[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי FelixMittermeier לאתר Pixabay]
[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משא ומתן, לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
הליגה הערבית התכנסה בשבת בקהיר בעקבות דרישת הפלסטינים לדון בדחיפות בהשלכות חשיפת "עסקת המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. שרי החוץ של הליגה הביעו תמיכה בדרישות הפלסטינים; אך נמנעו, באופן יוצא מהכלל בחריגותו, מלתקוף ישירות את מתווה טראמפ ונימוקיהם המוסתרים איתם, מצב המפיח תקווה שיש סיכוי להתכנות התכנית.
כדי להבין טוב יותר את הילך הרוח בעולם הערבי, ראוי לשים לב למשפט המפתח של אבו מאזן במפגש זה: "לא ארשם בהיסטוריה כזה שמכר את ירושלים":
.
יש לזכור, שהתרבות הערבית המזרח תיכונית מאופיינת ברמה גבוהה של קולקטיביזם, שמשמעה, מחויבות עליונה לאינטרסים הגבוהים ביותר של החברה הערבית המוסלמית, שהאלמנט הדתי הפונדמנטליסטי בה, הוא מכריע.
המחויבות הזו אינה מאפשרת למנהיג הפלסטיני כמו אבו מאזן לחתום על אף הסכם עם ישראל שיש בו שמץ של ויתור על המאחז הפוליטי (בכסות דתית) החשוב של האסאלם באזור זה של המזרח התיכון. לא אבו מאזן, וודאי שלא יאסר ערפאת קודמו, לא מוכנים להיכנס להיסטוריה הערבית כמי שחתמו על וויתור שכזה. הם מעדיפים שירושלים תילקח מהם בכפיה בכוח המלחמה, על פני מסירתה במשא ומתן. אבו מאזן כבר השתמש בביטוי זה עת לחש על אזנו של ערפאת בשיחות קמפ דויד 2000 שאין לא סמכות לוותר על חלקיק מהר הבית (וודאי שבהיעדר תמיכה כלל ערבית), כי הוא מייצג לא רק את הפלסטינים אלא את האומה הערבית המוסלמית כולה. וויתור כזה יחשב בושה וחרפה שאין לה מחילה. כי מבחינתם - בפרדיגמת החשיבה המזרחית - ערכים אינם נתונים למיקוח.
מנגד, מנהיגי ישראל, עושים ככול יכולתם האישית, להירשם בהיסטוריה כמי שעשו "שלום". כך בגין, רבין, ופרס, זכו להיכנס לפנתאון הזה ועוד פרס נובל בידיהם. ברק ואולמרט שעשו מאמצים כבירים להצטרף לרשימה זו בוויתוריהם המפליגים - שהיום ברור לנו, שלמרבה המזל, נדחו ע"י הפלסטינים והסורים - ולכן, הם לא זכו ב"תהילת עולם" זו. גם כול הישראלים האחרים שהשתתפו במפגש קמפ דויד 2000 למשל, כול אחד ניסה "לבשל" הסכם משלו, כדי ששמו יירשם בספריהם כפי תרומתו המיוחדת להשגת הסכם. בעוד שכול הנציגים הפלסטינים מתחרים ביניהם, מי התנגד יותר לאיזה שהוא ויתור ומנע הסכם, נציגינו השונים מתחרים מי עשה יותר וויתורים...
כבר נמצא במחקר מלחמות מקיף, שמרבית המלחמות הגדולות מקורן היה ה-אגו (הכבוד) של מנהיגים; ולא איזה צורך ביטחוני/כלכלי מיוחד שבעטיו יצאו למלחמה. באותה מידה, גם האופן בו מתנהל משא ומתן להסכם שלום, מונע מהאגו של המנהיגים ומהאופן בו היו רוצים להירשם ולהיות מוצגים בדברי הימים של ארצם. לעיתים, עלול דחף אישי זה להביא לידי סיכון עתידי את מולדתם, באופן חסר תקנה.
לסיכום
כדי שמשהו ממתווה טראמפ יזכה למימוש בהסכמה ערבית (ולא רק באופן חד צדדי), יש לפעול בעיקר בזירה הערבית (בעיקר ארה"ב) לשכנע בדרכים שונות את מנהיגי מדינות ערב כדי שלפחות יהיו ניטרליים עד כמה שניתן, באופן שיאפשר, לאיזה שהוא מנהיג פלסטיני שיבוא לאחר אבן מאזן, לעשות ויתורים מבלי שיחשב "בוגד" באינטרס הפן- ערבי; אם דבר זה בכלל אפשרי!
