[בתמונה: פינוי ונסיגת צה"ל מדרום לבנון, פיצוץ מוצב ציפורן, מאי 2000. צילום: אלפי בן יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

ספוילר, בסוף ישראל יצאה מלבנון, גם בספר של חיים הר זהב. (ראו תמונת הכריכה למטה)...

הספר עצמו מתאר את השהייה ברצועת הביטחון ב-4 השנים האחרונות שלה, מזווית מבטם של הלוחמים הפשוטים שנשאו בנטל החזקת רצועת הביטחון.

זה לא ספר היסטוריה כולל על השהייה של ישראל, הוא כמעט אינו נוגע במבצעים המיוחדים הרבים שביצעו יחידות העילית של צה"ל, וגם לא בפעילות חיל האוויר. לאור זאת, אין בו כמעט סיפורים קרבות מוצלחים. כי הלוחמים הפשוטים נתקלו מעט פעמים בחיזבאללה.

הנרטיב של הספר בא להמחיש עד כמה חסרת תוחלת הייתה הישיבה ברצועת הביטחון מהבחינה המבצעית, כיוון שזה לא שירת שום יעד אסטרטגי. בסוגיה הזאת אני רוצה להתמקד, אבל מהזווית ה"מחקרית" של קבלת החלטות (זה לא מחקר, ולא ניתן לאושש את טענותי, רק ניסיון להביא זווית רציונלית ולא ניתוח נכון / לא נכון).

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

תיאורית הערך

במאמר מכונן בשנת 1979 של עמוס טברסקי ז"ל ודניאל כהנמן, הם הראו שבני האדם שונאים הפסד יותר מאשר הם אוהבים רווחים. היחס שנמצא במחקרים הוא 1:1.5-2.5. קרי, רווח של 200$ יצליח לפצות על הפסד של 100$.

ההתייחסות להפסד היא יחסית. קרי, בכל סיטואציה אנחנו משווים ביחס לנקודת התייחסות עכשווית שנראית לנו ניטרלית (לכאורה), ולא לאותה נקודה תמיד. אנחנו מסתגלים, ובכל נקודה אנחנו בוחנים את הרווח וההפסד ביחס למצב בו אנחנו נמצאים.

תחושת הרגישות פוחתת. ההפרש של תחושת ההפסד בין 1000$ לעומת 900$ קטן מההפרש בתחושה של הפסד של 200$ לעומת 100$.

שלושת המרכיבים הללו נובעים מכך שרוב הזמן אנחנו חושבים בצורה אינטואיטיבית; ולא עוברים לניתוח הבעיות ע"י מערכת החשיבה המורכבת במוח.

אחד הניסויים בדרך להבנת תיאורית הערך כלל את צמד הבעיות הבא:

1. בנוסף לכל מה שיש ברשותך, נתנו לך 1000$. כעת מבקשים ממך לבחור באחת משתי האפשרויות הבאות: סיכוי של 50% להרוויח 1000$ או לקבל 500$ בוודאות.
2. בנוסף לכל מה שיש ברשותך, נתנו לך 2000$. כעת מבקשים ממך לבחור באחת משתי האפשרויות הבאות: סיכוי של 50% להפסיד 1000$ או להפסיד 500$ בוודאות.

ניתן כמובן לראות, שמדובר בשתי בעיות זהות לחלוטין; ועדיין, רוב מוחלט בחר בתוצאה הוודאית באפשרות הראשונה (לקבל 1500$), ואילו רוב מוחלט בחר את ההימור באפשרות השנייה. ההסבר לכך, הוא שנקודת הייחוס בבעיה הראשונה היא 1000$ ואילו בנקודה השנייה היא 2000$.

כיצד זה קשור?

אחרי שישראל כיתרה את בירות, והצליחה להביא לסילוקו של אש"ף מהעיר (השגת מטרות המלחמה...), היא חתרה להמלכת באשיר ג'ומייל לנשיא (ראו תמונה משמאל). רצח באשיר סילק בישראל את תחושת ההישג של סילוק אש"ף, וקיבע בה תחושת הפסד. מכאן ואילך, תחושת ההפסד רק הלכה וגברה; ולישראל גם לא היו יותר הישגים משמעותיים.

[תמונתו של באשיר גומאייל משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Georges Hayek. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

זה מה שהביא את ישראל ללחוץ על אחיו של באשיר, אמין ג'ומייל - שנבחר לנשיא לבנון - לחתום על הסכם שלום רשמי בין המדינות, למרות שהוא הסביר לנו כמה זה בעייתי. שלושה חודשים אחרי חתימת ההסכם, ב-17 במאי 1983, ישראל נסוגה לקו האוואלי. אחרי שלבנון השעתה את ההסכם, ישראל נמנעה מנסיגה נוספת, כיוון שזאת הייתה נתפסת בציבור הישראלי כהפסד נוסף, וב-1984 ישראל עמדה בפני בחירות. נסיגה הייתה חלק מנושאי הבחירות על רקע המצב הכלכלי הקשה.

אחרי כינון ממשלת האחדות, בתחילה בראשות שמעון פרס, ויצחק רבין כשר ביטחון, קיימה הממשלה דיון על חלופות לנסיגה. בדיון הוצגו 4 חלופות, השתיים המרכזיות, היו נסיגה מלאה או נסיגה לרצועת הביטחון.

• החסרונות של נסיגה מלאה היו: הישג פוליטי לסוריה, וחוסר יכולת למנוע חדירות לשטחינו ולמנוע ירי קטיושות.
• החסרונות של רצועת בטחון היו: לא ניתן למנוע ירי קטיושות וחדירות לחלוטין, אבל ניתן לצמצם אותם.

[למאמרו של עמר דנק: 'הקמת רצועת הביטחון ב-1985 – לקחים לימינו', לחצו כאן]

[ראש הממשלה שמעון פרס וסגנו, יצחק שמיר. שני הצדדים חולקים באשמה בסוגיית רצועת הביטחון. הצילום, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לע"מ, שם הצלם איננו מוזכר]

בראייתי, לא יעד אסטרטגי היה הגורם המרכזי בהחלטה אלא צמצום תחושת ההפסד מהנסיגה

מבין 25 שרים הצביעו 16 בעד, בהם עשרת שרי המערך ו- 2 מהליכוד. 8 אחרים מהליכוד התנגדו. הנסיגה הייתה מחויבת המציאות, כתוצאה מהמצב הכלכלי. בלעדיו הסיכוי שישראל הייתה נסוגה היה קטן בהרבה; והייתה זאת ראשית הכהונה של ממשלת האחדות, כך ששני הצדדים חולקים באשמה; ועדיין, תחושת ההפסד (גם הפוליטי) הייתה חזקה יותר מהרציונל.

 עד הנסיגה לרצועת הביטחון, לא התקיים דיון אסטרטגי, שתכליתו מטרת הישיבה בלבנון. נכון, שזה מאפיין את תהליכי קבלת ההחלטות בישראל (גם היו סוגיות אחרות על הפרק – מלחמת המפרץ, הסכמי אוסלו, 2 מבצעים מול חיזבאללה, רצח רבין ועוד...), אבל יש לזה גם היגיון. פוליטיקאים לא יעסקו בהפסדים, אלא אם כן יש משבר גדול שעומד על הפרק.

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

בספר מתואר כיצד פוליטיקאים נמנעים מדיון בנסיגה, באמצעות הצגת איום גדול יותר; או בעזרת הקלישאה שאנחנו נעשה זאת מתוך תחושה של כוח (לעולם אין נסיגות במצב של כוח, כי כאשר זה המצב, לא דנים בנסיגה):

• "צה"ל לא יכול לשמור על ילדי ישראל מהגבול הבינלאומי, מכמה בחינות, כל הערבים אותו דבר … חיזבאללה הם פלסטינים. חלק קטן מהם איראנים. עוד חלק קטן שיעים" (רפול בפגישה עם תנועת ארבע אמהות, מרץ 1997).
• "יכולתי לשים קץ להקזת דם ילדינו בלבנון על-ידי נסיגה מידית חד-צדדית, אבל הייתי מתעלם מתוצאותיו של צעד כזה היה זה מעשה של חוסר אחריות בלתי נסלח.
• "קראתי את מכתבך ולא קל לי לענות לך. גם את שאלותייך אני מבין, וגם אני חוזר ושואל מה התמורה … נסיגה מלבנון תוביל את ישראל למלחמה" (נתניהו בתשובה למכתב ששלחה מנואלה דבירי במרץ 1997, שבועיים אחרי שנהרג).
• "אנחנו נמצאים עכשיו תחת התקפה רצחנית של חיזבאללה, וניסיון להלום בנו כדי שנצא מלבנון בלי לממש את יעדינו שם, אני מודיע לכם שלא נקפל את הזנב ונצא … המצב הנוכחי בלבנון לא יכול להימשך, ויש לבצע הערכה מחדש של המצב. יוזמת הנסיגה של ישראל תתפוס תאוצה, אבל לא על חשבון האינטרסים החיוניים שלנו" (נתניהו לעיתונאים בנובמבר 1998).
• "נסיגה חד-צדדית מלבנון אינה ראלית. נסיגה כזו היא הימור בטחוני שאנו לא יכולים לקחת על עצמנו" (ארנס אחרי שמונה לשר בטחון בינואר 1999).
• "אינני מאמין שיש בישראל מישהו שאינו מעוניין לראות את חיילי צה"ל יוצאים מלבנון … השאלה אינה אם לצאת מלבנון, אלא איך לצאת מלבנון בלי להכניס את לבנון אלינו. במצב הנוכחי, הברירה היא פשוטה: אם לא נילחם בחיזבאללה בשטח לבנון, נצטרך להילחם בחדירת מחבלים לתוך הגדרות של אביבים ומרגליות. אם נברח משם בגלל מטעני צד על כביד חצביא, ניתקל במטעני צד ובמוקשים על כביש ראש פינה … אני משוכנע שרוב אזרחי ישראל מבינים שהבלון שהפריח אהוד ברק הוא לא יותר מאשר גימיק בחירות" (נתניהו מרץ 1999).

בהיעדר יעד אסטרטגי, נוכחות צה"ל בלבנון לא אפשרה להראות לאזרחי ישראל שום הישג מוחשי. גם אם צה"ל הצליח להרוג אנשי חיזבאללה רבים, אין בזה כדי לפצות על הכאב של הרוגים. נקודת השבר הייתה אסון המסוקים (ראו למטה), מרגע זה ואילך לא ניתן היה לטשטש את תחושת ההפסד. מכאן עברו רק למזער נזקים...

כך למשל, הוחלפה המטרה מ-"בטחון ליישובי הצפון" ל-"הגנה על גבולה הצפוני של ישראל", כדי שתושבי הצפון לא יהיו אלו שנושאים בנטל האבידות.

חודשיים אחרי ששר הביטחון דאז, משה ארנס, אמר את הדברים הנ"ל, הוא הנחה את צה"ל להוריד דרמטית את מספר הנפגעים ברצועת הביטחון, מה שהוביל לצמצום נוסף של הפעילות המבצעית מחוץ למוצבים; ולמיגון נוסף של המוצבים.

מרגע שהמחיר הפוליטי של ההישארות הפך לגבוה מהמחיר הפוליטי של היציאה התהפכו היוצרות. אהוד ברק (ראו תמונה משמאל) זיהה את זה, והודעתו שיסיג את צה"ל תוך שנה מלבנון, הביאה לו זינוק בסקרים לניצחון סוחף.

[בתמונה: ברק זיהה שהמחיר הפוליטי של ההישארות הפך לגבוה מהמחיר הפוליטי של הנסיגה... מקור תמונתו של אהוד ברק משמאל: פייסבוק]

הניצחון הביא לכך שגם כשהוא לא הצליח להגיע להסכם שיביא לנסיגה, זה לא נתפס כהפסד שימנע את מימוש ההבטחה. זה אפשר לו להחליט לסגת חד-צדדית, בניגוד לעמדת הצבא.

בשורה התחתונה, קבלת החלטות אסטרטגיות מונעת יותר מתחושת ההפסד מאשר מסיכויים. כאשר נמנעים מעבודת מטה רצינית ותהליכי קבלת החלטות ראויים, החלופה שנראית בעלת סיכונים ומחירים נמוכים יותר היא זאת שתיבחר (לעיתים זאת החלופה הנכונה). מחירים לטווח קצר כואבים יותר, וגם מחירים וודאיים כואבים יותר מסיכונים, גם כאשר אלו עלולים להיות גבוהים יותר.

[דעתי על הנסיגה מלבנון במאמר: 'הנסיגה מלבנון – מיתוסים, מציאות וקבלת החלטות'. לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• חיים הר זהב (2019), לבנון - המלחמה האבודה.
• פנחס יחזקאלי (2019), קבלת החלטות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 31/12/19.
• עמר דנק (2019), הקמת רצועת הביטחון ב-1985 – לקחים לימינו, ייצור ידע, 29/6/19.
• עמר דנק (2019), הנסיגה מלבנון – מיתוסים, מציאות וקבלת החלטות, ייצור ידע, 26/7/19.