[תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ArtTower לאתר Pixabay]
[לאוסף פרקי ספר איוב, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]
אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.
* * *
איוב פונה לאלוהים. הוא אומר שהוא כבר איבד כל רצון לחיות בעולם. זה העולם שברא אלוהים.
ו יָמַ֣י קַלּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג וַיִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה ׃
ח לֹֽא־תְשׁוּרֵנִי עֵ֣ין רֹ֑אִי עֵינֶ֖יךָ בִּ֣י וְאֵינֶֽנִּי ׃
ט כָּלָ֣ה עָנָן וַיֵּלַ֑ךְ כֵּ֥ן יוֹרֵ֥ד שְׁא֗וֹל לֹ֣א יַעֲלֶֽה ׃
י לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקֹמֽוֹ
לא רק שאין לו תקווה לחיים, בעולם שברא אלוהים; הוא גם חדל להאמין שיש חיים אחרי המוות – העולם הזה אינו מסדרון לשום דבר; ומי שיורד לשאול, לא עולה ממנו.
זהו. זה מה שיש, וזה כל כך רע שאין לי רצון לשתף פעולה.
כך, בכמה שורות, נשאר איוב מאמין, הבז למושא אמונתו וליצירה שאלוהים כה גאה בה – העולם והאדם.
ואיוב ממשיך. הוא מבין שאין לו מה להפסיד, ומשחק על כל הקופה. לא רק שאיני מקבל את הדין. אני אמשיך ואדרוש בפה מלא הסברים למה שקורה לי:
יא גַּם-אֲנִי, לֹא אֶחֱשָׂךְ-פִּי:
אֲדַבְּרָה, בְּצַר רוּחִי; אָשִׂיחָה, בְּמַר נַפְשִׁי.
אני לא מסוכן לעולם, כמו ים שעלול להציף את היבשה או תנין שטורף את ברואיך. ימים ותנינים נחשבו במיתולוגיות לאויבי האל.
(הערת אגב – האדם המודרני בהחלט מסוכן לעולם. הוא מזהם אותו ומקרב את קיצו במו ידיו):
יב הֲיָם-אָנִי, אִם-תַּנִּין: כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר.
ובכלל, עזוב אותי אלוהים עם ההשגחה הפרטית שלך. עזוב אותי, תן למות כבר.
טו וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי; מָוֶת, מֵעַצְמוֹתָי.
טז מָאַסְתִּי, לֹא-לְעֹלָם אֶחְיֶה; חֲדַל מִמֶּנִּי, כִּי-הֶבֶל יָמָי.
יז מָה-אֱנוֹשׁ, כִּי תְגַדְּלֶנּוּ; וְכִי-תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ.
והסיום הנפלא – חכה חכה. אני אמות וכשתבוא לחפש אותי, לשחר אחרי, אני לא אהיה. כשאני מת, אומר איוב לאלוהים, בעצם גם אתה מאבד את סיבת קיומך.
כא וּמֶה, לֹא-תִשָּׂא פִשְׁעִי-- וְתַעֲבִיר אֶת-עֲוֹנִי:
כִּי-עַתָּה, לֶעָפָר אֶשְׁכָּב; וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי.
מוטי המר כתב וחווה אלברשטין שרה:
"כשאמות, משהו ממני, משהו ממני; ימות בך, ימות בך.
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי, ימות איתך, ימות איתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
כי כולנו..."
