כל האומה המצרית לעבדים, ידוע היטב מתעודות מסופוטמיות, רק שהמקרא מסב בסיפורו את המקרה המשפטי הפרטי מהספרות המסופוטמית לסיפור לאומי כללי.

אחרית דבר

סיפורי יוסף תופסים מקום נרחב בספר בראשית, מפרשתנו ועד סוף הספר. יוסף בניגוד לאבות האומה, הינו דמות שונה, שאופיינה בדרכים שונות, הן במקרא והן בספרות החיצונית. הכורח להרחבה זו נובע מהצורך של המספר המקראי להסביר את ירידת בני יעקב למצרים, שאיננה מובנת כל צורכה בתחילת התיאור אודות יוסף ואחיו. בסיפורי יוסף שזורים השפעות מהספרות של עמי המזרח הקדום, המאפשרת לבנות עלילה אטיולוגית, שבה יש תסריט אלוהי מחייב המסביר את ירידת בני יעקב למצרים.

[לאוסף המאמרים על פרשת וישב, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וישב באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/12/19.

[1] ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל, המאה השנייה לפני הספירה.

[2] J.C. Greenfield M.E. the Aramaic levi document, Leiden 2004.

[3] ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, יצחק בן צבי, 2015, עמודים: 478 – 487.

[4] ספר יוסף ואסנת, אחד מהספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה בידי מחבר הלניסטי מאלכסנדריה בשפה היוונית בין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-3 לספירה. הסיפור מהווה הרחבה או ביאור לסיפור נישואיו של יוסף בן יעקב עם אסנת בת פוטיפר.

[5] מקדש חוניו היה מרכז פולחן יהודי במצרים, שהקביל למקדש שהיה בירושלים. הוא היה מבנה בצורת בית המקדש ובתוכו מזבח, שבנה חוניו בלאונטופוליס, המאה השנייה לפני הספירה.

[6] בראשית, פרק מ"ה, פסוקים: ה' – ז'.

[7] אבי הראל, סיפור יוסף במקרא ובקוראן, ייצור ידע, דצמבר 2017.

[8] אביגדור וויקטור הורוביץ, סיפורי יוסף וכתבים מסופוטמיים, בית מקרא, כרך נ"ה, תש"ע, עמודים:96 – 104.