[בתמונה: ההצפות בגוש דן. המקור: ווטצאפ. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

[לאוסף המאמרים על תכנון לסוגיו, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

את פגעי השיטפונות האחרונים בערי החוף, נוטים לייחס לרשויות המדינה, שלא השקיעו כראוי בפיתוח התשתיות. זה רק חלק מהסיפור.

הבעיה העיקרית - ואותה מדחיקים עד כדי הכחשה - נובעת מכשל תכנוני ברמת המאקרו. לא מדובר בתכנון מקומי לקוי של מערכת ניקוז בלתי מספקת בשכונה,  אלא בכשל תפיסתי כולל, בהתעלמות מתנאי היסוד הגאוגרפיים של ארץ ישראל.

מאז ימי בראשית, לא התגוררו כל כך הרבה בני אדם במישור החוף, שעל פי טבעו - במיקומו בשולי ההרים - היה נתון לפגעי הצפה וביצות.

.

בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים, היה מתפלל על אנשי השרון "שלא יהיו בתיהם קבריהם". אולם, מאז ראשית הציונות התרכזו מרבית היהודים במישור החוף. בין נתניה לראשון לציון מתגוררים כיום 60% מהיהודים בארץ ישראל. ברצועה צרה זו, ההולכת ומתמלאת בתשתיות עירוניות ונאטמת בבטון ואספלט, השטחים הפתוחים הולכים ומצטמצמים. לא נותרה מספיק אדמה פתוחה לספיגת המשקעים ולהשהייתם.

המערכת האקולוגית בקדמת החוף - שגם ללא הבניה העירונית, הייתה פגיעה מטבעה לשיטפונות מן ההרים - פשוט איבדה איזון ויצאה משליטה. בעיוורון תכנוני, על הריאה הירוקה הכמעט אחרונה שנותרה במתחם התעשייה הצבאית, בין רעננה - הוד השרון - רמת השרון והרצליה, המדינה תובעת הקמת מתחם דיור נוסף שיכיל כארבעים אלף יחידות דיור.

גם הבנייה הרחבה ממזרח לגוש דן: מודיעין, אלעד וראש העין, משפיעה באופן ישיר על ממדי הנגר העילי, המעצימים באורח לא טבעי את זרימת הנחלים הנכנסים לגוש דן. במרחבים אלה שהיו מאז ימי העולם העתיק שטחים פתוחים, כמות משמעותית מהמשקעים הייתה מחלחלת למי התהום. עם התרחבות הבנייה , מרבית המים מובלת בתשתיות הניקוז אל הנחלים בכמות החורגת הרבה מעבר לקיבולת הטבעית האפשרית. התרחשות דומה מתרחשת בבית שמש, ההולכת ונבנית לעיר בת  350,000 איש.

דפוס הכשל המערכתי המתבטא ברמת התכנון הארצית, מתגלה גם במיקוד לטיפול נקודתי בתמונת המיקרו. ניקוז מי הגשמים בבניין הבודד צריך לנקז את המים מן הגגות אל מרזבים פתוחים לחצר. על פי חוק בבנייה היהודית אין בורות מים, כך שהחצר הפתוחה צריכה לשמש מרחב השהייה. במקרים רבים, על מנת להימנע מן הבוץ והשלוליות בחצר הבית, הדיירים מתעלים את המרזבים ישירות אל מערכת הביוב. ברגע של מהלומת משקעים - כפי שהתרחשה בשבת בתל אביב, בהספק עוצמתי של 80 מ"מ בשעתיים - העדר מרחבי השהייה למים בחצרות הבתים, מעצים במכפלות את העומס הבלתי אפשרי על מערכת הניקוז העירונית. כשל דומה מתרחש בפארקים העירוניים המנוקזים אף הם אל מערכת הניקוז העירונית, במקום שישמשו מרחבי השהייה.

.

לקראת שנת 2040, רשות התכנון הארצית, הורתה לרשויות התכנון לתכנן תוספת בנייה של 2.6 מיליון דירות, כולן בתוך תחומי הקו הירוק. במבט אקולוגי, מדובר בהפרה בלתי אפשרית של האיזון האקולוגי הארצי.

הכשל טמון בלב תכנית המתאר הארצית. לא רק שהיא לא נתנה דעתה למרחב הפוטנציאל המצוי מעבר לקו הירוק, אלא שהתייחסה לכלל  מרחבי יהודה ושומרון כחור שחור. התעלמה מכך שמדובר במרחב אקולוגי אחד המחייב תכנון שלם וכולל - המשקעים והביוב היורדים מערי יו"ש  מערבה, מציפים את מישור החוף ומחייבים טיפול כמערכת אחת.

להשבת האיזון, נדרש שינוי תפיסתי יסודי: מחוז ירושלים הנדרש לפי התכנית לתוספת  300,000  דירות חייב להפנות את עיקר הבניה מזרחה, לעבר מישור  אדומים. את ראש העין הגדלה ב-40,000 דירות, יש להסיט מזרחה לכיוון אריאל.

נדרשת תכנית מתאר ארצית מעודכנת, שתחתור לבניית שדרה מזרחית למדינת ישראל, מעל בקעת הירדן, בקו ערד גלבוע, כשינוי תכנוני בסיסי שיציל את גוש דן מקריסה.

[לאוסף המאמרים על תכנון לסוגיו, לחצו כאן]