[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Giulia Forsythe לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על דמוגרפיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משא ומתן, לחצו כאן]

אל"ם במילואים משה קינן הינו מומחה לתכנון אסטרטגי ולניהול סימולציות ברמות הלאומית והבינלאומית. שימש כמדריך הראשי של המכללה לביטחון לאומי, בשנים 2004-2002.

לאתר של משה קינן, לחצו כאן.

*  *  *

תכנית המאה של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ הממה הן את הישראלים והן את הפלסטינים וסופה מי ישורנה, אך אין זו הפעם הראשונה שמעמד היסטורי כמו זה מציב דילמות בפני הצדדים.

גם בכ"ט בנובמבר 1947, כשהתקבלה החלטת האו"ם 181, על תכנית החלוקה, חוו - כפי הנראה - המנהיגים לבטים דומים. ברצוני לנסות לתאר ולנתח, באמצעות דילמת הפחדן ודילמת האסיר, את שתי פרשות הדרכים הללו.

הכרזת החלוקה של ארץ ישראל ב-1947 העמידה את השחקנים המרכזיים בדילמה. האם לקבל את ההצעה או להתנגד לה?

דוד בן גוריון בחר לקבל את הצעת החלוקה. זאת, למרות הסיכון שעלה ממנה לקיומה של מדינה יהודית קטנה בשטחה, ושברירית מבחינה גאוגרפית ודמוגרפית. כידוע, מדינות ערב-מצרים, ירדן, עיראק, וסוריה באמצעות צבא המתנדבים של קאוקג'י, בחרו שלא לקבל את הצעת החלוקה ופתחו במלחמה.

כמו בשנת 1947, כך גם בשנת 2020 נמצאים אותם שחקנים (כמעט) בדילמה באשר להמשך פעולתם וההשלכות הבלתי צפויות של מעשיהם. ניתן לנתח את הדילמות הללו על פי שני  מודלים קלאסיים: דילמת הפחדן (Chicken Game) ודילמת האסיר (Prison Dilemma).

שנת 1947

ב'משחק הפחדן', נמצאים השחקנים בתהליך התנגשות ברור, במצב של ודאות מוחלטת, וכל המידע מצוי בידיהם. במידה ושני השחקנים יתנגשו, הרווח שלהם יהיה הנמוך ביותר. במידה ומי מהם יסטה ממסלול ההתנגשות הוא יסומן כ"פחדן". השחקן היריב יכול לסטות אף הוא, ובכך להביא לרווח מרבי לשני הצדדים. בה בעת, הוא יכול להעדיף להמשיך במסלול ההתנגשות על מנת למקסם את רווחיו.

[להרחבת המושג: 'ודאות', לחצו כאן]

בין הכרזת החלוקה לבין יציאת הבריטים מארץ ישראל והכרזת העצמאות (14 במאי 1948) נמצאו שני השחקנים - היישוב היהודי ומדינות ערב - במסלול התנגשות. הראשון ש"מצמץ" היה דוד בן גוריון. הוא הבין, שהתנגדות לתכנית החלוקה תביא לתגובה בינלאומית חריפה ו"תסמן" למדינות ערב, שיהיה זה אך טבעי וצודק מצידן (בלי קשר לבחירתן האם להסכים או לא להסכים לתכנית החלוקה) להגן על האינטרסים של ערביי ארץ ישראל, ולפתוח במלחמה כנגד היהודים.

לענייננו בן גוריון, היה ה"פחדן". הוא סטה ממסלול ההתנגשות על ידי הסכמה לתכנית החלוקה. אם גם הערבים היו סוטים מן המסלול, הייתה נמנעת המלחמה ותכנית החלוקה הייתה יוצאת אל הפועל. הערבים לא סטו ממסלול ההתנגשות מתוך הנחה שירוויחו הרבה יותר במלחמה, ממה שהוצע להם בתכנית החלוקה. הם אילצו, אם כך, את בן גוריון ואת היישוב לגייס את כל המשאבים ולהילחם את מלחמת השחרור.

מלחמה זו הביאה תועלת רבה יותר ל"פחדן", בן גוריון, עם הקמתה של מדינה יהודית רחבה וברת הגנה, הרבה יותר מאשר בהצעת החלוקה, על פיה המדינה היהודית הייתה בסכנת ביתוק בצפונה, במרכזה ובדרומה. תוצאות המלחמה חקוקות בכינוייה השונים על ידי כל צד: מלחמת השחרור של היהודים מול 'הנכבה' (האסון) של הפלסטינים.

ניתוח ההחלטות משנת 1947 יכול להיבחן גם על פי מודל 'דילמת האסיר'. בדילמת האסיר אף צד אינו יודע מה מצבו של הצד השני ועליו לקבל החלטה עצמאית, רציונלית, במצב של אי וודאות.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אי ודאות', לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Giulia Forsythe לאתר flickr]

החלטת שני הצדדים לקבל את הצעת החלוקה הייתה גורמת לנזק הנמוך ביותר לשניהם. עם זאת, החלטת של מי מהצדדים שלא לקבל את הצעת החלוקה, מתוך אמונה ביכולתו הצבאית, יכלה להביא לו תועלת רבה יותר על פני יריבו, אם הצד השני היה נרתע ממלחמה. כמובן שבמצב בו שני הצדדים היו מסרבים להצעת החלוקה והיו יוצאים למלחמת חורמה, היה הרווח הכולל הנמוך ביותר לשניהם. בן גוריון בחר לקבל את הצעת החלוקה. הערבים בחרו להילחם. בשלבים הראשונים של המלחמה ספג היישוב הפסדים ואבדות קשות, אך ידע להתאושש ולנצח, ניצחון היסטורי שקיבע את גבולות המדינה במערכת הבינלאומית. הפלסטינים לא זכו במדינה וחלקי השטח שנותרו עברו לשליטת ירדן ומצרים.

2020

טראמפ מציע לישראל את תכנית המאה. בנימין נתניהו ואבו מאזן צריכים להחליט, האם להתקדם במסלול התנגשות, או לסטות ממנו.

מהו אותו מסלול התנגשות? במקרה זה, בניגוד למקרה 1947, מסלול ההתנגשות לא נוצר מהתנגדות הצדדים לתכנית, אלא מעצם קבלתה. מסלול ההתנגשות יתקיים במידה ושני הצדדים יקבלו את התכנית ויפעלו על פיה. התוצאה הסופית של מסלול ההתנגשות תהיה הקמת מדינה דו לאומית, בשליטת הרוב הפלסטיני, בין הים לירדן, בשלבים:

• בשלב הראשון תתקיים מדינת ישראל ולצידה מדינה פלסטינית חלולה, חסרת רצף טריטוריאלי, תלויה תלות מוחלטת בישראל.
• בשלב השני - בהמשך לתהליכי תלות גומלין הדוקים ואינטנסיביים של המערכות ותתי המערכות הכלכליות, הסביבתיות, התכנוניות, הדמוגרפיות, הביטחוניות והפוליטיות, ועוד, בין הים לירדן - יתקיים דה-פקטו שילוב בין שתי המדינות, במסגרתו לרוב הפלסטינים לא יהיו זכויות פוליטיות.
• בשלב השלישי, בהמשך להתעוררות פלסטינית שעיקרה דרישה לשוויון זכויות, תיווצר, בפועל, בתהליכים דמוקרטיים, מדינה דו לאומית בעלת רוב פלסטיני, בין הים לירדן.

[בתמונה: התוצאה הסופית של מסלול ההתנגשות תהיה הקמת מדינה דו לאומית, בשליטת הרוב הפלסטיני, בין הים לירדן, בשלבים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי hosny_salah לאתר Pixabay]

החלטתו של בנימין נתניהו לקבל את הצעתו של טראמפ הינה עלייה של ישראל על מסלול התנגשות. אם אבו מאזן היה בוחר לקבל את ההצעה היו הפלסטינים על מסלול ההתנגשות גם כן.

החלטתו של אבו מאזן, שלא לקבל את תכניתו של טראמפ מציבה אותו, אמנם, כ"פחדן". היא ממריצה את הצד הישראלי להמשיך במסלול מתוך הנחה ש"הפחדן" נמנע מהתנגשות, והרווח לישראל רק ילך ויגדל. אך לטווח הבינוני והרחוק, החלטת אבו מאזן לסטות ממסלול ההתנגשות תשרת את האינטרס הפלסטיני הבסיסי, להשתלט על המרחב שבין הירדן לים.

"מפת הכתמים" של התכנית הינה מטעה. מבחינה ויזואלית ניכר שהשטח המוקצה לפלסטינים צומצם לממדים חסרי תקדים בתולדות הסכסוך. אולם, אם תיבחן המפה הדמוגרפית בין הירדן לים, כיום ובעשרות השנים הקרובות, יסתבר שהרוב המוחלט יהיה פלסטיני. המשמעות ברורה: כמו ב-1947, הצד החלש מעדיף שלא להתנגש בצד החזק ממנו, אך בלית ברירה ייאלץ להתמודד מולו באמצעים שונים שיוכלו להביא לו ניצחון גדול, בטווח הבינוני והרחוק.

נתניהו, או כל מי שיעלה לשלטון בישראל, יוכל למנוע מישראל את העלייה על מסלול ההתנגשות, על ידי דחייה או הימנעות ממימוש מעשי של תכנית המאה וכניסה למשא ומתן ישיר עם הפלסטינים. זאת, מתוך כוונה ישראלית כנה לשמור על האינטרסים הפלסטינים ולמצוא פתרון שישמר את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לצידה של מדינה פלסטינית עצמאית, חזקה ומשגשגת.

מה מייחד את התנהגות השחקנים ב-1947 ובשנת 2020?

בן גוריון ידע, בשנת 1947, שהערבים יסרבו להצעת החלוקה. ראשי היישוב דאגו במשך שני עשורים להכין את הקרקע מבחינה מדינית, צבאית, כלכלית וחברתית להתנגשות קשה עם הערבים. היה ברור לו שיש צורך בהרחבת שטחה של ישראל מעבר למוצע בתכנית החלוקה. הוא ידע כיצד לשחק את המשחק. הוא בחר להיות "הפחדן" בידיעה ברורה שמדינות ערב ימשיכו במסלול ההתנגשות מבלי שהיו מוכנים, מתואמים ונחושים להילחם למען ערביי ישראל (הפלסטינים).

אבו מאזן יודע, בשנת 2020, שביבי ומרבית הישראלים יקבלו את הצעת טראמפ וימשיכו לנגוס בשטח הפלסטיני. ברור לו שתאוות השטח של הישראלים אינה יודעת שובע, בייחוד כשהיא נתמכת על ידי מעצמת על. הוא יודע שאם יסכים להצעת טראמפ הוא עולה על מסלול התנגשות. הוא בוחר לסטות ממנו. הוא יודע כיצד לשחק את המשחק. הוא בוחר להיות "הפחדן" והוא מאפשר לישראלים להמשיך במסלול ההתנגשות של הרחבת שטחה של ישראל מבלי רצון אמיתי של ישראל להילחם עליו או להקיז את דם בניה, לא בעזה ולא ביהודה ושומרון. הוא יודע שהפלסטינים בשנת 2020 והלאה - כמו הישראלים בשנת 1947 - מאמינים בצדקתם ויקריבו את עצמם לקבלת זכויותיהם. בה בעת הוא גם יודע שהדמוגרפיה היא הקובעת במערכת שבין הים לבין הירדן; ואולי, אין צורך להקיז דם פלסטיני, אלא פשוט לקרוס כגוש אחד לתוך מדינת ישראל.

[בתמונה: הדמוגרפיה קובעת... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי BilliTheCat לאתר Pixabay]

כיצד יכנו הצדדים את התהליך הזה בעוד כמה עשורים? קשה לנחש, אך קל מאד להבין עכשיו את ההשלכות ההרסניות, בכל התחומים, על אופייה וקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית בין הים לבין הירדן.

[לאוסף המאמרים על דמוגרפיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משא ומתן, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אי ודאות - חוסר ודאות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), ודאות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 13/4/18.