[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי jo.sau לאתר flickr]
[מאמר זה נכתב ביחד עם פרופ' מיקי אלברשטין וד"ר ביאטריס קוסקס-וליאמס]
[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]
ד"ר יוסף זהר, הינו עמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה בחוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'
* * *
היפוך מעמדה של ההודאה - מהודאה (בעובדות) להרשעה עצמית (הודאה באשמה) והשפעתו על החלופות שהתפתחו למשפט הפלילי ועל תפקיד השופט...
בעשורים האחרונים אנו עדים למגמות המצביעות על הסתמכות הולכת וגוברת על הודאת הנאשם במשפט הפלילי במדינות השיטה האנגלו-אמריקאית (המשפט האדברסרי או היריבותי) ומדינות השיה הקונטיננטלית (המשפט האינקוויזיטורי או החקירתי), וכי מסתמנת התקרבות בין השיטות בתפקיד הצדדים והשופט במסגרת ההליך הפלילי.
בבתי המשפט הפדרליים בארה"ב כיום כ 99% מההרשעות מבוססות על הודאה באשמה, ובבתי המשפט המדינתיים המצב לא רחוק מכך. בישראל הדבר בא לידי ביטוי בכך שפחות מ 5% מהתיקים הפליליים בבתי משפט השלום מסתיימים לאחר משפט הוכחות מלא, ושאר התיקים הפליליים נסגרים בעיקר בעקבות עסקאות טיעון מסוגים שונים ובהודאות באשמה ללא עסקאות טיעון.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי succo לאתר Pixabay]
אף שהליכים דומים לעסקת טיעון השתלבו במדינות יבשת אירופה כגון איטליה וצרפת, ממצאים מעלים שרק כ 15% מהתיקים הפליליים בהם הסתיימו בעסקאות טיעון. עם זאת, תופעת "המשפט הנמוג" חדרה גם למדינות אלו, אלא שהיא קבלה צורה אחרת. בצרפת, שלב החקירה כמעט שנעלם, פחות מ 2% מהתיקים הפליליים בצרפת מטופלים באמצעות שופט חוקר. הליכים דומים חדרו למדינות דרום אמריקה, אסיה, סין ולאחרונה אפילו ליפן.
עד סוף המאה ה-19 במדינות השיטה האנגלו-אמריקאית, המונח "הודאה באשמה" לא היה קיים ולא הייתה הבחנה בין הודאה פורמלית להודאת "חוץ". העיקרון לפיו כל הבטחה להקלה מצד איש רשות, פסל ופוסל תוקף של הודאות. לפיכך, הודאות נאשם נתפסו כחשודות שנגבו כתוצאה של פיתוי, איום או השאה, ולא אפשרו להצדיק ויתור על משפט מושבעים.
עידן המשפט הנמוג החל כאשר התאפשר היפוך מעמדה של ההודאה - מהודאה בעובדות להרשעה עצמית, לכך שבמשפט האנגלו-אמריקני (האדברסרי) להודאה הוענקה היכולת לקבוע משפטית "אשמה", ולבטל את היריבות שהיא נשמת אפה של השיטה וכתוצאה מכך את המשפט. לא כן במסגרת האינקוויזיטורית, במהלך משפט רגיל ובחלופות שהתפתחו, אין בהודאת הנאשם כדי לבטל את ההליכים, והשופט ממשיך בהליכים המקובלים, אף שהוקלה מלאכתו, שכן בית המשפט מחוייב להשתכנע שהנאשם חייב בדין בין אם הוא הודה ובין או לא.
כך לדוגמה; כחלק מהתפתחות ההליכים החלופיים, החקיקה באשר לסמכות השופט בהליך המקדמי, העניקה לשופט הישראלי סמכויות חקירה בדומה לשופט החוקר על מנת לצמצם את המחלוקת העובדתית בהליך המקדמי, ולייתר את דיוני ההוכחות. מאידך, בחלק מההליכים שהתפתחו בצרפת, תפקיד השופט נעשה בבית המשפט במהלך משפט שכולל גם חקירה וגם משפט.
התפתחות ההליכים החלופיים הובילה להתקרבות ולגמישות בין השיטות; בהכללה: במשפט "היריבותי" שלב המשפט (היריבות) נעלם, ובמשפט "החקירתי" שלב החקירה השתנה והפך לפחות חשוב. כתוצאה מכך המשפט כיום יותר גמיש, השופט האנגלו-אמריקאי הפך למעורב בהליך, והשופט החוקר במשפט הקונטיננטלי כמעט נעלם.
עדיין נותרו פערים מהותיים בין ההליכים החלופיים ותפקיד השופט בהם. ההנחה המקובלת היא שהפערים בין ההליכים החלופיים הם תוצאה של ההבדלים בין השיטות שיסודם בעקרונות שונים, בתרבות המשפטית, במסורת החברתית, בראייה שונה לגבי חיפוש האמת.
טענתנו היא שהפער במעמדה הראייתי של ההודאה בשיטות המשפט השונות, הוא שבבסיס ההבדלים בין ההליכים החלופיים שהתפתחו והוא שגורם להבדלים בתפקיד השופט ובתפקיד הצדדים. בהכללה; במדינות השיטה האנגלו-אמריקאית ההליכים החלופיים כרוכים בהסכמה על שאלת האשמה של הנאשם ולפיכך מחייבים את הודאתו, ובמדינות השיטה הקונטיננטלית ההסכמה היא על סוג ההליך, הודאת הנאשם אינה תנאי לה וגם אם נמסרה אין בה כדי לסיים את ההליך ולבטל את בירור האשמה.
להבדיל, הדוקטרינה ההלכתית בסדר הדין במשפט העברי, יחידה ומיוחדת בתולדות כל השיטות המשפטיות בעולם, בהיותה שוללת בהחלטיות את ההודאה הפלילית. לפי ההלכה היהודית אין אדם נענש על פי הודאת פיו, בין אם המודה מסר הודאה באשמה בראשית ההליך המשפטי בין אם הרשיע את עצמו לפני המשפט ומחוץ לכותלי בית המשפט בין אם הפליל את עצמו במהלך המשפט – כל הודאה פלילית נדחית; 'על פי שנים או שלשה עדים יקום דבר'. האיסור על הרשעת אדם על סמך הודאתו הוא "גזרת הכתוב", אך זהו איסור שתוצאה חיובית לצדו - איון התמריצים לחילוץ הודאה מפי הנאשם תוך כפייה ועינויים הנעשים במסגרת הליך חקירתי ומשפטי, ומחוייבות לחקר האמת העובדתית.
במשפט המודרני, חרף המגמה של שלילת העינויים, המציאות היומיומית של עינויים ברחבי העולם נמשכת, בעיקר בחקירות משטרה במטרה לקצר חקירות, להשיג מודיעין ולחלץ הודאות. הודאה בחקירה מקטינה את הסיכויים לזיכוי במשפט ומגדילה את הכדאיות לערוך עסקת טיעון. אלא שעסקאות הטיעון כרוכות גם בוויתור על הזכות לפסול ראיות בלתי קבילות, כיוון שההודאה מבססת את האשמה. וכך עסקאות הטיעון גם מסכלות את הסיכויים לחשוף חקירות לא חוקיות.
נציב הביקורת דוד רוזן בכנס לשכת עורכי הדין, דצמבר 2019: "עורכי דין אומרים לי: אני מסתדר עם הפרקליטות. למה אני צריך להתעסק איתם? עדיף לי לבלוע ולהמשיך הלאה."
[למאמר המלא של זיו קריסטל ב'פוסטה', לחצו כאן]
כך גם מדיניות ריבוי המעצרים בישראל משמשת להפעלת לחץ על חשודים להודות. בדומה, נראה שגם חילוט הרכוש הפך למכשיר להפעלת לחץ על חשודים ונאשמים להודות במסגרת עסקת טיעון או להעיד נגד אחרים. מעבר לפגיעה הקשה בזכויות האדם בניגוד לחוק, דרך חקירה אגרסיבית שכזו צפויה לפי מחקרים שנעשו בעולם לייצר הודאות שווא, שמוליכות להרשעות שווא.
השופט האדברסרי הפך אם כן לשופט אינקוויזיציוני (החותר להודאה באשמה), והשופט האינקוויזיטורי הפך לשופט אקוזטורי (החותר לבירור האשמה).
במאמר נבקש לעמוד על הסכנות וההזדמנויות הגלומות בהתקרבות השיטות, להזהיר מפני הסחף בקונטיננט מהתקרבות יתר לשיטת עסקאות הטיעון האמריקאית, ולהצביע על חשיבות הביקורת השיפוטית הראייתית על כל הודאה, מכל סוג שהוא.
לדעתנו, שינוי חקיקתי עשוי להבטיח איזון ראוי יותר בין סמכויות התובע והשופט, בירור עובדתי אחראי של האשמה ומחוייבות להתקרבות האמת המשפטית לאמת העובדתית, שאם לא תמנע תופעות של מעצרים וחילוטי רכוש מיותרים ושל חקירות בלתי חוקיות לפחות תמזער את קיומן.
* * *
מאמר זה מהווה תקציר מחקר שערך ד"ר . שלושתם ירצו בכנס השנתי של האגודה הישראלית למשפט חברה המתכונן להתקיים ביום ראשון, 29 בדצמבר 2019, בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.
[לתכנית הכנס על גבולות המשפט, לחצו כאן]
