תקציר: ילדי גטו טרזין הופרדו מהוריהם וגרו במנותק מהם, במעונות הילדים, שנוהלו במסירות על ידי מדריכים בוגרים ומנוסים. במסגרת הפעילות של מעונות הילדים, התקיימו פעילויות תרבותיות מגוונות, שכללו בין השאר ציור, שירה וקטעי פרוזה שונים…

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התעללות בילדים, לחצו כאן]

עודכן ב- 16 באפריל 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שלישי מתוך חמישה על גטו טרזין. למאמרים האחרים, לחצו כאן:

• אבי הראל: וחי אחיך עמך – לדמותו של פרדי הירש;
• אבי הראל: תולדות מעונות הילדים בגטו טרזין;
• אבי הראל: ביקור משלחת הצלב האדום הבין לאומי בגטו טרזין – יוני 1944;
• אבי הראל: פרשת ילדי ביאליסטוק בגטו טרזין.

*  *  *

גטו טרזין נועד להיות מקום ותחנה בדרך אל המוות. למרות זאת הוא נקבע כגטו לדוגמא וכחלון ראווה למשטר המחנות הנאצי, שניסה להציג מיצג שווא לעולם, בדמותו של גטו שנעים לחיות בו[1].

במשך מלחמת העולם השנייה, הובאו לגטו טרזין יהודים מכל רחבי אירופה, וממנו נשלחו משלוחים ל"מזרח", להשמדה, בעיקר לאושוויץ. ילדי גטו טרזין הופרדו מהוריהם וגרו במנותק מהם, במעונות הילדים, שנוהלו במסירות על ידי מדריכים בוגרים ומנוסים[2].

במסגרת הפעילות של מעונות הילדים, התקיימו פעילויות תרבותיות מגוונות, שכללו בין השאר ציור, שירה וקטעי פרוזה שונים. חלק מיצירות אלה, ראה אור שנים רבות אחר כך בספר אין פרפרים פה[3] (ראו תמונת כריכה משמאל). היצירות הללו של ילדי הגטו מאפשרות לנו לחוש כיום את רגעי האימה והחרדה, את ההתמודדות עם המוות, הרעב המציק, הפירוד מההורים וגם רגעי נחמה זמניים.

[בתמונה משמאל: כריכת המהדורה העברית של הספר: 'אין פרפרים פה, ציורים ושירים של ילדי גיטו טרזינשטדט 1942–1944', בעריכת חנה וולאווקובה (וולקוב), שראתה אור בשנת 1963. השירים תורגמו על ידי לאה גולדברג. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

פרט ליצירות שקובצו בספר אין פרפרים פה, היו גם יצירות פחות ידועות או מוכרות שלא זכו לראות את אור הדפוס. ילדי מעונות הגטו כתבו סיפורים, העלו הצגות, פרסמו עלונים ועיתונים מטעמם, השתתפו בהצגות תאטרון של המבוגרים, וכתבו יומנים אישיים שתיארו את שגרת חיי הגטו[4]. ראוי לציין כי מפקדת המחנה לא הרשתה לקיים לימודים סדירים במעונות הילדים אולם לצייר היה מותר בזמנים שונים. נייר ציור היה מצרך נדיר, ולכן לאחר שחרור הגטו נמצאו ציורים על סוגי נייר לא קונבנציונליים.

במעון [5]410L, (ראו תמונה משמאל), גרה הציירת פרידל דיקר – ברנדייס[6] (ראו תמונה משמאל למטה) שנתנה לילדים שיעורים בציור.

.

פרידל דיקר – ברנדייס לימדה את יסודות הציור, עודדה את פיתוח הדימיון של הילדים, וניסתה להביא אותם לידי ביטוי אישי למצוקותיהם ותקוותיהם גם יחד. מה ילדים אלו ציירו? לוויות, ילדים צועדים למעון שלהם בליווי שוטרי הגטו היהודיים, אחו ירוק, קערות מלאות באוכל משובח, פרחים, ילדים משחקים, חופש ובית. בדרך כלל הילדים חתמו על הציורים את שמם וגילם, כך שהציורים הפכו למצבה אילמת לזכרם, היות וחלק ניכר מהציורים שרד בניגוד לרוב הילדים שציירו אותם.

כתיבת שירים הייתה ביטוי נפוץ נוסף לבטא את החוויות הקשות ואת החלומות הכמוסים של ילדי גטו טרזין. בין השירים שנשתמרו, יש שירים עם חרוזים ילדותיים לצד שירים בשלים, שבדרך כלל לא נכתבים על ידי ילדים בגילם.

פעילות אומנותית נוספת הייתה השירה. בביתן L410, עבדו שתי מורות למוסיקה, מגדה ווייס וטלה פולק, כמדריכות לשירה. הן הדריכו את הילדים לשיר במקהלה, שירי עם צ'כיים במספר קולות, שירים גרמניים ואף שירים בעברית. כאשר הדבר התאפשר, המורות למוסיקה היו מגיעות עם הילדים למעונות הזקנים בגטו, בעיקר בחגים, כדי לעודד את רוחם. הזקנים היו אסירי תודה לילדים וחיפשו במזוודותיהם דבר מתיקה או שי קטן לילדים אך לשווא...

מדריכה אחרת בשם קמילה רוזנבאום, שהייתה רקדנית מקצועית, עבדה עם קבוצות של נערות לקראת מופעי ריקוד שונים. הידוע שבהם היה מחרוזת של מחולות, המשתלב עם קריאת סיפור ילדים צ'כי ידוע שנקרא חיפושיות.

אולם גולת הכותרת של השירה המשחק והריקוד בגטו טרזין הייתה העלאת האופרה ברונדיבר על ידי ילדי הגטו. האופרה נכתבה בשנת 1938 במסגרת תחרות בצ'כיה, על ידי שני יוצרים יהודים. המלחין הנס קראסה[7] והתמליל של אדולף הופמייסטר[8], יצרו סיפור על שני ילדים המנצחים את האיש הרע, בעל תיבת הנגינה הנקרא בשם ברונדיבר. האופרה הועלתה בבית היתומים היהודי בפראג, זמן קצר לפני שמשתתפיה שולחו לטרזין, כולל הנס קראסה שבאוקטובר 1944 נשלח לתאי הגזים באושוויץ.

בגטו טרזין הועלתה האופרה שוב, והיא הייתה לפרק משמעותי בחיי הילדים. לכל תפקיד הכינו מספר ילדים, כדי שההצגה תמשך למרות השילוחים הדחופים של הילדים שנטלו בה חלק להשמדה במזרח. האופרה הועלתה 55 פעמים, וגם הוצגה בפני משלחת הצלב האדום בשנת 1944. פעילות חינוכית רבה נעשתה סביב האופרה, ועיקרה היה המסר של הטוב בסופו של דבר מנצח. לאחר השואה הועלתה האופרה בעולם הרחב וגם בישראל מספר רב של פעמים. בשנת 2013 נתנה בידנו הזכות להעלות את האופרה בפני הקהל הביתי בעמק יזרעאל, ביום השואה, לפני קהל רב[9].

מבין עיתוני הילדים בטרזין הידוע ביותר היה Vedem (אנחנו מובילים). העיתון האמור נערך והוצא לאור על ידי נערים שגרו בביתן [10]L417, (ראו בתמונה למטה) בחדר מספר 1. הוא הופיע בעקביות בכל שבוע, במשך כשנתיים, בהתחלה כעיתון קיר ומאוחר יותר כשבועון של ממש. היו בעיתון מדורים שונים, והתפרסמו דרכו שירים וציורים של ילדים שגרו באותו ביתן. אחד המדורים הפופולאריים היה המדור שיטוט בטרזין, שהביא התבוננות בפינות שונות בגטו, כמו המאפייה, בית המרחץ המרכזי, חדר המתים ועוד. בעיתון גם התפרסמו ראיונות שונים עם אנשי הגטו שעבדו סמוך לביתן האמור. באותו ביתן, בחדר מספר 7, הופיע עיתון ילדים אחר שנקרא RIM, RIM, RIM..

במעון ילדים אחר, [11]L414 (ראו תמונה למטה), יצא עיתון ילדים בשם בנוקו, אולם הוא יצא לאור רק פרק זמן קצר ביותר.

עיתון ילדים מפורסם נוסף שיצא לאור במעונות הילדים היה כתב העת Kamarad (חבר). העיתון נכתב בידי נערים בגילאי 12 – 13, שגרו בחדר Q609. הוא יצא לאור בין אוקטובר 1943 לספטמבר 1944. 22 גיליונות של קמארד תורגמו לעברית, והם יצאו כספר בשם קראו לו חבר [12].

כלל הפעילויות הללו נפסקו עם המשלוחים הגדולים למזרח של סתיו 1944. רוב רובם של הילדים שציירו, כתבו רקדו ושרו לא חזרו ורק שמם הוא עדות אילמת לזכרם. אם נתרגם זאת למספרים הרי שמתוך 12171 ילדים, שהגיעו לגטו טרזין, שרדו 325 בלבד.

למטה, מרתון פראג 2014. אני רץ עם כיתוב החזה Veded, לזכר הנספים בגטו טרזין בכלל וילדי הגטו בפרט:

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התעללות בילדים, לחצו כאן]

מאמרים נוספים על גטו טרזין:

• אבי הראל: תולדות מעונות הילדים בגטו טרזין;
• אבי הראל: ביקור משלחת הצלב האדום הבין לאומי בגטו טרזין – יוני 1944;
• אבי הראל: וחי אחיך עמך – לדמותו של פרדי הירש

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה;
• אוסף המאמרים על התעללות בילדים.

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, ביקור משלחת הצלב האדום הבין לאומי בגטו טרזין, יוני 1944, ייצור ידע, אפריל 2019.

[2] אבי הראל, תולדות מעונות הילדים בגטו טרזין, ייצור ידע, אפריל, 2018.

[3] אין פרפרים פה, ציורים ושירים של ילדי גטו טרזין, הוצאה משותפת של המוזיאון היהודי בפראג ובית עדות על שם מרדכי אנילביץ' וספרית פועלים, 1966.

[4] Theresienstadt, a guide, Yehuda Huppert and hana drori, vitalis, Prague, 2005 pp.50 - 55 ספר שהייתה לי הזכות להיות שותף בכתיבתו ולערוך אותו מדעית והיסטורית, יחד עם חמי ד"ר יהודה הופרט ז"ל, חניך במעונות הילדים של גטו טרזין.

[5] L 410, הוא בית תלת קומתי ובו כעשרים אולמות וחדרים. הוא הכיל מסדרונות, חדר רחצה, ברזיות ושני מטבחי עזר לחימום האוכל. במקום גרו בזמן המלחמה נערות דוברי צ'כית, וגרו בו כ – 350 בנות. הללו התחלפו תדיר בגלל המשלוחים למזרח. כיום שוכן בו משרד ממשלתי צ'כי.

[6] פרידל דיקר ברנדייס הייתה אומנית ממוצא יהודי גרמני הידועה כציירת וכאמנית באוהאוס מחוננת, אשר בתקופת השואה, בגטו טרזין, עסקה בטיפול באמנות. נרצחה באושוויץ בשנת 1944 בגיל 46.

[7] הנס קראסה, מלחין יהודי - צ'כי שנרצח באושוויץ-בירקנאו. הוא היה ממארגני חיי התרבות במחנה טרזין. 1899 – 1944.

[8] אדולף הופמייסטר, יליד פראג, צ'כיה,  היה סופר, מחזאי, קריקטוריסט, משורר, מתרגם, דיפלומט, פעיל חברתי ועורך דין.  לצד כל עיסוקיו הרבים, הופמייסטר היה בעיקר קריקטוריסט ומאייר מבריק, מחבר של קולאז'ים מקוריים ואחד האישים הבולטים טרום המלחמה שעיצבה את האוונגרד הצ'כי. 1902 – 1973.

[9]



[10] L417, היה מעון הילדים והנערים דוברי השפה הצ'כית. הוא מוקם במבנה של בית ספר מקומי לשעבר, וכיום שוכן בו המוזיאון המרכזי של גטו טרזין. בעליית הגג התנהלו לימודים בסתר, ובאולם ההתעמלות פעילויות תרבות שונות.

[11] L414, היה מעון לילדים ונוער דובר גרמנית, להבדיל ממעונות ילדים אחרים שהיו מיועדים לנערים דוברי צ'כית. במעון של הילדים דוברי הגרמנית גרו בנים ובנות אולם מגוריהם היו נפרדים. בבניין שכנה קודם הקמת הגטו, המפקדה הצבאית של העיר טרזין.

[12] רות בונדי, קראו לו חבר, יד ושם, 1997.