אלי בר און הוא כלכלן המתמחה בניתוח מערכות וחקר ביצועים
* * *
"המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון" נוהגת בשנים האחרונות כאחרון הקבצנים. כמו בגולה, אנו מתחננים ומתרפסים בפני הפריץ פוטין...
במאמרים קודמים הרחבתי בנושא האבדות הגדולות והנזק הכבד שצפוי שיגרמו לעורף האזרחי ולמתקנים החיוניים, אם וכאשר במלחמה כוללת נותקף באמצעות עשרות אלפי רקטות וטילים חלקם ארוכי טווח וכבדים מאוד, חלקם כבר מדויקים מאוד.
כתבתי כי המדינאים והשרים בהחלט מודעים אבל כנהוג במקומותינו, הפוליטיקאים וגם ראשי מערכת הביטחון מדברים רק על ההצלחות ומסתירים את הכישלונות.
כך גם בסוגיית הנזק המדיני בעקבות פרשת נעמה יששכר. הוא כבד ביותר ונראה כי הציבור הרחב אינו מודע לו. הפוליטיקאים כן, אבל הם נהגים כדרכם.
יש לדעת כי אנחנו חייבים את הסכמת רוסיה כדי לבצע פעילות צבאית חלקית, מוגבלת ומבוקרת בסוריה. רוסיה? משמע, השליט העליון ולדימיר פוטין (ראו תמונה משמאל).
אם זה היה תלוי בצבא הרוסי, כל מטוס שהיה חודר למרחב האווירי הסורי - ואינו מטוס אמריקאי (גם הם חוששים מטרמפ) - היה מיורט באמצעות טילי הקרקע אוויר של סוללות ה אס 400 האמתניות שלהם.
אז יש כאן "גיבורים גדולים" שיאמרו, אזי אנחנו נתקוף ונשמיד את הסוללות. תשובתי: אזי הם יקרקפו אותנו לא פחות.
לא אכביד בפרטים אבל יש לרוסים טילים רבים מאוד, טילים מדויקים שלא ניתן ליירט אותם, ונזקם כבד ביותר. גם עוצמת הצי הרוסי בים התיכון גדולה מאוד והם יכולים "לסגור" את הים. אין מדינה בעולם זולת ארה"ב שתעז להלחם בצבא רוסיה המחודש.
אז ראש הממשלה שלנו נאלץ לחזור ולכתת את רגליו לקרמלין, אחת למס' חודשים, כדי לחלות את פניו של השליט; וגם לקיים קשר טלפוני רצוף עם שליטה של רוסיה. אני לא בטוח שהסידור הזה יחזיק מעמד כשיהיה לנו ראש ממשלה אחר, שאותו פוטין לא יעריך או אם נרגיז את הרוסים.
נתניהו רמז על כך, כאשר אמר שהמשך המשבר עם נעמה יששכר סיכן אינטרסים חיוניים מאוד. יש גם בעיות מדיניות נוספות ובהם חוסר יכולתנו לפעול בעוצמה בלבנון, באיראן ועוד.
מדוע החולשה הזו? מדוע ביטחוננו מופקר?
רק בגלל שבטיפשותנו כי רבה, לא טיפלנו נכון בנושא ההגנה האווירית נגד רקטות וטילים. כך מחד גיסא, ידנו כבולות בגלל חולשתנו הביטחונית; ומאידך גיסא, אנחנו - כאביון מקבץ נדבות בשער העיר - חייבים לבקש מהפריץ רחמים.
רק הגנת לייזר רב עוצמה מסוג הסקייגארד, הגנה שיכולה לנטרל את מרבית האיום תאפשר לנו יתרונות מדיניים כבירים, כולל גם האפשרות להקטין במידת מה את הפיקוח הביטחוני על העזתים, שמנצלים את חולשתנו ההגנתית ומשגרים ליישובינו רקטות, מכל מקום שבו אין לנו שליטה ביטחונית.
לסיכום:
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה. על המחדל בנושא הלייזר - שנמשך 15 שנים - שילמנו מחיר כבד; ולהערכתי, עוד נשלם בעתיד מחיר כפול ומכופל!
תוכל להרחיב על הסוגריים בתחילת המאמר? (גם הם מפחדים ממנו)