[בתמונה: בעשורים האחרונים, המצפן של  מדינת ישראל פועל בדומה למצפן של ג'ק ספארו, רב החובל מ"שודדי הקריביים"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי LyraBelacqua-Sally לאתר Pixabay]

[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

עם כל השאלות הפתוחות בתכנית המאה, ברור כי מדינת ישראל הוצבה בפני  צומת היסטורית גורלית. בהתלבטות שקדמה להכרזה על הקמת מדינת ישראל, הנשיא חיים וייצמן שיגר מברק מז'נבה: "יש להכריע ומיד, נפרצו לרגע שערי שמיים, אם נפרוץ לתוכם תקום מדינתנו, אם לא, מי יודע האם נזכה בדורנו להקמתה ואם בכלל." בשעות שכאלה, מומחים וקצינים - המבקשים להמתין לניירות מטה מפורטים, בהתמסרות יתר למומחיותם - עלולים לגרום להחמצת השעה.

במקום כזה - שבו נתבעים מנהיגים להכרעה גורלית - עליהם להקשיב לצו פנימי, לכמיהה עתיקת יומין ולהכוונת מצפן לאומי.

.

אלא שבעשורים האחרונים, המצפן של  מדינת ישראל פועל בדומה למצפן של ג'ק ספארו, רב החובל מ"שודדי הקריביים" – היה זה מצפן קסמים שמראה את הכיוון למקום שאליו ליבו של מחזיק המצפן הכי רוצה  להגיע. אלא שאם האיש בידיו המצפן, אינו סגור על המקום אליו הוא ממש רוצה להגיע, המצפן לא עובד. זו בדיוק השאלה בשעה הרת גורל שכזו: לאן מדינת ישראל מבקשת להגיע? וכאן מתפצלות הדרכים.

[תמונתו של ג'ק ספארו עם המצפן היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי missbridge לאתר Pixabay]

מראשית ימיו התקיים המפעל הציוני במתח מתמיד בין שתי מגמות:

• בין השאיפה לגאולה ומולדת בארץ אבות;
• לבין השאיפה ללא יותר ממקלט בטוח ליהודים נרדפים, "על פי משפט גלוי" בהסכמה בינלאומית.

למרות הצלחה ארוכת שנים לכינון מכנה משותף לפעולה לאומית מאוחדת, בכל נקודת צומת גורלית, התעוררה מחדש המחלוקת והתגלה עומק הפער. גם בשעה  זו, מתגלות שתי המגמות בהתנגשותן המחודשת, כמו בפער המתגלה, בין הדרישה להחזקת בקעת הירדן לצורך ביטחוני בלבד, לבין הציפייה לפעול בחבל ארץ זה במלוא הביטוי ההתיישבותי והריבוני.

מה שעושה את השעה להזדמנות, נוגע בליבת המחלוקת הישראלית וטמון בתפנית שחולל הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ בגישת היסוד האמריקאית כלפי מדינת ישראל.

בעשרות השנים - מאז נרקמה הברית בין ישראל לארה"ב - ביטא הממשל האמריקאי מחויבות לביטחונה של מדינת ישראל, אך הסתייג מדרישותיה לחבלי מולדת שנכבשו ב-67. במאמציו של הנשיא ברק אובמה ומזכיר המדינה ג'ון קרי, לכפיית הסדר על ממשלת ישראל, נשלח הגנרל ג'ון אלן לגבש תכנית ביטחונית, שתציג מענה לחרדותיה הביטחוניות של ישראל מנסיגה כמעט מלאה ביו"ש, כולל מבקעת הירדן. תום פרידמן, תיאר במאמרו (17.2.2013  N.Y.T) את ציפיית וושינגטון, שעם המענה הביטחוני שהכין גנרל ג'ון אלן, "ממשלת נתניהו תגיע לצומת שיאלץ אותה לבחור בין שלום לבין אידאולוגיה". כך, באמצעות תכנית אלן, ביקש ממשל אובמה לפתור את מחויבותו  לביטחונה של ישראל,  תוך דחיית כל  דרישותיה למרחבים שמעבר לקווי 67. זה הרקע המבליט את גודל ההצעה של הנשיא טראמפ: בהכרת זיקה ישראלית וזכות להחזיק במרחבים שמעבר לקווי 67; ולא רק לצורכי ביטחון..

הגם שתפנית זו אינה מעניקה לישראל את מלוא ציפיותיה, היא מזדקרת במשמעותה למול  תקדים הסכמי השלום עם מצרים, שקבע נסיגה ישראלית מלאה עד הס"מ האחרון. זה התקדים שגרר את אהוד ברק בקמפ דיויד 2000 למתווה קלינטון – במסגרתו, תמורת השארת כ- 3% מהשטח בידי ישראל כגושי התיישבות, נדרשה ישראל לחילופי שטחים בהתאם.

ביסוד התפנית, מצטרף הנשיא טראמפ אל לורד בלפור וחסידי אומות  עולם, שמעבר לסוגיית סידורי ביטחון לעם מבקש מקלט, ראו בתקומת ישראל בארץ התנ"ך בשורת גאולה קוסמית. מדינת ישראל קיבלה מתנה ובידיה לקבוע כיצד תממש לעתיד את הפוטנציאל הטמון בה. על רגעים כאלה נאמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מאבד עולמו בשעה אחת". בשעה זו, לקראת בחירות, ההכרעה ההיסטורית כהכרעה בין שתי דרכים שונות, נתונה בידי כל אזרח במדינת ישראל.