[בתמונה: בית הכנסת "הסנה הבוער" בבה"ד 1, בשעת לילה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Alonnardi קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

המאמר עודכן ב- 9 בנובמבר 2021

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

זהו מאמר שני מתוך שלושה, העוסק בקשר שבין אדריכלות למורכבות. המאמרים האחרים: 

• גרשון הכהן: אדריכלות ומצביאות - עיצוב במתחים בלתי פתורים;
• גרשון הכהן: האדריכל כמייצר מקום ומספר סיפור.

*  *  *

בתאורת הלילה, בית הכנסת בבית הספר לקצינים נראה כלהבות אש מיתמרות מעל גבי המזבח (ראו התמונה בראש המאמר). קומת הבסיס עם שיפוע המדרגות הניצב אנכית למבנה הם המזבח והיכל התפילה מעליו הוא להבות האש העולות אל השמים. התפילה מתרחשת בלב להבות הבטון שהם עיקר המבנה. במבט מבחוץ מבחינת הפרופורציות, המבנה כולו תואם למבנה מזבח העולה שהיה מוצב בעזרה בבית המקדש. על פי ממצאי הארכיאולוג אדם זרטל, מזבח יהושוע בן נון בהר עיבל,  מייצג פרופורציות דומות.

האדריכל אלי ארמון, שעיצב ובנה את בית הכנסת, הודה בכנות כי ממש לא חשב על תצורת מזבח. בנקודת המוצא לתכנון, ביקש לעצב  מבנה שיבטא את מעמד הסנה: בהשראת סמליה של התרחשות זו, כמעמד מכונן שליחות מנהיגותית שהוטלה על משה, בהבחנה מושגית בהירה ומודעת, ניגש האדריכל ארמון לתכנון בית הכנסת כנתון בלהבות הסנה הבוער. שם, למול הסנה, נענה משה לקריאת האלוהים  באומרו: "הנני".

[בתמונה: שרטוט המזבח בהר עיבל בעת פעולתו... התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי אריה ריטמאייר, ירושלים, ומובאת כאן בשימוש הוגן]

לפנינו תופעה מוכרת באמנות:

האדריכל תכנן את המבנה בציפייה שיבטא את להבות הסנה הבוער, אבל לי במבט ראשון המבנה נראה בתור להבות אש מעל גבי המזבח. הפילוסוף הידוע לודוויג ויטגנשטיין (ראו תמונה משמאל), התמקד בשניות הזו ותיאר אותה במושג: "seeing as", (כמו בציור שכונה  DuckRabit  אחד רואה אותו בתור ברווז ואחר רואה באותו  ארנבת.)

[תמונתו של לודוויג ויטגנשטיין משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Moritz Nähr - Austrian National Library, והיא נחלת הכלל]

כאן אבל קורה משהו אחר משמעותי ביותר: בין הסנה הבוער לבין מזבח בית המקדש מתקיימת זיקה עמוקה: מזבח העולה שהוצב בעזרה, ועליו בוערת אש תמיד כוון למעשה - בסדר העבודה הקבוע בבית המקדש - להנצחה מוסדית של הסנה הבוער בהוראת הציווי:  "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". על פסוק זה אמר האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי מפי המגיד ממעזריטש:

"במשכן שבנו ישראל במדבר, וכן בבית המקדש, הקריבו ישראל קרבנות לה' ואש הייתה יורדת מן השמיים ואוכלת את הקרבנות. אך למרות שהייתה יורדת אש מן השמיים, שזה מראה על התעוררות ושעת רצון למעלה – הרי שעדיין תחילת הדבר הייתה על ידי  ישראל למטה, והיו חייבים להביא תחילה אש פשוטה בידיהם, כדי שתעורר את האש של מעלה. וכמו שנאמר בזוהר: "רוח ההתעוררות מביאה רוח ומושכת רוח." כלומר, רוח ההתעוררות של ישראל למטה בארץ, מעוררת את רוח ההתעוררות ושעת הרצון למעלה. וזוהי אחת מצוות התורה להבעיר את האש הפשוטה במזבח כדי לעורר את האש של מעלה."

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'מציאות מוגבלת ורציונליות מוגבלת', לחצו כאן]

[בתמונה: מבט מבפנים על בית הכנסת שבנה ארמון. פריקסטים גליים מבטון חשוף. תכנון: ארמון אדריכלים. התמונה מתוך אתר וולפמן תעשיות בע"מ. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בדברים אלה טמון רז גדול על חובת האדם להתעורר לפעול לגאולתו. להתחיל בכוחו ובהשתדלותו בפעולה בעולם המעשה כתנאי להתחוללות ישועה מלמעלה. זה המסר המכונן את רגע לידתה של מנהיגות – בהיחלצות האדם לפני אחיו, ליוזמת הפעולה. הגיון זה היה טמון בשורשי  המהפכה הציונית בהכרת חובת ההתעוררות לפעולה מעשית.  בסיכום מלחמת העצמאות כתב דוד בן גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים." (תולדות מלחמת הקוממיות, דברי הקדמה דוד בן גוריון, הוצאת מערכות, 1959, עמ' 39; ראו תמונת הכריכה משמאל),

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: "תולדות מלחמת הקוממיות. סיפור המערכה", שראה אור בהוצאת מערכות ב- 1958. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן] קו ישר מחבר בין היענות משה לשליחות לגאולת בני ישראל ממצרים, לבין גאולת ישראל בעת החדשה – מחברת אותם ההיענות לדרך הייסורים וההקרבה באמירה הנעלה: "הנני".

חז"ל עמדו על יסוד ההקרבה הטמון באמירה "הנני" בהדגשת התוספת המיוחדת שתבע בה הנביא ישעיהו באמירה "הנני שלחני". ככתוב: "ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו, ואומר הנני שלחני." (ישעיהו, ו', ז') להדגשת מידת ההקרבה בהיענות ישעיהו לשליחות הרחיבו במדרש: "היה הקב"ה כביכול צועק בפני עצמו, 'את מי אשלח', מי יקבל עליו מעכשיו לילך בשליחותי, שלחתי את מיכה והיכוהו, שלחתי את זכריה והרגוהו, את ירמיהו והשליכוהו לבור, התחיל ישעיהו משיב: הנני שלחני" (פסיקתא רבתי ל"ג, י"ט). במילים אלה  ביטאו חז"ל את הרעיון כי קבלת נטל השליחות כרוכה על פי טבעה בהתמסרות ובהקרבה, במיוחד כשהנסיבות מעורבות  בסכנת חיים.

עם כניסתו לארץ כנען בנה אברהם מזבחות באלון מורה ובבית אל ככתוב: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' ". (בראשית, י"ב, ח') לעומת כל המזבחות שבנה אברהם, את המזבח החשוב ביותר בנה בהר המוריה בעקידת יצחק. כמתואר בפירוט דרמטי: "ויבוא אל המקום אשר אמר לו האלוהים, ויבן שם אברהם את המזבח, ויערוך את העצים, ויעקוד את יצחק בנו, וישם אותו על המזבח ממעל לעצים." (בראשית, כ"ב, ט') שם נקבעה הקריאה הנצחית כי אין להעלות לה' קורבן אדם. עם קריאת המלאך מן השמיים: "אל תשלח ידך אל הנער", הודגש עד להיכן יכולה להגיע מוכנות אדם להקרבה וברגע הירואי זה הוצבו לה גבולות.

[בתמונה: אל תשלח ידך אל הנער... ציורו של פיטר לסטמן (1633-1583), עקידת יצחק; הציור הועלה לויקיפדיה על ידי: Pieter Lastman - Web Gallery of Art, והוא נחלת הכלל]

עד כדי כך נחרתה הסתייגות התורה מנכונות יתר להקרבת חיי אדם, שקבעה סייג  מהדהד גם לאופן בניית המזבח: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחלליה." (שמות, כ', כ"ב) בחפירות הארכיאולוגיות שערך פרופסור אדם זרטל (ראו תמונה משמאל) בהר עיבל גילה את המזבח שבנה יהושוע בן נון ומצא כי אכן הוקפד היטב לבנותו מאבנים טבעיות שלא סבלו כל מגע בברזל.

[בתמונה משמאל: פרופ' אדם זרטל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Hanay קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

חז"ל הרחיבו בביאור הסייג שקבעה התורה לבניית המזבח: "למדת שאם הנפת עליה ברזל, חללת, שהמזבח נברא להאריך חייו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך." (משנה, מסכת מידות, פרק ג') והוסיפו במדרש: "שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל" (מכילתא, מסכת מידות).

ברוח הסתייגות זו מהקרבת קרבן אדם, נשזרת לאורך התנ"ך  דרכה של ההתמסרות השליחותית  במתכונת המחוייבת במלואה לערך חיי האדם. זו הבשורה המבטאת חנה אם הנביא שמואל בהביאה אותו לעלי הכהן במשכן שילה: "אל הנער הזה התפללתי, ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו. וגם אנוכי השאלתיהו לה' כל הימים אשר היה הוא שאול לה' " (שמואל א', א', כ"ז-כ"ח).

בעומק הבנתם את המסר הטמון בסיפור חנה, בקביעת סדר תפילת ראש השנה, הציבו חכמים את קריאתו בעיצומה של תפילת ראש השנה לפני תקיעת השופר. הוצבה בכך קריאה השוואתית בין סיפור העקידה, לסיפור חנה. אל העקידה הולכים אברהם ויצחק,  אב ובנו בהקרבה שלמה, ככתוב: "וילכו שניהם יחדו", אל משכן שילה הולכים חנה ושמואל, אם ובנה, גם כן בהקרבה שלמה, אלא שחנה במוסרה את בנה בוודאי לא עוקדת אותו, היא "משאילה" אותו, לשליחות חייו.  ואולי, בהשראת האפוס הזה בו נמסר בן לשליחות על ידי אמו, קבע בן גוריון: "תדע כל אם עבריה כי מסרה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך." מופת ההקרבה הטמון במסירות אם המוסרת בנה לשליחות, יחד עם מופת היענות משה לשליחות המוטלת עליו במעמד הסנה, שזורים יחד בסיפור שמספר בית הכנסת בבית הספר לקצינים.

בכל טקס סיום קורס קצינים, מעל מגרש המסדרים, מתנשא בית הכנסת כמזבח, במצג להבות האש, נוכחת מסורת ההקרבה, מעקידת יצחק, ועד ימינו. פרופסור ישעיהו ליבוביץ' בגישתו ה"נאורה", ביקש לנתק כל קשר בין סיפור העקידה לבין מוכנות ההקרבה הממשיכה להיות נדרשת במאבקי החיים. ראוי לעיין בדבריו על מנת לעמוד על המסר האחר המהדהד בבית הכנסת שבנה אלי ארמון. כך כתב ליבוביץ':

[תמונתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bracha L. Ettinger קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

את השחרור מכבלי השעבוד לטבע מבצעת רק דת המצוות; ואין ביכולתו של כיבוש היצר מתוך גורמים רעיוניים או מוסריים חילוניים לעשות כדבר הזה. אמת, מגמת הסקולריזציה של כל מושגי הערכים המסורתיים פגעה גם במושג העקידה.

אנו מרבים היום להשתמש במונח זה לציון מעשי גבורה שאין בהם מן המשמעות הדתית, כגון למעשי ההורים שהקריבו את בניהם – או על כל פנים השלימו עם מותם – במלחמת שחרורנו. יש טעות בשימוש זה: האבות והאימהות שכבשו רחמיהם ואהבתם האנושית, דחו ערכים אנושיים מפני ערך אנושי אחר, שהם עצמם  הכירו בו כערך עליון המצדיק כל קרבן –האומה והמולדת. אין זה דומה כלל לעקידה, שבה נדמו, ללא כל אפשרות של תמורה ותגמול, כל ערכי האדם הניתנים להיתפס כקטגוריות של ההבנה וההרגשה האנושית – ונדחו מפני הדר גאונו של ה'. " (ישעיהו ליבוביץ', מצוות מעשיות, מתוך מחניים).

[בתמונה: בית הכנסת שבנה האדריכל אלי ארמון, פריקסטים גליים מבטון חשוף. תכנון: ארמון אדריכלים. התמונה מתוך אתר וולפמן תעשיות בע"מ. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בדבריו אלה ליבוביץ מבטא עמדה מודרנית נאורה המקפידה על הפרדה מוחלטת בין התופעה הדתית וערכיה לבין התופעות האנושיות האחרות הנתונות בשיקולי עולם המעשה הארצי. ליבוביץ מצמצם את התופעה הדתית, ולמעשה מפקיע אותה מחוץ לשיקולי העולם הזה. בבסיסה הפרדה זו, מושתתת על הנצרות שהפרידה בין מלכות שמים למלכות עלי אדמות.

בית הכנסת שבנה ארמון, כמו המזבח מבטא את החיבור בין שמיים לארץ. כמו האש מעל המזבח העולה למעלה, מתחילה בחומר ובמעשה האדם בארץ ונוגעת בשמים, כך בית הכנסת בנוכחותו בלב בית הספר לקצינים מממש  חיבור הוליסטי שמתקיים מעל לתחומים המופרדים לכאורה. דבריה של נחמה ישראלי, לוחמת פלמ"ח, חברת קיבוץ דברת, איבדה את שני בניה שלחמו כשריונאים בקרבות התעלה במלחמת יום הכיפורים, מציגים את החיבור הנעלה, הבלתי ניתן להפרדה בין ההקרבה הדתית להקרבה האנושית. באחד מימי הזכרון אמרה: "למי שאין ערך בעבורו הוא מוכן לסכן את חייו ואף להקריבם, אין לו ערך בעבורו ראוי לו לחיות."

[בתמונה: בית הכנסת שבנה האדריכל אלי ארמון, כמו המזבח מבטא את החיבור בין שמיים לארץ... פריקסטים גליים מבטון חשוף. תכנון: ארמון אדריכלים. התמונה מתוך אתר וולפמן תעשיות בע"מ. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

במבנה המיוחד שבנה האדריכל אלי ארמון, בצורתו כמזבח, בייצוג הלהבות האופפות את אולם התפילה, נוצר רעיון חדש ומקום מיוחד.  המקום שנוצר מבטא לא רק נקודת חיבור ייחודית בין שמים לארץ, הרבה למעלה מזה, הוא מחולל חיבור ייחודי במורשת ישראל בין עבר לעתיד, מאברהם העברי ומשה, אל הצעירים הישראלים הנכנסים בבית הספר לקצינים לעול מורשת השליחות.

[בתמונה: האדריכל אלי ארמון. המקור: פייסבוק]

מקורות והעשרה

• גרשון הכהן (2015), האדריכל כמייצר מקום ומספר סיפור, ייצור ידע, 4/9/15.
• גרשון הכהן (2021), אדריכלות ומצביאות – עיצוב במתחים בלתי פתורים, ייצור ידע, 9/11/21.