[בתמונה: גהינום ישראלי...  אום אל-פחם היא העיר המוסלמית הגדולה בישראל והעיר הערבית הגדולה ביותר באזור המשולש. [התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי معتز توفيق اغبارية. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

תכנית המאה של טראמפ מספקת חומר למחשבה בתחומים שונים, אחד מהם היא האפשרות לשקול את העברת הריבונות של הישובים הערביים במשולש למדינה הפלסטינית העתידית. אף שאין זה רעיון חדש, ניצת דיון נוקב, עד כדי תבערנה פוטנציאלית של ממש, הנוגעת ליחסים שבין המדינה היהודית למיעוט הערבי בישראל. במיוחד הוצפה שאלת ההזדהות או הזהות של מה שאנו נוהגים לכנות "ערביי ישראל".

התכנית מציינת כי "כפרי המשולש - כפר קרע, ערערה, באקה אל–גרבייה, אום אל פחם, קלנסווה, טייבה, כפר קאסם, טירה, כפר ברא וג'לג'וליה - הן קהילות, שבעיקרן מזדהות כפלסטיניות, והיו במקור מיועדות להיות בשליטת ירדן במהלך המשא ומתן על קו שביתת הנשק בשנת 1949, אך בסופו של דבר סופחו על ידי ישראל מסיבות צבאיות שמאז הוקלו". לפי הסעיף בתכנית, "החזון בוחן את האפשרות, בהסכמת הצדדים, כי גבולות ישראל ייקבעו מחדש כך שקהילות המשולש יהפכו לחלק ממדינת פלסטין. בהסכם זה יהיו זכויות האזרח של תושבי הקהילות במשולש, כפופים לחוקים ולפסיקות השיפוטיות החלות ברשויות הרלוונטיות".

לאחרונה, הביע עורך הדין שקיב-עלי (ראו תמונה משמאל) את דעתו בנושא (YNET 9 פב' 2020) במאמץ להתמודד עם טענת הפרדוקס שתומכי התכנית מעלים: "כיצד יכולים ערביי ישראל מצד אחד להתנגד להסתפחות לגדה המערבית, ומצד שני לנופף בדגלי הרשות הפלסטינית?" כאשר הוא מצטט אמרה נפוצה ברחוב הערבי ש"עדיף גיהינום ישראלי על פני גם עדן ערבי", שהוא כותרת מאמרו.

[מקור תמונתו של עו"ד שקיב עלי: פייסבוק]

מסקנתו היא שבסבירות גבוהה מאוד, אין אזרח ערבי בישראל, קל וחומר במשולש, המעוניין לחיות תחת השליטה של אף שלטון ערבי באף מדינה ערבית, כולל פלסטין; כי החירות הניתנת לערבי בישראל להביע דעתו בחופשיות, להפגין את חופש הביטוי, לא ניתן לקבל באף מדינה ערבית במזרח התיכון. בניסיון לפתור את הפרדוקס, עושה שקיב-עלי הפרדה בין שני מושגים: הזדהות ו-זהות.

מבחינתו, ערביי-ישראל וערביי הגדה המערבית הם עם אחד, שהמפריד ביניהם היום היא אזרחות שונה, והדגל הפלסטיני - המונף בהפגנות המחאה - אינו אלא הבעת הזדהות עם סבל הכיבוש שחווים אחיהם הפלסטינים ומאבקם נגד עוולות הכיבוש, אבל אין זה מעיד על שאיפה להצטרף למדינה הפלסטינית, תוך שהוא מבליע את שאלת הזהות ככול שניתן.

[להרחבת המושג 'פרדוקס', לחצו כאן]

זו גישה מעניינת שניתן להעתיקה גם ליהודי ארה"ב למשל, היוצאים להפגנות תמיכה תוך הנפת דגלי ישראל, ועדיין מכריזים ואינם מוותרים על זהותם כאזרחי ארצות הברית. מכאן תעלה השאלה "אז במה זה שונה מסגנון ההפגנה של ערביי ישראל?

ובכן, את ההזדהות עם העניין הפלסטיני השואף לשחרור מהכיבוש - אפשר להבין, אך לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בעם השואף לכלות את מדינת ישראל, ולכן ה"הזדהות" אינה חלקית; והיא כוללת גם את השאיפה לחיסולה של הישות הציונית.

כאשר בכנסי התנועה האסלאמית באצטדיון אום-אל-פאחם מתכנסים למעלה מ- 50 אלף תחת הסיסמה המופרכת "אל-אקצה בסכנה" שאינה אלא הסתה, תוך הנפת דגלי אשף, לעיתים דגלי חיזבאללה וגם דגלים שחורים של דאעש ראינו. האם זו רק "הזדהות"?

[בתמונה: הנפת הדגל הפלסטיני בהפגנות ערביי ישראל, היא תופעה גוברת בעשור הראשון למאה ה-21. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Oyoyoy. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

שלא לדבר על סירוב לכול "שירות קהילתי" (נמנעתי במכוון מהמילה "לאומי" חו"ח) היכול לתרום רבות לרווחת הרחוב הערבי, מחשש שייתפס כהזדהות עם הישות הציונית, או חמור מכך- חלק מהזהות הישראלית... גם גילויי השמחה כמו חלוקת ממתקים וריקוד על הגגות, כול אימת שיש נפגעים או חללים ישראלים בפעולות טרור או הפצצה, הם הרבה יותר מאשר סתם הזדהות...

ולשאלת הזהות, סטודנטים ערבים באוניברסיטת תל- אביב יצאו בהפגנה נגד "תוכנית המאה" תוך הנפת דגלי אש"ף וקריאות כמו: "לא רוצים לראות ציוניים", "בדם ואש נפדה את פלסטין", "פלסטין ערבית מהים עד הנהר" "פלסטין חופשית" ו- "אנחנו כולנו פלסטין", גם בכפרים הערביים כמו תושבי כפר יאסיף הפגינו נגד התכנית, תוך הנפת דגלי פלסטין וקריאות לאיחוד העם הפלסטיני. אין ספק שזו בדיוק הרגשתם. הניסיון להמעיט מחשיבות הנושא -אינו אלא הפרדה מלאכותית אם לא אחיזת עיניים שעושה הכותב, כאילו מדובר רק בהזדהות עם הרצון לשחרור מהכיבוש המדכא.. להמתיק לנו הישראלים את הגלולה.

 שקיב-עלי מפרט בצבעים פלסטיים קשים את סבל הפלסטינים בגדה. נראה שיש להזכיר את 20 השנים שלאחר כיבוש הגדה המערבית, כאשר למעשה נמחק הגבול, וניתן היה לפגוש את ערביי הגדה במסעדות ובחופי הים, והיהודים ערכו קניות בשווקי הגדה ללא מורא. מחסומים וגדרות הוקמו רק לאחר שאש"ף נכנס לאזור בעקבות הסכמי אוסלו והחל במסע טרור ורצח ישראלים, והיה צריך לעצור את הרוצחים בכול דרך אפשרית.

ילדים רעבים? להזכיר את העוני שהיה ביישובי הגדה, ללא חשמל, מים ובתי ספר. מאז, ישראל פיתחה את הגדה באופן שרמת החיים עלתה באלפי אחוזים לעומת העבר, ואף פתחה 4 אוניברסיטאות שלא היו מעולם בגדה (שחלקם הפך לאחר מכן לקיני טרור..), ואם ישנם רעבים, אין זה אלא מיישום השחיתות של הממשל הפלסטיני, המבזבז מיליארדי דולרים כספי תרומות על דברים אחרים מלבד רווחת נתיניו.

להגדיר את חיי ערביי בישראל "גיהינום" נראה מופרז בהמעטה אם לא הונאת הדעת. כאשר ישראלי נוסע בכביש ואדי ערה ורואה את הארמונות הבנויים משני צידי הכביש, הוא אינו יודע אם לצחוק או לבכות, כי על שטח בית אחד בעיר ערבית, היהודים בונים בניין אחד למאה משפחות... רק כדוגמה, לניסוח המופרך הזה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

לדעתי, עושה שקיב-עלי שירות רע לערביי ישראל, כבר עדיפה הכנות של עזמי בשארה - פלסטינאי גאה, כך ניתן לדעת היטב את כוונותיו ומאווייו, וכיצד להישמר ממנו. לעומתו, אחמד טיבי למשל, שהיה היועץ האישי של יאסר ערפאת רב-המרצחים, מנצל היטב את הדמוקרטיה ובג"צ הישראלי, שבשלב זה נוטה לבחון סוגיות של הסתה ערבית לפי אמת מידה של חוק אחד - "כבוד האדם וחירותו" ומתעלם עדיין מ"חוק הלאום", המחייב אותו להתייחס גם להשלכות על הלאום היהודי (ראה הפסיקה בעניין יזרק) – הנוח מאד לערביי ישראל.

לסיכום

נראה כי אין התכנות להחלת הריבונות הפלסטינית על יישובי המשולש מכמה סיבות: ערביי ישראל מסרבים, חלק גדול בציבור הישראלי מתנגד לכך בשם "כבוד האדם וחירותו", לא הרשות הפלסטינית וגם לא מדינה ערבית אחרת - יסכימו לכך.

אני מעלה את ההשערה, שבין השאר, המטרה היא להגביר את הלחץ הדמוגרפי הסביבתי באזור, להגדיל ככול האפשר את הנוכחות של ערביי ישראל בסיוע עשרות אלפים ויותר של זליגה פלסטינית, תחת מה שמכונה "איחוד משפחות" חד- כיווני בחסות בג"צ; כדי שהאפקט הדמוגרפי יתורגם בבוא העת לכוח אלקטורלי דומיננטי בדמוקרטיה הישראלית, בהמתנה ליום פקודה בו תובס ישראל והם יהיו אדוני הארץ.

הבעיה היא רק שהם צריכים לקחת בחשבון את האפשרות, שהחמאס לא יקבל אותם בשמחה ("בוגדים" שלא הצטרפו להתנגדות אקטיבית..) וסופם עלול להיות דומה לזה של אנשי אש"פ בעזה, שנזרקו מהגגות כבולי ידיים..

למרות האמור - מגיעה לעו"ד שקיב - הערכה על הניסיון לשקם במשהו את היחסים, או לפחות לפתוח בדיאלוג קונסטרוקטיבי בין שתי הקהילות שנדונו לחיות יחד במרחב הבלתי אפשרי הזה.

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.