לאחרונה ראה אור ספרו של שופט התעבורה בגמלאות, ד"ר אבי טננבוים: "על שופטים וגלגלים", ב"הוצאה לאור של ספרות משפטית".
השופט טננבוים כיהן קרוב לשמונה עשרה שנה בבית המשפט השלום בירושלים, ונחשב כבר-סמכא בנושאים רבים הקשורים לתעבורה. בין פסקי הדין שלו היו כמה פסקי דין ראשוניים שקיבלו הדים רבים וחלק מהם מאוזכרים ונלמדים עד היום. חלק מהמלצותיו הפכו לחקיקה ראשית ומשנית.
במקביל לעבודתו השיפוטית עסק תמיד בהוראה, במחקר וכתיבה אקדמית. פרסומיו כוללים עשרות מאמרים אקדמאיים ומאות רשימות שהתפרסמו בבמות שונות ומגוונות בארץ ובחו"ל. ספרו "על שוטרים וגנבים: סוגיות בקרימינולוגיה" יצא לאור במסגרת האוניברסיטה המשודרת.
הוא בוגר הפקולטה למשפטים ובוגר מדעי המחשב ומתמטיקה, בפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע, באוניברסיטה העברית בירושלים; בוגר מדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה; בעל תואר דוקטור בקרימינולוגיה , במחלקה לקרימינולוגיה, אוניברסיטת מרילנד, ארה"ב.
הספר אוגד בתוכו צרור חוויות על שהתרחש באולמו, מנקודת ראותו כשופט.
* * *
כדרכי, לא אסקור את הספר כולו, אלא אדגים פרק מתוכו. שבתה את עיני התייחסותו ההומוריסטית של טננבוים לתופעה הישראלית כל כך של הסבת דוחות מצלמה על שם קרוב משפחה או חבר כדי להימלט מאימת הפסילה של רישיון הנהיגה. הפרק נקרא “סבתא מודרנית מפריז" וקיבלתי את רשותו של השופט טננבוים להציגו בפניכם כאן. תיהנו!
"כבודו, צר לי על המהירות, אבל לא אני נהגתי כי אם מישהי אחרת. היא הסמיכה אותי לטפל בעניין ולקבל את העונש במקומה", אמר הנאשם.
הנאשם נתן לי את פרטי הנהגת. הצצתי בשמה ובתאריך לידתה, והנתונים נראו לי משונים; שם המשפחה זהה לשלו ושנת הלידה היא אי־שם לפני קום המדינה.
"יסלח לי אדוני, אבל מי הגברת המדוברת?", שאלתי. "זאת סבתא שלי, כבודו, שהייתה צריכה את הרכב", השיב הנאשם. בדקתי את הנתונים והרמתי גבה, השתאותי נראית לעין, והנאשם מגיב:
"למה כבודו מתפלא"?
"כי מניסיון החיים", השבתי, "סבתות הן בדרך־כלל שומרות מסורת וחוק. העבירה התבצעה בליל שבת בשעה 02:30 בלילה. אתה רוצה לומר לי שהסבתא שלך דהרה במהירות 135 קמ"ש בדרך בגין בירושלים, ברחוב שבו המהירות המירבית היא 80 קמ"ש, ועוד ביום שישי בשעה שתיים וחצי בלילה"?
הנאשם: "כן, מה יש? אסור לסבתות למהר"?
"אם כך, אני מבקש לראות את הסבתא המעניינת הזו".
הנאשם: "אי אפשר, לצערי. היא מתגוררת בפריז ופשוט הגיעה לביקור". כאן הוציא הנאשם מכתב כתוב בעברית ישראלית מאוד, שבו מסבירה הסבתא שהיא מתגוררת בפריז ובאה לבקר בעיר הקודש ירושלים, לקחה את האוטו של נכדה, והיא מצטערת מאוד על המהירות. היא מבקשת שאסלח לה, וכמובן מתארת את מצבה הכלכלי הקשה. בתחתית המכתב הופיעה חתימה מסולסלת בצרפתית, יחד עם צילום דרכונה ורישיונה הצרפתי.
"אדוני לא צריך להתרגש מהמהירות", הוסיף. "זו סבתא מודרנית מפריז, 135 קמ"ש, קטן עליה".
שקלתי את העניין. יכולתי לדרוש שהסבתא תתייצב. הנאשם היה מבקש לדחות את הדיון לחגים (כשהסבתא מגיעה לביקור). אלא שניסיון החיים מלמד שאנשים הנקראים להתייצב בבית משפט חולים באופן מפתיע (במיוחד אלה המתגוררים בחו"ל). בקצרה, המשפט היה נדחה שוב ושוב. ואם בסופו של דבר הסבתא הייתה מגיעה? האם הייתי מעמידה מול נכדה וגורם לגברת לא צעירה אי נעימויות? ברור היה לי, שהנכד חשש מפסילת רשיונו, ואולי סתם מצבירת נקודות. אולם לא רציתי לדחות את הדיון עד בוש.
"בסדר, הדו"ח יעבור על שמה", הסכמתי. הטלתי על הנאשמת קנס של כמה אלפי שקלים והוריתי לנאשם להודיע לסבתא על העונש. השיקול שלי היה פשוט. הסבתא הסכימה לשאת בעבירה, אבל ברור היה לי שאת הקנס הנכד היה אמור לשלם. היא אולי מוכנה שרישיונה ייפסל (אם היא בכלל נוהגת); אבל, יש להניח שלא הייתה מעוניינת בתשלום הקנס. יתכבד הנכד וישלם.
הנאשם הופתע מגובה הקנס: "כבודו קצת לא החמיר? קנס כזה גדול? אלפי שקלים".
"אדוני לא צריך להתרגש מהסכום", אמרתי. "זו סבתא מודרנית מפריז, 4,000 ₪ — קטן עליה".
אגב, כשסיפרתי את סיפור המשפט לאחד מעמיתי, סיפר לי כי גם לו היה מקרה כזה של סבא, ישראלי דווקא. הוא ביקש לקרוא לו לאולם ואכן זה הגיע. הסבא עמד בביטחון באולם; והסביר כי הוא זה אשר נהג במהירות מופרזת באמצע הלילה במכונית הפורד הספורטיבית, הרשומה על שם הנכד (שישב מאחוריו יחד עם האבא).
[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי CoffeePlease לאתר Pixabay]אלא שכאן היה קל לעמיתי: "תסלח לי אדוני", שאל, "הפורד הייתה בעלת תיבת הילוכים ידנית או אוטומטית"? הסתובב הסבא הנבוך לאחור ושאל את הנכד: "יש הילוכים ברכב, או אין?". כאן הסתיים התיק.”
