[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בתחילת חודש טבת, תש"פ, הסתיים המחזור ה- 13, של לימוד הדף היומי של התלמוד הבבלי. הרעיון של הדף היומי הוא חידוש שנעשה רק במאה שעברה. את הרעיון הגה הרב מאיר שפירא מלובלין[1] (ראו תמונה משמאל למטה), בשלהי חודש אוגוסט, 1923.

במהלך הכנסייה הגדולה[2], כינוס רבנים מרכזי של תנועת אגודת ישראל, הוחלט להתחיל את הלימוד בראש השנה, א' בתשרי 11 בספטמבר 1923. מאז ועד היום הסתיימו 13 מחזורי לימוד, שהאחרון שבהם הסתיים כאמור, בז' טבת תש"פ. סיום זה נחוג בכל העולם היהודי, שבאחד מהם, בארה"ב, נטלו חלק עשרות אלפים של לומדים. בישראל הסיום צוין במקומות רבים, ובין השאר הוא צוין גם על ידי נשים לומדות שאף הן סיימו את לימוד הש"ס.

[תמונתו משמאל, של הרב מאיר שפירא מלובלין - יוזם לימוד הדף היומי של התלמוד הבבלי - היא נחלת הכלל]

מעבר ליוזמה הברוכה, העמל בתורה, והחשיבות של לימוד התלמוד בעולם הרוח היהודי, ברצוני להציג זווית ראיה שונה, שלא באה לפגוע בכל האלמנטים הללו, אלא לשים דברים על דיוקם, אולם מקדמת טקסטים נוספים במקביל לתלמוד על פי תפיסתו של הרמב"ם.

ראשית נעיין  בקיצור נמרץ, בפסיקותיו ההלכתיות, הקשורות ללימוד התלמוד. כך פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה:

"וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה ועניין זה הוא הנקרא גמרא.

כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והעניינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן במה דברים אמורים בתחילת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו"[3]. לפי מקור זה, יש ערך ללימוד התלמוד, אולם אין לו עדיפות על פני טקסטים לימודיים אחרים.

[בתמונה: בין חברה לביטחון... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר flickr]

בפסיקה הלכתית אחרת, אומר הרמב"ם כי לא רק שלתלמוד אין עדיפות על פני טקסטים אחרים, אלא שהוא מהווה לימוד בסיסי בלבד, ולא כתכליתו של הלימוד העיוני:" וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו--הם שחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס: ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין. ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר; ולחם ובשר זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות. ואף על פי שדברים אלו, דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה (עיון פילוסופי), ודבר קטן הוויה דאביי ורבא (תלמוד); אף על פי כן, ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא. ואפשר שיידעם הכול - גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר"[4].

בפירושו על המשנה מסביר הרמב"ם את כוונתו האמורה לעיל בצורה בהירה יותר : "ושמע ממני מה שנתבאר לי לפי מחשבתי ממה שראיתי מדברי החכמים. והוא שהם מבינים במעשה בראשית החכמה הטבעית וההעמקה בהתחלות המציאות. ורוצים במעשה מרכבה חכמת אלוהית שהוא הדבור בכל המציאות ובמציאות הבורא בידיעתו ותאריו וחיוב כל הנמצאים ממנו"[5]. לפי הסבר זה, יש עדיפות ברורה לטקסט של מעשה מרכבה, שהוא לפי הרמב"ם, העיון השכלי הפילוסופי, על פני כל טקסט אחר.

בסיום ספרו ההלכתי משנה תורה, חוזר הרמב"ם לדון בין השאר גם בלימוד מדרשים וכיוצא בהן:" וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים. ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה"[6]. לפי האמור, למרות שהטקסט המדרשי/תלמודי, כבודו במקומו מונח, הרי אין להאריך בו, כלומר אין צורך להשקיע זמן ארוך מדי ולהתעמק בו כי אין הוא נחשב לטקסט העיקרי והחשוב.

[בתמונה: עמוד של של יד יד תלמוד ירושלמי מימי הביניים, מגניזה בקהיר. התמונה היא נחלת הכלל]

באיגרות הרמב"ם יש התייחסות נוספת לעניין מעמד הטקסט התלמודי, בתשובתו לר' פנחס הדיין[7]. שאלתו של זה האחרון שנשלחה לרמב"ם הייתה חד משמעית – האם חיבור משנה תורה על ארבע עשר חלקיו בא לדחוק או בא במקום התלמוד?

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: אגרות הרמב"ם. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

ר' פנחס הדיין לא שאל רק שאלה אישית. השאלה ריחפה באוויר ברגע שהרמב"ם פרסם את ספר משנה תורה שלו, שהעלה חששות כבדים אצל רבים וטובים שהרמב"ם בעצם מיתר את הטקסט התלמודי, היות וספרו ההלכתי עונה על הצורך בפסיקת הלכה, במקום התעסקות במחלוקות תלמודיות שאין להן תכלית. תשובתו של הרמב"ם[8], שהייתה ארוכה מורכבת ומסובכת, איננה מתעלמת מהשאלה הנוקבת של ר' פנחס הדיין, אולם מפאת אריכותה נביא אותה בקיצור.

לאחר שהרמב"ם סוקר את דרך לימודו ועבודתו הוא אומר את הדברים הבאים: "...חס ושלום לא אמרתי לא תתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות הרב יצחק(הרי"ף[9]) או זולתו... וגם שניים שאלו ללמוד הגמרא ולימדתי אותם מסכות אשר שאלו. וכי אני ציוותי או עלתה על ליבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חיבורי? והלא בפירוש אמרתי בתחילת חיבורי שלא חיברתי אותו אלא פני קוצר הרוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו דרך האיסור והמותר... ודע שאם אני גרמתי לאבד שם החכמים מפני שאמרתי דברים נכונים שהם על פי ההלכה הפסוקה, דרך ר' יהודה הנשיא תפשתי, שגם הוא (במשנה), סתם (לא נקב בשמות) שלא אמר שם אדם (חכם), אלא את דבר ההלכה בלבד...". בתשובתו זו מתגונן הרמב"ם כנגד הטענה כי כתב את ספרו משנה תורה כדי להחליף את התלמוד. לטענתו, הוא כתב את משנה תורה לאלה שאינם בקיאים או אינם יכולים להבין או לרדת לעומקן של הסוגיות התלמודיות, ובכך אין הם יודעים מה היא ההלכה הנגזרת מאותו דיון תלמודי. האם טענה זו נכונה? קשה לדעת, כך או אחרת, אם ממשיכים להתעמק בדברי הרמב"ם במקומות אחרים, נדמה שתשובתו לר' פנחס הדיין היא נכונה אבל לא מציגה את כל התמונה בקשר למעמדו של הטקסט התלמודי לפי הרמב"ם.

בהקדמתו לספר המצוות אומר הרמב"ם דברים ברוח שונה: "... ואכלול בו כל מה שנתקיים ונתברר מדברי התורה עד שלא תמלט שום שאלה שצריכים לה שלא אזכרנה, או אזכיר יסוד שממנו תילמד אותה השאלה בקלות בלי עיון. כי מטרתי בו גם כן הקיצור עם השלמות עד שיקיף הקורא בו כל מה שנמצא במשנה ובתלמוד וספרא וספרי ותוספתא ואף כל מה שגדרו הגאונים האחרונים, ומה שביארו ופירשו בענייני אסור ומותר וטמא וטהור ופסול וכשר...כללו של דבר, שלא יהא צורך אחרי התורה לספר אחר זולתו כדי ללמוד ממנו שום דבר ממה שצריך בכל התורה בין דאורייתא (איסור המופיע בתורה), בין מדרבנן (איסור שגזרו עליו חז"ל)"[10]. לפי מקור זה, משנה תורה יחד עם ספר המצוות באים להחליף את התלמוד, היות וכל אדם יכול לדעת את פסיקת ההלכה בכל דבר ועניין ללא התעסקות או התעמקות בסוגיות התלמודיות. לפי החזון האמור כאן, יש את חמישה חומשי התורה ולאחריהם יש את ספרי הרמב"ם, שמהן ניתן ללמוד כל הלכה אפשרית, ללא מאמץ מיוחד.

דברים דומים אומר הרמב"ם גם בהקדמתו לחיבור ספרו ההלכתי, משנה תורה:" כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהיה חיבור זה(=משנה תורה על 14 חלקיו), מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזרות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירושו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחרי התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה(=בספר משנה תורה) ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרוא ספר אחר ביניהם"[11]. הדברים ברורים, אין מקום וכנראה גם אין צורך בשום ספר בין חמישה חומשי תורה לבין חיבורו ההלכתי של הרמב"ם – משנה תורה.

יתרה מזאת. בתשובתו לתלמידו המובהק ר' יוסף בן יהודה[12], שעבורו או לאנשים כדוגמתו נכתב ספר מורה נבוכים, אומר הרמב"ם במפורש כי ההתעסקות במחלוקות של התלמוד הם בזבוז זמן:"...לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד ובזולתו – כבר תמה ונשלמה בו, ותכלית הלמדנים כלוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו הכוונה והתכלית הן המחלוקת לא זולת זה..."[13]. לשון אחר – התכלית העיקרית של לימוד החלק ההלכתי של התורה היא ידיעת מה שצריך לעשות, והפלפול או המשא ומתן התלמודי אינו מסייע בכך. מכאן הדרך קצרה לעיין בספרו ההלכתי של הרמב"ם ולדעת משם את האסור והמותר, ולזנוח את הפלפול התלמודי שלא מוביל למסקנות הלכתיות הלכה למעשה.

המקור האחרון שנביא לקוח מספרו הפילוסופי של הרמב"ם מורה נבוכים (ראו תמונת כריכה משמאל). בחלקו השלישי, בפרק נ"א, שהוא אחד מפרקי השיא של הספר כולו, מדרג הרמב"ם את האנשים השונים, החונים סביב ארמון המלך (האל), כדלקמן:

[בתמונה משמאל: כריכת הספר 'מורה נבוכים לרמב"ם, בפירוש קאפח, שראה אור בהוצאת סיני. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

"... המלך בארמונו. בין כל האנשים הכפופים למרותו יש אנשים בעיר ויש מחוץ לעיר . בין אלה שבעיר יש מי שפונה עורף לבית המלך ופניו פונים אל דרך אחרת , ויש מהם מי שמתכוון אל בית המלך , פונה אליו , ומבקש להיכנס אל ביתו ולהתייצב בפניו , אלא שעד עתה לא ראה מעולם את חומות הבית . יש בין המתכוונים אל בית המלך מי שהגיע אל הבית ומסובב אותו כדי לחפש את השער שלו . ויש ביניהם מי שנכנס בעד השער והוא הולך בפרוזדורים . יש מהם מי שהגיע לטרקלין הבית והוא נוכח עם המלך במקום אחד והוא בית המלך . אבל עם שהוא בתוך הבית אין הוא רואה את המלך או מדבר אליו . אלא אחרי שאדם נוכח בבית המלך יש הכרח שישתדל השתדלות נוספת ואז יעמוד לפני המלך ויראה אותו מרחוק או מקרוב או ישמע את דיבורו של המלך או ידבר אליו... אלה הפונים אל בית המלך ומתכוונים להיכנס אליו, אולם מעולם לא ראו את בית המלך הם המון בני - התורה, כלומר, עמי הארץ העוסקים במצוות. המגיעים אל הבית וסובבים סביבו הם חכמי ההלכה (תלמודיסטים) המאמינים בדעות נכונות שקיבלום במסורת, דנים בהלכות הפולחניות , ואינם בקיאים בעיון בעקרונות הדת, וכלל לא חקרו לאמת..."[14].

השלמות השכלית היא התכלית האנושית לפי הרמב"ם, לפיכך ככול שהאדם מתקדם בידיעותיו השכליות הוא נמצא בכוון למימוש הייעוד האנושי הכולל, ולכן מי שנמצא קרוב ככול האפשר למלך, האל, הוא אותו אדם שהשקיע את רוב מרצו בלימוד ובעיון הפילוסופי ולאוו דווקא בפלפול התלמודי.

אחרית דבר

לימוד התלמוד בעולם היהודי הינו נדבך מרכזי, אולם לא תמיד היו אלה פני הדברים. המסגרת של לימוד גמרא אינטנסיבי, החל רק לפני כמאתיים שנה עם הופעת המסגרת הישיבתית הליטאית. הישיבה הראשונה שנוסדה הייתה ישיבת וולוז'ין[15] (ראו תמונה למטה). ישיבה זו שפעלה במאה ה-19, הייתה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתי־תלוי בקהילה המקומית. היא  שימשה כאב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה. הישיבה נוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגאון מווילנה (הגר"א), בשנת 1802, בעיירה וולוז'ין ברוסיה הלבנה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בבלארוס כיום).

[בתמונה: ישיבת "עץ חיים", ישיבת וולוז'ין. התמונה היא נחלת הכלל]

על פי הידוע, בישיבת וולוז'ין  הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעם בממוצע. מאז ועד היום רוב שעות היום בישיבות השונות סובב סביב לימוד התלמוד, שטקסטים אחרים כמדוגמת משנה, או פרקי התנ"ך נדחקים לקרן זווית. בישיבות שהתקיימו קודם לכן, למשל בישיבה של המהר"ל[16] בפראג, סדר הלימוד היה שונה, והוא נפתח בלימוד פרקי נביאים, ומשניות. רק לאחר מכן למדו את התלמוד הבבלי. המהר"ל אמנם צידד בלימוד של בקיאות וברכישת ידע תלמודי, אולם התנגד לשיטת הפלפול וללמדנות שנהגה בישיבות ומחה נגדה בלשון קשה. הוא טען שהיא לא רק מפריעה לקנות ידע תורני, אלא אף גורמת לאדם ללמוד לימוד של הבל ושעשועי סרק, שאין בו תועלת ולמעשה יש בו נזק אינטלקטואלי.

הרמב"ם ייחס לטקסט התלמודי מקום של כבוד בעולם הלימוד היהודי, אך לא ראה בו טקסט בלעדי. חיבורו ההלכתי משנה תורה, ייתר את הצורך ללימוד סוגיות תלמודיות היות וההלכה הפסוקה נמצאת לפני כל אדם באופן בהיר וקל בחיבורו זה. האם ביקש הרמב"ם לבטל את הלימוד התלמודי? כנראה שלא. פרופ' ישראל תא-שמע[17] (ראו תמונה משמאל) אמר על משנה תורה של הרמב"ם כי הוא לא הרחיק את קהל הלומדים מהמקור התלמודי, היות שמי שלומד את משנה תורה ורוצה להתחקות על דרך פסיקתו של הרמב"ם, חייב ללמוד את מקורותיו התלמודיים.

[בתמונה משמאל: פרופ' ישראל תא-שמע. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אתר פרס א.מ.ת. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בכך בעצם החזיר הרמב"ם לדעתו את התלמוד לקדמת הבמה. גם לדעת שלמה זלמן הבלין[18] לא התכוון הרמב"ם לדחוק את רגלי התלמוד, ולא לבטלו, אולם אילו היה מתקבל  חיבורו ההלכתי של הרמב"ם למעמד לו קיווה, הוא היה דוחק את התלמוד לקרן זווית. לדעת מנחם אלון[19], חידושו הגדול של הרמב"ם הוא שספרו בעצם מייתר את כל הטקסטים שהיו לפניו, היות וכאשר אדם רוצה לברר ולדעת את פסק ההלכה ספרו משנה תורה נותן לו את המענה המיטבי לכך.

ספר משנה תורה (ראו תמונה משמאל) הושלם בין השנים 1178- 1180 [20], ומאותו רגע כבש את מקומו במהירות בקהילות ישראל. ראשונים לדעת עליו היו הקהילות בארצות המזרח- ארץ ישראל, סוריה, בבל, ותימן. לאחר מכן הפך לידוע בארצות הים התיכון כולל פרובאנס וספרד, ולבסוף הגיע לקהילות ישראל באשכנז. הספר הפך למוקד של לימוד הלכתי מעמיק ואינטנסיבי, וקנה לו ולמחברו תהילת עולם.

[בתמונה משמאל: עמוד השער (עם נוסח ההקדמה "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני" וכו') בכתב-יד מאויר מאשכנז, שנת ה'נ"ו (1296). שמור באוסף דוד קאופמן, ספריית האקדמיה ההונגרית למדעים, בודפשט. התמונה היא נחלת הכלל]

ברם כפי שכבר נזכר, העיון ההלכתי הנמרץ הביא עימו ביקורת הולכת וגוברת. הרמב"ם היה ער לעובדה שספרו ההלכתי המונומנטאלי יכה גלים וכך כתב לתלמידו הקרוב יוסף בן יהודה[21] : "...אנכי ידעתי והיה מחוור לי בשעה שחיברתי אותו שבלי ספק ייפול בידי רשע מקנא שיגנה את הדברים המשובחים שבו ויראה עצמו כמי שאינו זקוק לו או כמי שמזלזל בו, ובידי עם הארץ פתי שלא יכיר ערך המפעל ויחשבהו לחסר תועלת, ובידי טירון בעל הזיות ומבולבל שיקשו עליו כמה מקומות מהחיבור, לפי שאינו מכיר מקורם, או שתקצר דעתו מלרדת לסוף הדיוקים שדייקתי, ובידי חסיד קופא על שמריו וטיפש שיתקוף ביאורי יסודי האמונה הכלולים בו...".

כלומר הרמב"ם  חזה את הנולד וציפה להתנגדות עזה לחיבורו מכול גווני הקשת בעם היהודי. זאת כמובן מטעמים שונים כדוגמת- חוסר הסכמה עם המתודולוגיה של הספר, משיטת הפסיקה על פי דעת יחיד או מקור תלמודי ירושלמי וכמובן מחוסר הסכמה על עקרונות אמוניים  תיאולוגיים, בעיקר בחלקים הפילוסופיים של החיבור.

רוב ראשי המבקרים את הרמב"ם ויצירתו, במאות ה12- 13, וביניהם: רבי דניאל הבבלי, רבי אברהם בן דוד מפושקיירש, רבי משה הכהן, רבי יהונתן מלוניל, רבי משולם בן משה מבדרש, רבי שמשון משאנץ ורבי מאיר כהן -  היו מפרשים של החיבור ומבקריו בו זמנית[22].

יש להניח שבמהלך המאה ה13, כבר הייתה קיימת כמות לא מבוטלת של ביקורת על משנה תורה, והמדובר היה בפולמוס סוער. במרכזו עמדו כאמור הטענות של העדר ציון המקורות בחיבור, ומפסקי הלכה שונים שהערעור עליהם נועד לבטל את ערכו כחיבור סמכותי מחייב.

למרות כול זאת זכה משנה תורה לתפוצה עצומה מרגע כתיבתו ועד ימינו, וההכרה כי המדובר בחיבור מקיף יחיד במינו. חותמו של הרמב"ם ניכר היטב על פני החיבור ההלכתי המקיף שנוצר אחריו - השולחן ערוך [23] (ראו תמונה משמאל); כך שלמרות שספר משנה תורה לא נהפך לספר ההלכה הבלעדי של היהדות הרבנית, הרי השפעתו על מפעלי הקודיפיקציה אינה ניתנת לערעור.

[בתמונה משמאל: שלחן ערוך, חלק אורח חיים, ונציה, י"ח בכסלו,ה'שכ"ה (בחיי המחבר). התמונה היא נחלת הכלל]

ולשאלתנו המתבקשת, האם ניסה הרמב"ם לבטל את התלמוד התשובה לדעתי היא שלילית, היות ולא היה בכוחו לעשות זאת, אולם הרמב"ם העמיד אלטרנטיבה הלכתית לצד התלמוד, וטען שיש טקסטים חשובים לא פחות ממנו, הקשורים לעיון השכלי הפילוסופי.

[לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] הרב יהודה מאיר שפירא, היה נשיא אגודת ישראל בפולין, מייסד וראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל רעיון הדף היומי. 1887 - 1933.

[2]הכנסייה הגדולה היא שמו הרשמי של הכינוס העולמי המרכזי של תנועת אגודת ישראל העולמית, ובו משתתפים רבים ממנהיגיה הרוחניים והפוליטיים, מישראל ומהעולם.

[3] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, הלכות: י"א -י"ב.

[4] רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכות: כ' – כ"א.

[5] רמב"ם, פירוש המשנה, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה א'.

[6] רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק י"ב, הלכה ב'.

[7] רבי פנחס בן רבי משולם הדיין מאלכסנדריה , היה חכם מחכמי פרובנס שהיגר למצרים, והתקבל לתפקיד הדיין של אלכסנדריה בהמלצתו של הרמב"ם. עמד בקשר מכתבים רציף עם הרמב"ם בענייני הלכה שונים. שנת לידתו אינה ידועה, שנת פטירתו המשוערת 1200.

[8] איגרות הרמב"ם, מהדורת יצחק שילת, הוצאת מעליות, מעלה אדומים, תשמ"ח, כרך ב', עמודים: תל"ג – תס"ב. ראה גם – יצחק טברסקי, הלכה והגות – קווי יסוד במשנתו של הרמב"ם, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א', 1991, עמודים: 117 – 119.

[9] הרי"ף - רבי יצחק בן יעקב אלפסי, מן הראשונים, היה מגדולי פוסקי ההלכה היהודית. 1013 - 1103.

[10] רמב"ם, ספר המצוות, הקדמה, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמודים: כ' – כ"ד.

[11] רמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הקדמת הרמב"ם, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ג, עמוד ט"ו.

[12] יוסף בן יהודה , היה פילוסוף, רופא, משורר, פרשן מקרא ותלמוד והוגה יהודי של ימי הביניים. חי ופעל בעיר פאס שבמרוקו מרבית חייו. 1150- 1220.

[13] ראה הערה 8, עמוד רנ"ח.

[14] רמב"ם,  מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"א, מהדורת שוורץ, אוניברסיטת ת"א, כרך ב', 2002.

[15] ראה - שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, הוצאת מרכז זלמן שזר,  2005,     בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2014.

[16] רבי יהודה ליווא בן בצלאל  המוכר בכינויו מהר"ל מפראג, היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה. 1520 – 1609.

[17] ישראל משה תא-שמע היה חוקר התלמוד והספרות הרבנית, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. חתן פרס ביאליק לחוכמת ישראל, פרס א.מ.ת ופרס ישראל בחקר התלמוד. 1936 – 2004.

[18] שלמה זלמן הַבְלִין, פרופסור אמריטוס במחלקה לתלמוד ובמחלקה ללימודי מידע וספרנות באוניברסיטת בר-אילן. נולד בשנת 1939.

[19] מנחם אלון, המשפט העברי, מאגנס, ירושלים, תשנ"ב, כרך ב', עמוד 981.

[20] י. טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב"ם, ירושלים, תשנ"א, עמוד 386.

[21] רמב"ם, מורה נבוכים, פתיחה, מהדורת אבן שמואל, מוסד הרב קוק, ירושלים.

[22] אבי הראל, שלוש נגיעות פילוסופיות, ספרי צמרת, יהוד, 2012, עמוד 181.

[23]  על ספר שולחן ערוך ראה- הירשברג. צ', ז', מפעלו בהלכה של מרן יוסף קארו באספקלריית הדורות ודורו, מחניים, צ"ז, תשכ"ה, עמודים 21- 25

• Twersky. I, The Shulhan Aruk- Enduring Code of Jewish Law, Judaism, 16, 1967, pp 141- 158.