במהלך השנים שלאחר המלחמה, הטילים נזנחו. הצבאות לא התחמשו בהם, להוציא שימוש בטילים כנושאי החימוש הגרעיני; שם אין חשיבות לדיוק.

במקביל, הגרמנים המוכשרים פיתחו גם את טילי השיוט הראשונים ה- v1. טיל שיוט הוא למעשה מטוס סילון קטן ללא טייס. גם טילי השיוט הגרמנים לא היו מדויקים; ולכן, שימשו - ובהצלחה פחותה יחסית - להרעשת ערי בריטניה.

[בתמונה: מטוס ספיטפייר בריטי מנסה, בעזרת אחת מכנפיו, להסיט טיל V1 ממסלולו. טיל השיוט הראשון... התמונה היא נחלת הכלל]

אחת השגיאות של היטלר, וטוב שכך הייתה שהעדיף את ה v2 על ה v1. ה- V2 אמנם היה ברמה טכנולוגית אחרת; אבל, עלות טיל v2 בודד הייתה כשל 20 טילי v1. אם היו הגרמנים מחליפים 2000 טילי v2 ב- 40 אלף טילי v1, אזי, למרות שאת ה- v1 ניתן היה להפיל וגם להסיט ממסלולו (ראו בתמונה למעלה...), התוצאה הייתה לפחות פי 10 יותר טובה מבחינתם.

השימוש בטילי השיוט חודש בעולם רק לאחר עשרות שנים; וזאת, רק כאשר פותחו אמצעי שליטה מרחוק. אמצעים כגון מצלמות; ותקשורת עם המפעיל המרוחק, שמתפקד כמעין טייס. כך, האמצעים העבירו את התמונות מהטיל למפעיל; וזה הנחה את הטיל בדיוק למטרתו. גם טילי השיוט - להוציא את טיל הטומהוק האמריקאי, היקר והמתוחכם מאוד, לא הפכו לגורם חשוב במלחמות.

השינוי שמתרחש בשנים האחרונות מקורו באימוץ טכנולוגיית המיקום המדויק באמצעות אותות לווין הוא ה- gps. זו הטכנולוגיה שאנו משתמשים בה בניווט המכונית ובטלפון הנייד שלנו. כעת, מערכת הניווט יודעת בכל שבריר של שנייה את מיקומה ביחס ליעד, ומבצעת תיקו מסלול כאשר אלה נדרשים. שינוי זה מאפשר כעת לדייק את הטיל עד לרמה של פגיעה במטרת נקודה מוגדרת מראש. לא עוד פגיעה אקראית במבנה, בסיכוי של נניח 1 ל- 20 (1 ל 10 בהשוואה לטילים רגילים אבל מרבית היירי שלהם הוא באמצעות רקטות; וכאן זה 1 ל 20). כעת ניתן להבטיח פגיעה מדויקת במבנה חשוב וחיוני, בסיכוי של 1 ל- 2.

הטיל המדויק הפך כעת למכפיל כוח אדיר. זה מהפך גדול לא פחות מאימוץ טכנולגית מטוס הקרב וההפצצה, במלחמת העולם השנייה. חילות האוויר קלטו את הטכנולוגיה הזו כבר לפני כ- 30 שנה. כל הפצצות והטילים של חילות האוויר המתקדמים הם כעת מדויקים.

חילות היבשה וארגוני הטרור קולטים בעת האחרונה את הטכנולוגיה הזו, באמצעות רכש של טילים בליסטיים, טילי שיוט וגם פגזים מיוחדים, כולם מדויקים; וכן, שדרוג של המערך האדיר של רקטות "טיפשות", לרקטות "חכמות".

[טיל טומהוק אמריקני נורה מתוך צוללת. למעט טילים אלה, טילי השיוט לא הפכו לגורם חשוב במלחמות, עד לאימוץ טכנולוגיית ה- gps. המקור: חיל הים האמריקני]

התהליך הזה מעניק לחילות היבשה את היכולות שהיו בלעדיות לחילות האוויר. זאת מעבר ליתרון המובנה שלהם, מעצם היותם כוחות יבשה. הם תמיד בשטח. לא חייבים להמריא; ובתוך זמו קצר לשוב, לנחות, לתדלק ולתחזק את המטוס.

לשימוש בטילים יבשתיים מדויקים יתרונות גדולים. הם מקנים למדינות ולארגוני טרור - שלהם אין תקציב גדול ויכולת טכנולוגית נדרשת להפעלת חילות אוויר משוכללים - יכולות של מעצמות.

זו בהחלט תהיה בעיה עולמית; אך בעת הזו, הבעיה הנוכחית והעתידית שלנו היא עם איראן וארגוני החסות שלה.

אז איך ניתן להתמודד עם הטילים המדויקים?

טילים נגד טילים תמיד יהיו יקרים מאוד לרכש, לתפעול ולתחזוקה; ולפיכך, תמיד יהיו מועטים ולא יוכלו ליירט את מרבית הטילים המדויקים. עלות היירוט באמצעות טילים נגד טילים, גדולה פי עשרות מעלות הרקטה / הטיל, שאותו הם חייבים ליירט. להערכתי, טילים נגד טילים יוכלו ליירט רק את מקצת האיומים. הם יתכלו תוך זמן קצר.

מה כן? רק יירוט באמצעות אנרגיה ישירה היא הלייזר. כאן ניתן ליירט רקטות, טילים ושאר מעופפים בעלות של כאחוז אחד בהשוואה ליירוט באמצעות טילים. לכן ניתן באמצעות הלייזר ליירט כל כמות של טילים שמסכנת אותנו.

איפה הבעיה? צריך לייזר רב עוצמה, ארוך טווח, ושיש לו איכות קרן טובה. לייזר שביכולתו ליירט בשניות ספורות טילים מטווח של 10 ק"מ+ וכך יוכל להתמודד עם מטחים, יכולת ליירוט מטרות חולפות בגובה רב, יירוט טילי שיוט, פצמ"רים ועוד. לייזר מוצק חשמלי הוא בעיקרון דל הספק; ולכן גם קצר טווח. בנוסף, כאשר עוצמתו גדלה, איכות הקרן שלו יורדת.

זה יכול להיות רק לייזר כימי מהסוג של הסקייגארד. הלייזר מהסוג הזה הצליח בניסויים בארצות הברית כבר לפני שנים רבות, שם הוכיח, כי הוא מסוגל להתמודד בהצלחה רבה נגד כל איום.