הטעויות

א.

לא היה מקום להגיש את העתירה בשלב הנוכחי. כל משפטן יודע כי בית המשפט אינו דן בשאלות תאורטיות. העתירה, לו הייתה נדונה לגופו של עניין, הייתה בבחינת דיון בנושא תאורטי לאור פרסום האפשרות כי נתניהו עומד להגיש בקשה לחסינות ולאור הבחירות הקרובות.

זאת ועוד; העתירה עומדת בניגוד להלכת צווי המניעה הידועה בלשון לעז כ- QUIA TIMET, היינו, בקשה טרם זמנה. [התרגום המילולי של מלים אלו הוא "מתוך חשש"].

ולענייננו, כיוון שנתניהו טרם נבחר כמועמד להקים ממשלה, לא היה מקום להגיש את העתירה בשלב זה.

ב.

לא היה מקום למחוק את העתירה, כדי לאפשר להגישה שנית במועד מאוחר יותר. בית המשפט צריך היה, בכל הכבוד, לדחות את העתירה; ולקבוע כי נושא העתירה אינו שפיט ואינו שייך לעולם המשפט.

ג.

כאמור, מדובר ב- 67 עותרים. לא פחות ולא יותר. השורה האחרונה של החלטת בג"ץ היא כי העתירה נמחקת ללא צו להוצאות.

בכל הכבוד, כאשר פונים "רודפי צדק" כמו ס"ז העותרים [במקרה הנוכחי] לבית משפט בבקשה לא ראויה, צריך היה בית המשפט להבהיר להם באמצעות הוצאות לדוגמה, כי אין להטריד את בית המשפט בעתירות סרק, כשהמצב המשפטי ברור לגמרי.

רק כחומר למחשבה:

כאשר מוחמד בכרי ערער על החלטת המועצה לביקורת סרטים לא לאפשר הקרנת סרטו הבזוי "ג'נין ג'נין", החליטו שופטי בית המשפט העליון דליה דורנר, איילה פרוקצ'ה ו-אשר גרוניס לקבל את ערעורו. בנוסף, החליטו שלושת השופטים [בשנת 2003] להטיל הוצאות על המועצה לביקורת סרטים ועל משרד המדע,התרבות והספורט בסך 15,000 שקל.

בכל הכבוד, לא הצלחתי להבין מהו ההבדל בין פסיקת ההוצאות בנושא כה, רגיש כמו התעמולה הפוגענית בחיילי צה"ל, לבין הבנליות של עתירה מיותרת בעניינו של נתניהו.

סליחה על ההטרדה; אבל, אולי מי מבין הקוראים מאמר זה יודע, מהי הסיבה לחיוב המדינה בהוצאות בעניין ג'נין-ג'נין מצד אחד, ולפטור מהוצאות מול המדינה בעתירה הנוכחית, מצד שני?

[התמונה משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Arab Film Distribution; אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]