[בתמונה: דוד בן גוריון: מה יכול לדחוף את הערבים להבנה הדדית אתנו? עובדות! ... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay; תמונתו של דוד בן גוריון היא צילום מסך מאתר הספריה הלאומית. שם הצלם אינו מוזכר]
[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
* * *
בהשוואה לאופוריית השלום העולמי - שלתוכה נולד הסכם אוסלו - תכנית המאה לסכסוך הישראלי פלסטיני, נולדה למציאות עולמית לגמרי מטולטלת. גם במדינות אירופה, גם בארה"ב, הסדר החברתי והפוליטי המוכר נקלע למשבר; וסימני שאלה מטילים צל של אי-וודאות על המגמות לעתיד. בהעדר יכולת להסדיר יציבות באזורי סכסוך מדממים, מאפגניסטן עד אוקראינה; בהעדר תקווה לשיקום סוריה, עיראק ולוב, מה יוכל להבטיח סיום סכסוך וסידוריי שלום דווקא לארץ הקטנה, שבין הירדן לים?
שאלה זו מחוללת ספקות, לא רק ביחס להנחות המוצא, שבבסיס תכנית המאה, אלא גם ביחס לתשתית התפיסתית, המתגלה במכלול הדיון על אודות התכנית.
למרות מציאות עולמית משתנה, הנטועה מכבר בתופעות המאה ה-21, המערכת המושגית לתיאור המציאות ולשיפוטה, מקובעת עדיין במלוא הגיונותיה וציפיותיה, במושגי המאה הקודמת.
הפער מתבטא קודם כל בעצם הציפייה לפתרון מוסכם, סופי ויציב לשלום בר קיימא. בסוף המאה הקודמת, לאחר קריסת בריה"מ, באווירת בשורת הפילוסוף פוקיימה ל"קץ ההיסטוריה", עוד היה לכאורה מקום לציפיות כאלה. עם שובה של רוסיה לתפקיד מעצמתי אקטיבי, גם במדינות אירופה השלוות, התפכחו מאשליית קץ ההיסטוריה. החרדה מפני מציאות של ביטחון מתערער ועתיד בלתי נודע, אוחזת כיום גם ביציבות שבמדינות.
ובכל זאת, נביאי השלום ממשיכים להאמין ולהטיף שאם נחשוב חיובי גם המציאות תהיה חיובית; ואם בכל זאת זה לא קורה, כנראה שלא באמת רצינו...
גם השיח הישראלי בדיון בתכנית מבטא דפוסי חשיבה מקובעים למושגי המאה הקודמת. כך למשל, בסוגיית המדינה הפלסטינית:
- מימין מתקשים לקבל את ההתחייבות להכיר במדינה פלסטינית;
- ומשמאל טוענים כי התכנית "אינה מציעה לפלסטינים מדינה על פי כל הגדרה סבירה" (רביב דרוקר הארץ, 3.2.20).
אלא שבאמצע המאה ה-21, מה שקרה לתופעת המשפחה, קורה גם למדינה. מי יגיד לאם חד הורית שהיא אינה עונה להגדרה סבירה של משפחה? כך גם ביחס למדינות כתופעה מורכבת פי כמה ממשפחה: בעידן החדש, יש יותר מדרך אחת סטנדרטית להתקיים כמדינה. זה לב הכשל: חושבים מודרנית במציאות, שבממדים מעשיים משמעותיים, הפכה מזמן לפוסט מודרנית.
[להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן]
גם תפיסת התכנית כמתווה לפעולה, היא צריכה להיות מובנת במושגים המתאימים למורכבות העידן החדש. בשורת הנשיא טראמפ משמעותית ביותר בהתוויית כיוון חדש. ככזו היא צריכה להתפרש כדחיפת אנרגיה למערכת מורכבת, מתהווה, בציפייה לחילול דרך חדשה. בשיח המקובע למושגים מן המאה הקודמת, מתייחסים לתכנית בת 180 העמודים, כאילו הייתה תכנית עבודה מפורטת לניהול פס ייצור. ההתהוות כתופעה מורכבת, במעבר מתכנון לביצוע, אינה נתונה לשליטה מלאה. הדבר מוכר לכל איש עסקים. תשאלו את רמי לוי אם הייתה לו תכנית עסקית מפורטת להתפתחות, מדוכן במחנה יהודה, עד לרשתות המסחר שהוא מחזיק כיום...
מעניין לגלות, שכבר באמצע המאה הקודמת, במחלוקת על תכנית החלוקה, דוד בן גוריון חשב ופעל בתודעת דינמיקת ההתהוות. לדוגמה הסביר: "מדינה יהודית בחלק של הארץ אינה סוף אלא התחלה": הקמתה של המדינה "תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה."
ביסוד השוני בין התנהלות בחשיבה 'מודרנית' מכנית וסגורה, לבין התנהלות בחשיבה מורכבת פתוחה להתהוות, טמון המפתח ליישום נכון ומועיל של תכנית טראמפ. בעוד שהחשיבה ה'מודרנית' לא וויתרה על האמונה כי לכל בעיה חייב להיות פתרון; חשיבה מורכבת מכירה בבעיות, שביסודן אין להן פתרון. אפשר לבקש פתרונות זמניים, בתנאי שלא ידרשו וויתור על חזון נצחי. על חלומות לאומיים ודתיים לא עושים משא ומתן, זה נכון לפלסטינים ולא פחות מכך לישראלים.
[להרחבת המושג, 'מערכת מורכבת', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'התהוות', לחצו כאן]
לנוכח פרשת הדרכים שנוצרה עם פרסום תכנית טראמפ, מתבקש עיון מחודש בעומק תובנותיו של בן גוריון בהתמודדותו במתחים שחוללה ב- 1937 תכנית החלוקה הראשונה. לאחר שקיים שיחות בירור עם מנהיגים ערביים, גיבש את דרכו במבט מפוכח, המציב כיוון והשראה גם לימינו:
- עם פריצת המאורעות ב-1936 העז להכיר ולהכריז כי המאורעות הם "מערכה מדינית לא ביטחונית" (שבתי טבת, בן גוריון וערביי ארץ ישראל, שוקן, 1985, עמ' 267).
- במאי 1936 הודיע בהנהלת הסוכנות: "יש ניגוד, ניגוד גדול, אמנם הניגוד איננו על כל החזית, בשטח הכלכלי אין ניגוד, אבל יש ניגוד יסודי. אנחנו והם רוצים אותו דבר: שנינו רוצים בארץ ישראל וזה ניגוד יסודי."
- ביוני אותה שנה הסביר במכתב:" בשביל המנהיגים הערבים אין ערך לצד הכלכלי של פיתוח הארץ. ואם גם יודו שעלייתנו מביאה ברכה חומרית לארץ, הריהם אומרים - ומבחינה ערבית לדעתי בצדק - לא מדובשכם ולא מעוקצכם."(שם).
לא בייאוש, אך בוויתור מודע על השאיפה להגעה להבנות עם הנהגת ערביי ישראל, התמקד בן גוריון בתפיסה, שהצטברות העובדות בשטח בהרחבת העלייה וההתיישבות היהודית, הן שיחוללו את השינוי בגישת הערבים. ב-16 אפריל 1936, במרכז מפא"י הודיע שהגיע למסקנה "שאין סיכוי להבנה עם הערבים, אם לא תהיה לנו הבנה עם האנגלים. ואם על ידי הבנה עם האנגלים נהיה מחר לכוח גדול בארץ ישראל, מה יכול לדחוף את הערבים להבנה הדדית אתנו? עובדות! רק לאחר שיעלה בידינו ליצור עובדה יהודית גדולה בארץ הזו... שיהיה פה כוח יהודי כזה, אשר כל אדם יראה שאין להזיזו, רק אז ייברא התנאי המוקדם לדיון עם הערבים. לפיכך אם רוצים בהבנה עם הערבים...אזי תנאי מוקדם לכך – יצירת כוח יהודי גדול בארץ הזאת" (שבתאי טבת, עמ' 254)
