[בתמונה: נס פך השמן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Mareefe לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

עודכן ב- 11 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

את חג החנוכה בתלמוד הבבלי אנו מוציאים באזכור הבא: "מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"[1].

המקור שעליו מסתמכים חז"ל היא מגילת תענית[2] (ראו תמונה משמאל למטה), בה נאמר שאין לקבוע תענית בעשרים וחמישה בחודש כסלו. אולם קביעה זו של חז"ל תמוהה היות ופרשנות זו אין לה תימוכין במקורות חיצוניים. בספר מקבים א'[3], חג החנוכה נחוג בגלל חנוכת המקדש וכליו, ואילו בספר מקבים ב'[4], מצוי קשר בין חג החנוכה לחג הסוכות שהמשכו היה כידוע  שמונה ימים. יוסף בן מתתיהו נותן אף טעם לחג החנוכה, ולדעתו נחוג החג בגלל טיהור המקדש בידי החשמונאים, לשון אחר גם הוא לא הכיר את נס פך השמן.

היו חוקרים[5] שטענו כי חז"ל רצו להשכיח את החשמונאים, שהחזיקו בשלטון למרות שהוא היה אמור להימסר לאנשים מבית דוד, ולכן המקור במסכת שבת כמו גם במגילת תענית (ראו כריכה משמאל), מקשר בין נס פך השמן לחג החנוכה, כך שהניצחון הצבאי החשמונאי מוסתר וחג החנוכה מבוסס על נס שלא קשור דווקא בבית חשמונאי. בעשרות השנים האחרונות היו חוקרים[6] שטענו שאין אלה פני הדברים, והמקור במגילת תענית ובתלמוד הבבלי, המספר על נס פך השמן קשור לאורכו של החג אבל לא מדוע הוא נקבע מלכתחילה.

[משמאל: כריכת הספר: "מגילת תענית. הנוסחים, פשרם, תולדותיהם בצירוף מהדורה ביקורתית" לורד נעם, שראה אור ב- 2004 בהוצאת יד יצחק בן צבי. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

כדי לבאר באופן מדויק יותר מה נאמר במגילת תענית נעיין בסכוליון, שהוא הפירוש העברי על המגילה ונספח אליה. אשר לערכן של העדויות ההיסטוריות בסכוליון, ניתן לומר כי בשתי המהדורות שלו, שזורות עדויות יקרות המציאות ואותנטיות, מהבחינה הספרותית וההיסטורית כאחד, עדויות שאינן נמצאות בספרות חז"ל[7]. בסכוליון כאמור, לא נזכר במפורש עניין פך שמן חתום, כי אם שמן טהור סתם. הסיפור אודות פך שמן טהור שהספיק לשמונה ימים במקום ליום אחד לא נזכר כלל. במקום זאת באה ההנמקה מדוע חוגגים את חנוכה שמונה ימים. היות והסכוליון מורכב ממספר כתבי יד, עולה כי ההצמדה בין חנוכה לנס פך השמן הינה עריכה מאוחרת למדי, שאיננה נמצאת במקור.[8]

בשני הנוסחים הראשיים של הסכוליון מושווה חג החנוכה לחנוכת המשכן של משה, ולחנוכת המקדש של שלמה. הבעיה בהשוואה זו הינה העובדה שהן חנוכת המשכן והן חנוכת מקדש שלמה ארכו שבעה ימים ולא שמונה, ועל כך נדון בהמשך, במעשה השיפודים.

נחזור לחנוכת המשכן בימיו של משה. קרבנות הנשיאים, שנמשכו תריסר ימים, נקשרים אל חג החנוכה במקורות שונים בחז"ל. כך למשל אומר המדרש על הבאת הקורבן במשכן ביום השביעי :" ילמדנו רבינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מהו להדליק בה בשני. כך שנו רבותינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני. ואם הותיר ביום שני, מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו. וכן בשאר הימים. אבל הותיר ביום שמיני, עושה לו מדורה בפני עצמו. למה. כיון שהוקצה למצווה, אסור להשתמש ממנו"[9].

[בתמונה: המשכן בימיו של משה.... המשכן בשממה. איור מתוך תנ"ך הולמן, שנת 1890. התמונה היא נחלת הכלל]

גם במשנה[10] קושרים בין קרבנות הנשיאים לחג החנוכה, בקביעה שבחג החנוכה קוראים בכל יום בתפילת שחרית את ורבנות הנשיאים. עם כל זה הקשר העמוק בין חג החנוכה לקרבנות הנשיאים נשאר עמום משהו, ואין בו ודאות גמורה. השוואה נוספת היא כמור ההשוואה בין חג החנוכה לחנוכת מקדש שלמה. במקדש הראשון נזכר גם היום השמיני כדלקמן:" וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, עֲצָרֶת:  כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְהֶחָג, שִׁבְעַת יָמִים"[11], אולם עיקר חגיגת חנוכת המקדש נמשכה לפי מקור זה שבעה ימים בלבד, ולכן גם השוואה זו איננה תואמת את שני האירועים הללו.

נעבור לעניין מעשה השיפודים, כפי שכתוב בסכוליון: "אלא בימי יון נכנסו בני חשמונאי להר הבית, ושבעה שיפודים של ברזל היו בידיהם וחברום בעץ והיו מתעסקים איתם כל שמונה"[12].  עניין השיפודים מוזכר גם בברייתא הבאה :" וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, עֲצָרֶת:  כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְהֶחָג, שִׁבְעַת יָמִים של חמשה ושל ששה ושל שמונה ושל שבעה לא יעשה אפי' של שאר מיני מתכות רבי יוסי בר יהודה אומר אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי אמרו לו משם ראייה שפודין של ברזל היו וחיפום בעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב"[13].

מה שחסר בברייתא, היא העובדה שלא מוזכר הנוסח הידוע שבימי יון נכנסו חשמונאים להיכל בהר הבית.  מנגד ההמשך של הברייתא מהמילים העשירו ואילך אינו מצוי בסכוליון. אשר על כן, הקביעה לאחר בדיקה מעמיקה של הנוסחים השונים מראה כי בסכוליון לא היה במקור דבריו תימוכין מדוע נמשך חג החנוכה שמונת ימים, והמדובר בעריכה שנוספה על המקור[14]. פריט נוסף שבולט בהעדרו בנוסח של הסכוליון הוא סיפור פך השמן, שככול הנראה נוסף לסכוליון מתוך הגרסה התלמודית הבבלית, בזמן מאוחר כנראה מימיו של ר' יצחק מווינה[15].

סיבה נוספת המוזכרת בסכוליון לטעמו של חג החנוכה הוא בניין המזבח: "ומצאו מזבח סתור ותקנוהו כל שמונה וכלי שרת"[16]. מסורת זו לטעמו של חנוכה הינה יחידאית ואיננה מצויה בספרות חז"ל כולה. לשון אחר – כאשר חז"ל מזכירים את חנוכה, אין בדבריהם התייחסות מפורשת לחנוכתו של המזבח כטעמו של חג החנוכה. המסורת של הסכוליון דומה לדברים שאנו מוצאים בספר מקבים:" ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'"[17].

[בתמונה: מראה הר הבית בימי בית שני – שיחזור לאור המימצאים הארכיאולגיים. התמונה באדיבות מכון המקדש. אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]

מקרא: 

א. ההיכל. ב. העזרה. ג. עזרת נשים. ד. ה'חיל'. ה. ה'סורג' ופירצה בסורג. ו. חצר הר הבית. ז. הר הבית מוקף סטווים. ח. הסטיו המלכותי שבנה הורדוס. ט. שערי חולדה. י. שער שושן. יא. שער טדי. יב. שער קיפונוס. יג. קשת רובינזון. יד. קשת וילסון. טו. מבצר אנטוניה שבנה הורדוס כנקודת משמר להר הבית. טז. גשר על גבי קשתות, המוליך מהר הבית למקום שריפת הפרה.]

אחרית דבר

חג החנוכה ידוע בפי כל כחג שנחוג בעקבות נס פך השמן, שהיה אמור להספיק ליום אחד והספיק לשמונה ימים. אולם, אם מעיינים במקורות הרי שמתקבלת תמונה אחרת. התיאור בתלמוד הבבלי במסכת שבת מביא את נס פך השמן כמוטיב המרכזי של החג, אולם זו מסורת מאוחרת יחסית שיש בה מגמתיות. בטקסטים מוקדמים יותר טעם של החג החנוכה אינו מבוסס על נס פך השמן, ופרט זה אינו מוזכר או מוכר כלל.

מגילת תענית מאפשרת לנו להתחקות אחר טעמי חג החנוכה, ומזכירה שלושה טעמים מרכזיים: מציאת שמן טהור והדלקת המנורה; התקנת המנורה משיפודי ברזל או חנוכת המזבח. שלושת הטעמים הללו מראים כי היו בעם מסורות שונות בקשר לטעמי החג, שחלקן אמנם קשור במנורה והדלקתה בשמן טהור, אבל נס פך השמן כפי שאנו מכירים אותו אינו בנמצא.

גם הסיבה מדוע נקבע חג החנוכה באורך של שמונה ימים הינה מעורפלת, ולכן נתנו לכך שלל תירוצים מאוחרים ומאולצים. סופו של דבר, הטעם היחידי של חנוכה, שאותו מנסחים חז"ל במסכת שבת בתלמוד הבבלי  - נס פך השמן, איננה עובדה היסטורית אלא יש לה מניעים ספרותיים שתאמו את רוח העם והתקופה של יהדות בבל.

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] בבלי, שבת, דף כ"א, עמוד ב'.

[2] מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. היא מונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם, ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה - מתקופת עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. במאמר הנוכחי אנו נסתמך על מהדורת  ורד נעם, מגילת תענית - הנוסחים, פשרם ותולדותיהם בצרוף מהדורה ביקורתית, ירושלים, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד.(להלן נעם, תענית).

[3] מקבים א', פרק ד', פסוקים: ל"ו – ס'.

[4] מקבים ב', פרק א', פרק ב', פסוקים: א' – י'.

[5] ורד נעם, נס פך השמן, האמנם מקור לבירור יחסם של חז"ל לחשמונאים? ציון, חוברת ד', 2002, עמודים: 382 – 383.

[6] ראה – גדליה אלון, ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים? מחקרים בתולדות ישראל, א', ת"א, תשי"ז, עמודים: 15 – 25 ; י. גפני, החשמונאים בספרות חז"ל, עידן 19, תשנ"ו, עמודים: 261 – 276.

[7] נעם, תענית, עמוד 23.

[8] שם, עמוד 268.

[9] תנחומא, נשא, פרק כ"ט.

[10] מגילה, פרק ג', משנה ו'.

[11] דברי הימים ב', פרק ז', פסוק ט'.

[12] נעם, תענית, עמוד 270.

[13] בבלי, ראש השנה, דף כ"ד, עמוד ב'. ראה מקבילות – עבודה זרה, דף מ"ג, עמוד א' ; מנחות, דף כ"ח עמוד ב'.

[14] נעם, תענית, עמוד 271.

[15] רבי יצחק בן משה מווינה, ידוע גם בשמו רבי יצחק אור זרוע חיבר את הספר אור זרוע, ספר הלכה חשוב. 1200 – 1270.

[16] נעם, תענית, עמוד 272.

[17] מקבים א', פרק ד', פסוקים: נ"א – נ"ז.