[בתמונה: "מכשפה לא תחיה"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ivanovgood לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן]

עודכן ב- 7 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך ארבעה באתר, העוסק בכישוף ובהשלכותיו. המאמרים האחרים:

• אבי הראל: איסור הפנייה לאובות וידעונים.
• יאיר רגב: הרב ברלנד, קבלה מעשית ומעשי כישוף.
• אבי הראל: מכשפה לא תחיה – ההיבט הקבלי.

*  *  *

בפרשת משפטים בספר שמות, נמצא מבחר גדול של חוקים ומשפטים הקשורים להתנהלות האישית של אדם כלפי הזולת והחברה. בנוסף לכך, הפרשה מכילה דינים שונים כדוגמת עבד עברי, דין ארבעת השומרים ומצוות של כיבוד האל וקידוש שמו.

אחד האיסורים שקיימים בפרשה אומר כי אסור להחיות מכשפות: "מכשפה לא תחיה"[1]. החוק האמור אינו אמור להפתיע, היות ובני ישראל חייו בשכנות לעמים שהכשפים אצלם היו דבר שבשגרה. הגדרת האיסור בפרשת משפטים הינה מחייבת ואיננה מתירה לכאורה שום סוג של כשפים.

חרף זאת איסור זה מעלה תהיות רבות. לאיזה סוג כשפים הוא מתכוון? האומנם נשמר חוק זה בקרב בני ישראל ולא היו מכשפים בקרבו בתקופת המקרא? והאם נמצאו חוקים דומים בתרבויות העמים של המזרח הקדום?

[בתמונה: מכשפה לא תחיה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Allinoch לאתר Pixabay]

כדי לענות על כך, צריכים אנו לעיין בחוק זה במקומות נוספים במקרא. כך למשל חוק זה מתפרש בהרחבה יתירה בספר דברים, כדלקמן: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.  לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים.  כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ."[2]

גם בספרי הנביאים אנו מוצאים התייחסות למעשי כשפים: "וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים:  הִרְבָּה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה--לְהַכְעִיס."[3]   ובמקבילה בספר דברי הימים:" וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת-בָּנָיו בָּאֵשׁ, בְּגֵי בֶן-הִנֹּם, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי:  הִרְבָּה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה—לְהַכְעִיסוֹ"[4].

המכנה המשותף לאיסור עשיית הכשפים לסוגיהם השונים -  מעשים שעל פי הסופר המקראי עומדים בסתירה לאמונה הישראלית. אם כך כיצד נסביר את מעשי הכשפים של משה ואהרון לפני פרעה וחרטומיו, או מעשיו של דניאל[5] והמכשפים בחצר מלך בבל?. דווקא דוגמאות אלה מראות את הניגוד וההבדל המהותי בין התפיסה של המקרא ולעומתה התפיסה של עמי המזרח הקדום[6]. משה אהרון ודניאל,  עושים מעשי כשפים במצוות האל. המקרא אינו מכחיש כי יש כשפים או פלאים בעולם, אלא שמקורם של אלה הוא באל. לעומת זאת בעמי המזרח הקדום הכישוף הוא כוח העומד לעיתים בפני עצמו.

האם איסור הכשפים נשמר בישראל בתקופת המקרא? על פי המסופר, למרות שהמדובר באיסור גורף וחד משמעי, הרי היו גם היו מכשפים בקרב ישראל באותה התקופה. שאול המלך ניסה בכל כוחו למגר את תופעת הכשפים והמכשפים על פי עדות הסיפור על בעלת האוב מעין דור, עליו נרחיב להלן.

[בתמונה: מכשפה לא תחיה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי graphikat לאתר Pixabay]

המילה אוב, מופיעה במקרא תמיד יחד עם המילה ידעוני[7], ומי שצריך לאדם שיבצע עבורו קסם או כישוף נקרא שואל או דורש באוב. האדם שמבצע את הקסמים נקרא בעל או בעלת אוב. על סמך הלשון הערבית המשמעות של אוב הינה החזרת המת לעולם, לצורך התייעצות עימו לגבי מה שיקרה בעתיד. במקרה האמור, הרצון היה להעלות את נשמתו של שמואל, על ידי בעלת האוב על פי בקשתו של שאול שהתחזה לאדם אחר. בעלת האוב מזדעקת ואומרת לאדם שמולה כי הוא רימה אותה היות והוא שאול בכבודו ובעצמו שהגיע כאמור עם זהות בדויה. מדוע היא הזדעקה דווקא כאשר נשמתו של שמואל עלתה לפניה, אין לדעת, והפירושים על כך רבים ואינם מספקים, ואין כאן המקום להאריך בזה.

בהמשך מסופר כי היא ראתה דמות, וכאשר שאול שואל אותה "מה תארו", היא עונה כי הדמות עוטה מעיל, ככול הנראה מעיל מיוחד שבו התהלך שמואל בחייו, וכך שאול זיהה שהמדובר בשמואל. זה האחרון שואל מדוע ביצעו את מעשה האוב, ושאול משיב ומנמק את מעשהו בכך שהוא לא זכה לתשובה במסגרת הדרכים הרגילות שניסה אותן. שמואל עונה לו כי עקב חוסר הציות שלו לדבר האל, בעיקר במלחמתו כנגד עמלק, האל יתן אותו ואת ישראל בידי הפלישתים.

[בתמונה: מכשפה לא תחיה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Allinoch לאתר Pixabay]

מעבר לסיפור האמור, בעלת האוב חששה מאוד לחייה, היות ושאול עצמו כמלך, ניסה בכול כוחו למגר את תופעת בעלי האוב, בהצלחה לא מבוטלת. אם כך, מדוע שאול בכל זאת הולך לבעלת האוב מעין דור? התשובה ששאול עונה לשמואל בעת ביצוע הריטואל, משקף את חוסר האונים שלו במלחמותיו נגד הפלישתים. בסיפור קרב מכמש, הבליט המספר המקראי את עצביו הרופפים של שאול, ואת חששו מהתמעטות צבאו  עת ששהה בגלגל. אשר על כן הוא לא המתין לבואו של שמואל והעלה בעצמו את הקרבן לאל. בשלב השני של המערכה, באזור גבע בנימין, שאול וצבאו לא עושים דבר ומתנהלים בצורה פסיבית לחלוטין. גם בסיפור המערכה נגד פלישתים בעמק האלה, המספר המקראי אינו חס על שאול, ומתאר אותו כחרדתי. לכן ערב המערכה הנוספת כנגד פלישתים, באזור גבעת המורה/עפולה של היום, שאול מבקש למצוא תשובות אצל בעלת האוב מעין דור, לאחר ששאלתו מהאל לא זוכה למענה.

כאמור, שאול מגיע לעין דור בזהות בדויה, והוא נשבע לבעלת האוב שלא יפגע בה, היות והמלך שאול, נלחם בתופעה זו באופן בלתי מתפשר:" ותאמר האישה אליו הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול אשר הכרית את האבות ואת הידעוני מן הארץ ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני"[8]. מכאן אנו למדים כי מעשי הכשפים לסוגיהם היו תופעה נפוצה מאוד בקרב ישראל ושאול ניסה בכל כוחו למגרה.

האם היה איסור דומה לעסוק בכשפים גם בעמי המזרח הקדום? השאלה באוב הייתה שיטה אחת מני רבות במערכת מגוונת של אמצעים מאגיים שרווחו בעמי המזרח הקדום[9]. במקביל, הייתה קיימת הנטייה להגבילם ולרסנם עד כמה שניתן. כך למשל בכתובת גודאה[10] (ראו תמונה למטה), נאמר כי בעת בניית המקדש, גירש המלך מהעיר אישה שעסקת בכשפים[11]. מגמה דומה אנו מוצאים בחוקי הממלכה אור, בחוקי חמורבי ובחוקי ממלכת חת. כך, למרות הרצון העז לדעת את העתיד לקרות, גם בעמי המזרח הקדום ניסו לרסן את התופעה של העיסוק בכשפים, לא תמיד בהצלחה יתרה.

[בתמונה: כתובת גודאה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ramessos, והיא נחלת הכלל]

אחרית דבר

החוק המקראי: מכשפה לא תחיה, הינו חוק מובן והגיוני, היות ועם ישראל חי בקרב עמים ובשכנות לעמים שאצלם התעסקות בכשפים הייתה דבר שבשגרה. החוק מנוסח באופן מחייב וללא פשרות כך שאין הוא מתיר כל סוג של כשפים. האם החוק האמור נשמר בעם ישראל בתקופת המקרא? והאם בעמים של המזרח הקדום לא היה ניסיון להגבילם?

כפי שהראינו, למרות החוק, תופעת עשיית הכשפים בעם ישראל הייתה רווחת. בתקופת המלוכה, שאול יצא במסע להכריתם, אולם הוא בעצמו, הלך לשאול בעצתה של אשת האוב מעין דור. במקביל, פרחה עשיית הקסמים והכשפים בעמי המזרח הקדום, אם כי אנו מוצאים בחוקת חמורבי כמו גם בממלכות אור וחת סעיפים חוקתיים המנסים להגביל את מעשה הכשפים, ללא הצלחה יתרה.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת משפטים'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת משפטים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/2/19.

[1] שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז.

[2] דברים, פרק י"ח, פסוקים: ט' – י"ב.

[3] מלכים ב', פרק כ"א, פסוק ו'.

[4] דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק ו'.

[5] דניאל, פרק ב', הכתוב ברובו בארמית.

[6] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים:140 – 142.

[7] ויקרא, פרק י"ט;  דברים, פרק י"א, ועוד.

[8] שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'.

[9] עולם התנ"ך, שמואל א', דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים:216 – 219.

[10] בתחילת המאה ה-21 לפנה"ס נתערער שלטונם של המלכים האחרונים משושלת אכד וזאת בעקבות פלישותיהם של שבטי הגותים מהרי הזגרוס. לאחר תקופה של תוהו ובוהו קמה לתחיה לגש תחת שלטונו של גודֳאָה. הוא ערך מסעות כיבוש נרחבים, אבל שלטונו הצטמצם לשומר בלבד. את עיקר מרצו הקדיש להחייאת התרבות השומרית.

[11] https://oi.uchicago.edu/gallery/archaeological-site-photographs-mesopotamia-lagash#lagash02.png  - תמונות מחפירות העיר לגש.