[בתמונה: מאחר שהערבים היו גורם דומיננטי באזור, העדיפו הבריטים את האינטרס של הערבים על ההבטחה להקים בית לאומי ליהודים. הם ניצלו את הצהרת בלפור כדי לקבל את השליטה על הארץ; ורוקנו מתוכנם את סעיפי כתב המנדט בהדרגה. אבל מדיניות עידוד ההגירה הערבית הבלתי חוקית, הופעלה מהיום הראשון לשלטון ממשלת המנדט. התמונה היא נחלת הכלל]

ד"ר רבקה שפק ליסק לימדה במחלקה ללימודים אמריקניים באוניברסיטה העברית. היא בעלת תואר שלישי בהיסטוריה אמריקנית ותואר שני בתולדות עם ישראל.

ספריה בעברית הם: מיעוטים אתניים בחברה האמריקנית; אנוסי ספרד ופורטוגל, עבר והווה; מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בא"י; מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לא"י, 640 – 1914; מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לא"י 1918 – 1948.

כן פרסמה 2 ספרים באנגלית, ומספר רב של מאמרים.

[תמונתה של רבקה שפק ליסק משמאל באדיבות אימגו מגזין מאמרים, כתב עת בנושאי תרבות ותוכן. שם הצלם אינו מוזכר. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

מאמר זה הוא אחד משני מאמרים שנכתבו בתגובה לביקורתו של פרופ' אודי מנור: 'ספר גרוע חשוב ומצוין – מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, לרבקה שפק-ליסק', לחצו כאן]לשני ספריה של הכותבת:

• מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לא"י: כרך א' 640 – 1914 (כבר פורסם ונמצא בחנויות הספרים);
• ו- כרך ב' 1918 – 1948 (יצא לאור באוגוסט 2019).

*  *  *

[למאמרה הראשון של ד"ר רבקה שפק ליסק, לחצו כאן] [למאמרו של פרופ' אודי מנור: 'ספר גרוע חשוב ומצוין – מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, לרבקה שפק-ליסק', לחצו כאן]

מספר המוסלמים גדל, בתקופת שלטון המנדט הבריטי, תוך פחות מ- 30 שנה מ- 515,000 לכ- 1,200,000; ולפחות 1/3 מתוכם היו מהגרי עבודה. ההגירה המוסלמית לארץ נבעה מאפשרויות התעסוקה שנוצרו ע"י התנועה הציונית, ארגונים נוצריים וממשלת המנדט שעלו על אלה שבארצותיהם. ההגירה הבלתי חוקית הערבית/מוסלמית התאפשרה, משום שחיל הספר הירדני שפטרל לאורך הגבולות, קיבל הוראה מגבוה להתעלם מההגירה הערבית הבלתי חוקית מלבנון, סוריה ועבר הירדן. גם הגבול עם מצרים היה פרוץ לחלוטין. חלק ניכר מהפלסטינים הם מהגרי עבודה לארצות ערב והאסלאם.

[התמונה היא צילום מסך]

מטרת הכרך הראשון הייתה להביא את ממצאי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי לגבי ההרכב האתני- דתי של אוכלוסיית ארץ ישראל מהכיבוש הערבי ועד 1914 על מנת להפריך את התזה שהערבים הם תושביה הוותיקים של הארץ. מטרת הספר הייתה להוכיח שרוב ערביי פלשתינה (המגדירים עצמם כפלסטינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ בחלקם בעידוד השלטון הכובש בארץ מארצות ערב והאסלאם בטפטוף איטי ובחלקם בשל האפשרויות התעסוקתיות משלהי המאה ה- 19 ואילך. משלהי המאה ה- 19 ועד מלחה"ע הראשונה הפך הטפטוף לגלי הגירה של מהגרי עבודה  מארצות ערב והאסלאם.

[למאמרה הראשון של ד"ר רבקה שפק ליסק, לחצו כאן]

תרומת הכרך השני היא לחקר ההגירה הערבית לארץ בתקופת המנדט הבריטי: הובאו מחקרים ומסמכים הקובעים שבתקופת המנדט הבריטי הייתה הגירה ערבית בלתי חוקית משמעותית לארץ דרך הגבולות המשותפים לארצות ערב, מבלי שממשלת המנדט ניסתה לפקח או לעצור את זרם מהגרי העבודה. ממשלת המנדט, לא רק העלימה עין; ואף השתדלה לגמד את ממדי ההגירה הבלתי חוקית בפרסומיה ודיווחיה לחבה"ל ולוועדות פיל ולמשלחת האנגלו- אמריקנית, אלא נתנה הוראה לחיל הספר הירדני שפטרל לאורך הגבולות עם ארצות ערב לא להפריע למהגרים הערבים להיכנס לארץ. מהגרי העבודה הערבים נמשכו לארץ בשל הפער בין אפשרויות התעסוקה ורמת החיים בארצם לבין פלשתינה המנדטורית.

להלן סיכום של הכרך השני:

פעולות ממשלת המנדט לפיתוח הארץ

גדעון ביגר קבע שלא הייתה חלוקה מאוזנת של משאבי הממשל הבריטי. הוא ריכז את רוב פעילותו בכל התחומים בטיפול במיגזר הערבי- בעיקר המוסלמי. המשאבים כוונו לבריאות, חינוך והעלאת רמת ההשכלה וקידום הכפר הערבי בתחום החקלאות:

• הסיבה הרשמית לגישה המועדפת הייתה שהערבים הם נתיני המקום, הם סובלים מנחיתות כלכלית וחברתית.
• הסיבה האמיתית הייתה שצריך לפייס את הערבים, כדי שלא יעשו בעיות בתחום הפוליטי. בכל הנוגע לפעילות במגזר הערבי, קבע ביגר, הממשל היה היוזם העיקרי ואילו לגבי פעילות במגזר היהודי, הדבר נעשה רק תחת לחץ ודרישות ההנהגה הציונית.

[התמונה היא צילום מסך]

ממשלת המנדט תרמה לפיתוח הארץ במספר תחומים:

הקמת תשתית תחבורתית ותקשורתית: הקמת מערכת של מסילות ברזל והפעלת מערכת רכבות בידי הממשלה,בניית רשת כבישים מודרנית הקמת מערכת דואר וטלגרף. המטרה של הקמת התשתית התחבורתית הייתה בעיקר לענות על צורכי הממשל והצבא הבריטי. רק בהשפעת הלחצים שהפעילה התנועה הציונית, נסללו גם מספר כבישים למטרות אזרחיות כמו כביש תל אביב- פתח תקוה; כביש בית דג'ן- רחובות, שנסלל, חלקו בהון יהודי; ועוד...

פעולות הפיתוח בתחום הבריאות והסניטציה: הקמת שירותי בריאות ציבוריים, הקניית הרגלי סניטציה והגיינה, מלחמה במגפות , התקנת מערכת להספקת מים נקיים.

פיתוח מערכת חינוך: פעולות אם גם חלקיות, לביעור הבערות, הנחת היסודות למערכת חינוך ציבורי יסודי, מאמצים לקידום רמת ההשכלה בשאר הרמות.

פיתוח עירוני: חקיקה בכל הנוגע לבניין ערים, עזרה בניהול וארגון ועוד, שתרמו לשיפור הנוף העירוני.

פעולות לקידום הכפר הערבי והחקלאות: חיסול שיטת המושעא (כ-70 אחוזים של הקרקעות המעובדות בארץ ישראל-פלשתינה היו אדמות משאעא, אדמות שהיו בחזקתן של הקהילות הכפריות, והיו מחולקות מחדש מעת לעת. הרפורמה האגררית בתקופת המנדט פירקה חלק משותפויות המשאעא), מאמצים לשחרור הפלאחים מהשעבוד לבעלי האחוזות ולמלווים בריבית, הדרכה חקלאית ועוד..

כל הפעילות הזאת הביאה לשתי תוצאות עיקריות:

• חל שיפור במצב  הבריאות של האוכלוסייה הערבית: עלייה בילודה עקב הירידה בתמותת תינוקות, ירידה בתמותת מבוגרים ועלייה בתוחלת החיים.
• גידול האוכלוסייה היה בעיקר במישור החוף במרכזי ההתיישבות היהודית שלשם נהרה הגירה הפנימית מהאזור ההררי וההגירה מארצות ערב.

המצב הכלכלי בארץ היה אחד הגורמים לכוח המשיכה של הארץ ולזרם הגירה בלתי חוקי מארצות ערב.

[התמונה היא צילום מסך]

ממשלת המנדט מעלה בהתחייבויותיה בכל הנוגע ליצירת תנאים לבית לאומי ליהודים . הדבר התבטא במספר תחומים:

ניתוח העקרונות שנקבעו ע"י בריטניה בניהול ענייני ארץ ישראל וקווי הפעולה לביצועם מביא להטלת ספק בכנות כוונותיה של בריטניה בקבלת ההתחייבויות הנוגעות להכנת הבסיס לבית לאומי ליהודים:

• קריעת עבר הירדן מתחומי הבית הלאומי, הביאה להקמת מדינה ערבית שם.
• מדיניות ההגירה אפשרה, מצד אחד, הגירה חופשית ללא פיקוח של מוסלמים מארצות ערב והאסלאם; והגבילה, מצד שני, את ההגירה היהודית, תחילה עפ"י עיקרון "כושר הקליטה הכלכלי" ואח"כ עפ"י שיקולים מדיניים כפי שהכתיבו האינטרסים האמפריאליים.
• המדיניות הקרקעית העדיפה את האינטרס הערבי על ההתחייבות בכתב המנדט (סעיף 6). הפלאחים קיבלו יותר אדמות מהקרקע הציבורית מאשר היהודים.
• הנציב העליון, הרברט סמואל (ראו תמונה משמאל) קבע את העיקרון, שאסור שפיתוחה של הארץ יעקוף את האוכלוסייה הערבית.

[תמונתו של הרברט סמואל משמאל היא נחלת הכלל]

• המדיניות החקלאית והסוציאלית נתנה עדיפות ראשונה לקידום מצבם של הפלאחים והבדווים.
• ממשלת המנדט העדיפה העסקת פועלים ערבים (מוסלמים) על יהודים, בשל שכרם הנמוך.
• ממשלת המנדט השקיעה בקידום מערכת חינוך למגזר הערבי סכומים גבוהים, ללא השוואה, לעומת התקציב למערכת חנוך היהודית.
• ממשלת המנדט נהגה בסחבת במתן זיכיונות לחברות יהודיות לצורך פיתוח אוצרות טבע.
• ממשלת המנדט קבעה, שפיתוח הארץ יהיה מבוסס על מקורות הארץ (כלומר, על מדיניות המיסוי שהטילה על המגזר היהודי תשלום גבוה מחלקה היחסי באוכלוסייה וגבתה מהאוכלוסייה הערבית פחות מחלקה היחסי באוכלוסייה); ועל יבוא הון יהודי וציבורי. ממשלת המנדט הגבילה את חלקה לחקיקה בנושאים כלכליים ואחרים בלבד.
• ממשלת המנדט השקיעה בפיתוח רק בתחומים הנוגעים לאינטרסים האימפריאליים – רכבות, כבישים, תקשורת ונמלי יבשה ואוויר- וכל שאר התחומים הושארו ליוזמה הפרטית.

המדיניות הכלכלית, פעולות הפיתוח והפעולות לצמצום האבטלה - כל אלה יצרו בארץ תנאים סוציו-כלכליים טובים מאלה שבארצות השכנות; ועובדה זו הביאה לעידוד ההגירה הבלתי חוקית של מהגרי עבודה מוסלמים לארץ.

העקרונות קבעו את המדיניות:

א. העדפת האינטרסים האמפריאליים של בריטניה

הבריטים היו מעוניינים לשלוט בארץ בשל מיקומה הגיאו- פוליטי: ארץ ישראל הייתה צומת חיונית, לדעת הבריטים, לתקשורת ביבשה, בים ובאוויר והשליטה בה הייתה חיונית לאינטרסים האסטרטגיים והכלכליים של בריטניה. הארץ הייתה בסיס מעולה לצי, לצבא ולחיל האוויר הבריטי באגן הים התיכון המזרחי  והייתה חולייה חיונית במערכת ההגנה שהבריטים הקימו באזור לאחר מלחה"ע הראשונה. מהארץ הייתה לבריטים אפשרות של שליטה ופיקוח על השאיפות המדיניות של הערבים. היא ראתה בארץ אזור חיץ טבעי שיגן על תעלת סואץ מפני חדירה מצפון, על אספקת נפט סדירה ע"י צינור נפט מבגדד לחיפה ואלטרנטיבה יבשתית – כבישים ומסילות ברזל-  לדרכים הימיות במידה שתאויימנה ע"י מעצמות אחרות. ההתפתחויות הפוליטיות - השתלטותה של איטליה על אתיופיה ועל ים סוף עליית היטלר לשלטון והברית שהתגבשה בין גרמניה ואיטליה - רק חיזקו את האינטרס הבריטי לשליטה לאורך ימים על הארץ.  גם הלחץ של מצרים להביא לנסיגת הצבא הבריטי מתעלת סואץ רק הגדיל את חשיבותה של הארץ בעיני הבריטים.

[בתמונה: ארץ ישראל. המגן הצפוני של תעלת סואץ... התמונה מתארת את פתיחת התעלה בשנת 1869; והיא נחלת הכלל]

מאחר שהערבים היו גורם דומיננטי באזור, העדיפו הבריטים את האינטרס של הערבים על ההבטחה להקים בית לאומי ליהודים. הם ניצלו את הצהרת בלפור כדי לקבל את השליטה על הארץ; ורוקנו מתוכנם את סעיפי כתב המנדט בהדרגה. אבל המדיניות כלפי ההגירה הערבית הבלתי חוקית הופעלה מהיום הראשון לשלטון ממשלת המנדט!

ב. העדפת הסקטור הערבי

ממשלת המנדט הייתה מעוניינת לרכוש את תמיכתם של ערביי הארץ כדי להבטיח שקט. הממשלה השקיעה לא מעט, יחסית למגבלות התקציב, בקידום האוכלוסייה המוסלמית מבחינה כלכלית, השכלתית ובריאותית. הערבים שילמו 40% מהמסים והיהודים שמספרם היה נמוך בהרבה שלמו 60% , אבל הערבים נהנו באופן יחסי להשקעתם יותר מאשר היהודים.

ג. המדיניות כלפי ההגירה הערבית הבלתי חוקית

הסכמים עם ממשלות סוריה-לבנון ועבר הירדן: עפ"י הסכמים אלה יכלו תושבי סוריה, לבנון ועבר הירדן להיכנס לפלשתינה, ללא כל תעודת מעבר או מסמך אחר.

השארת הגבולות היבשתיים פרוצים: ממשלת המנדט לא עשתה דבר כדי להבטיח פיקוח קפדני על הגבולות היבשתיים. רק עקב פרוץ המרד הערבי ב- 1936 נגד שלטון המנדט ננקטו, לראשונה, מאמצים למניעת כניסת כנופיות ערביות ונשק לעזרת המורדים ע"י הקמת גדר. ההחלטה על הקמת הגדר התעכבה בשל דיונים ממושכים ובנייתה הושלמה זמן לא רב לפני דיכוי המרד. חיל הספר העבר ירדני פעל בניגוד להוראות שקיבל ועזר לכנופיות ולנשק לעבור לידי המורדים. הגדר הושארה כ- 4 שנים ופורקה ב- 1942.

[אנשי כנופיות ערביות בתקופת המרד הערבי. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי hanini - hanini.org. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הוראות מגבוה לחיל הספר העבר ירדני, להתעלם מההסתננות של ערבים לארץ בגבולות היבשתיים. חיל הספר העבר הירדני שתפקידו היה לפטרל בין הגבולות היבשתיים עם לבנון, סוריה ועבה"י קיבל הוראה מגבוה להתעלם מההסתננות הבלתי חוקית של ערבים מארצות אלה לפלשתינה, אבל, בו- זמנית קיבל הוראה למנוע מעבר בלתי חוקי של יהודים מסוריה לפלשתינה בעזרת קיבוצי הגליל.

מעבר חופשי מחצי האי סיני ובאמצעות רכבת מצרים-פלשתינה: ממשלת המנדט לא עשתה דבר כדי לפקח על הגבולות עם חצי האי סיני והמעבר היה חופשי. הסכנה היחידה למהגרים ממצרים הייתה מפגיעת הבדווים. ב- 1926 הושלמה הנחת מסילת הברזל בין מצרים לפלשתינה וגם שם לא היה כל פיקוח. החוקרים מסכימים ביניהם שההגירה ממצרים לאורך כל תקופת המנדט היה בעלת היקף משמעותי אם כי בהעדר נתונים רשמיים קשה להעריך את היקפה. חלק ניכר מערביי פלשתינה היו מהגרים מצרים בלתי חוקיים.

ד. רישום מהגרים בלתי חוקיים במפקדי האוכלוסייה המנדטוריים כחוקיים

הפוקדים, שברוב המקרים היו ערבים - בשל מחסום השפה - לא ניסו להבחין בית תושבי הקבע החוקיים ובין חסרי המסמכים ורשמו את כולם כתושבים חוקיים. התוצאה הייתה, שנרשם גידול משמעותי של האוכלוסייה הערבית וממשלת המנדט קבעה שהגידול הוא תוצאה של ריבוי טבעי גבוה של המוסלמים. תוצאה נוספת הייתה שהדבר המעיט את אחוז ההגירה בגידול האוכלוסייה. ממשלת המנדט קבעה בדו"ח שלה – סקר פלשתינה לוועדת החקירה של האו"ם ב- 1946 שההגירה הבלתי חוקית של הערבים הייתה זניחה. הדו"ח קבע ש-96% מגידול האוכלוסייה היה מריבוי טבעי בזכות שיפור מצבם של המוסלמים תחת שלטון המנדט וההגירה תרמה 4% בלבד.

[התמונה היא צילום מסך]

ה. הבאת פועלים מחו"ל ע"י הצבא הבריטי

הצבא הבריטי הקים בארץ בסיסים לחיל היבשה, הים והאוויר לצרכיו במלחה"ע השנייה. הצבא הבריטי על חילותיו השונים היה זקוק לכוח אדם לבניית בסיסיו והעדיף לייבא פועלים, כנראה משום שהם היו זולים יותר מפועלים יהודים ואפילו מערבים מקומיים. המפקדה של הצבא הבריטי במצרים העבירה לארץ אלפי פועלים מצרים ללא תיאום עם ממשלת המנדט ורובם נשארו בארץ. ממשלת המנדט חתמה על הסכם עם ממשלת סוריה- לבנון לייבא באופן חוקי 3,800 פועלים. גם רוב הפועלים האלה נשארו בארץ.

הערה: יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ מידי התורכים במלחה"ע הראשונה נכנסו לארץ אלפי פועלים מצרים שעבדו בשירות הצבא. גם הם נשארו בארץ.

ו. הסיבה להגירה הערבית הבלתי חוקית

התנועה הציונית, בעלי הון יהודיים ועולים יהודים בעלי אמצעים (יהודי גרמניה ופולין) הביאו לארץ מיליוני לי"ש שתרמו לפיתוח כלכלי ויצירת תעסוקה. גם פעולות הפיתוח של ממשלת המנדט- נמל חיפה, סלילת כבישים, רכבות- יצרו מקומות תעסוקה. מצב התעסוקה ורמת החיים של המוסלמים בארצות ערב הייתה נמוכה משמעותית לעומת המצב בפלשתינה המנדטורית. אלה היו הסיבות להגירה הערבית הבלתי חוקית. ההגירה כללה גם שבטים בדווים. המהגרים הערבים העדיפו להתיישב באזורי ההתיישבות היהודית מאחר ששם היו מקורות תעסוקה.

[התמונה היא צילום מסך]

לסיכום

ממשלת המנדט ירשה אוכלוסיית מהגרים וצאצאיהם שהגיעו לארץ בשלהי השלטון העות'מאני. כ- 50% מ- 525,000 המוסלמים ב- 1914 היו מהגרים חדשים,ערבים ומוסלמים. לאורך תקופת המנדט הייתה התעלמות מכוונת מההגירה הערבית הבלתי – חוקית מסוריה, לבנון ועבר הירדן. הגבולות היבשתיים אפשרו כניסה חופשית של מהגרים ערבים בלתי חוקיים.

האוכלוסייה המוסלמית גדלה עפ"י הנתונים הרשמיים מ- 515,000 ב- 1919 ל- כ-1.200,000 ב- 1947 . אבל, ממשלת המנדט המעיטה בהערכת מספר המהגרים הבלתי חוקיים מתוך שיקולים פוליטיים. ההגירה הערבית/ מוסלמית החוקית והבלתי- חוקית בתקופת המנדט תרמה לפחות 1/3  מהמספר הריאלי של המוסלמים בתקופת המנדט (30% מ-1,200,000 – 360,000 ). חלק ניכר מהפלסטינים הם מהגרי עבודה ו/או צאצאיהם.