[לאוסף המאמרים על ההתנסות הצה”לית ב'אמנות המערכה' באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]
ההיגיון הבסיס של מעשה המלחמה לא השתנה מאז ימי אלכסנדר מוקדון. במלחמה ינצח, מי שיצליח לפגוע באויב ולהביא אותו למצב שבו אין לו יכולת להגן על עצמו. זאת, על מנת להביא אותו למצב, שבו תהיה לו ברורה חוסר יכולתו, לבצע את תכניתו. הדבר היחיד שהשתנה לאורך השנים היא הטכנולוגיה שבשימוש, שמאפשרת פגיעה באויב ממרחק גדול יותר, ובזמן קצר יותר.
אבל האם היכולת הטכנולוגית מחייבת אימוץ של שפה צבאית חדשה?
אמנון אברמוביץ' החזיר למרכז הבמה את הדיון בהמשגה הצבאית, שלצערי הגדול הוכרע לרעת ההיסטוריה, עם מינויו של אביב כוכבי.
כוכבי החזיר למרכז חלק מהביטויים החביבים על הקצין הקטלני הרב ממדי הסינגולארי הראשון - גל הירש. 'נקודה סינגולרית', 'רכבים חכמים', 'רב מימדיות', 'כיול התפיסה', 'העצמת קטלניות' ועוד שלל ביטויים נפוחים מחשיבת עצמית חזרו לככב בלינגו הצבאי.
הדיון על ההמשגה הצבאית נמשך בצבא כבר לא מעט זמן. האסכולה שבראשה עומד כוכבי הביאה לנו הרבה לפניו את הירש הכישלונות במלחמת לבנון השנייה, ואת גל הטרור שקדם לחומת מגן.
בצה"ל אין אינטליגנציה פיקודית ומקצוע המצביאות בגרסתו הצה"לית מביש. הקצין הישראלי לא קורא (למרות רשימת הקריאה של הרמטכ"ל...) לא כותב (למרות ההכרח לפרסם מאמרים - בד"כ מוצאים איזה ילד שיכתוב...) לא מפעיל את החומר האפור ולא מחדש.
[לקובץ המאמרים על: 'אנטי אינטלקטואליזם וארגונים צבאיים', לחצו כאן]
את מקום העדרו של תהליך האינטליגנציה הצבאי במדינת ישראל תפסו שני תהליכים שמכתיבים את השפה הצבאית:
- הראשון הוא הרצון בהעמקת שיתוף הפעולה עם צבאות המערב; וייבוא מושגים מהצבא האמריקאי ששולט בשיח הצבאי המערבי.
- השני הוא ריבוי מכוני המחקר, שצמחו כאן כמו פטריות אחרי הגשם.
מכוני המחקר מאוישים בעיקר באנשים שקרובים למעשה עצמו, אבל לא שותפים בתהליך; ואפשר לחלק אותם קטגורית לשניים: כאלו שמתקשים להשתחרר וכאלה שרוצים להיות (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
בהעדר קצינים חושבים, מחליפים שני התהליכים את תהליכי החשיבה והיצירה הפנים מערכתיים; ובמקום לאתגר את המערכת הם הופכים למכתיבי הדעה והשפה.
במילים אחרות, הדיון על ההמשגה הצבאית - שמוכרע מחוץ לצבא - מייצר את חוסר המסוגלות הצבאית לספק תמורה בעד האגרה הגדולה, שמשקיע בצה"ל הציבור הישראלי. הדיון הזה עתיק ונמשך מאז ימי המלת"ם ז"ל.
[למאמרו של יותם הכהן: 'עלייתו ונפילתו של המרכז לחקר תורת המערכה (מלת”ם)', לחצו כאן]
בדצמבר 2005 כתב האלוף יעקב עמידרור (ראו תמונה משמאל) מאמר למערכות בשם "המהלומה כפרדיגמה קוגניטיבית של אפקטים". במאמר כותב עמידרור כך: "דוגמה מצוינת למערכה רב-ממדית, רב-מוקדית, בו-זמנית ואפילו רב-לאומית היא המערכה לשחרור אירופה מעול הטרור הנאצי, כאשר בעלות הברית תכננו והוציאו לפועל מבצע צבאי בשם "OverLord", שבו אין כמעט שום סממן של ליניאריות:
- הכוח הצבאי פעל תחת מפקד אחד, שהפעיל את הצי את חיל האוויר ואת כוחות היבשה בעת ובעונה אחת.
- צבא אדיר - שהארטילריה העיקרית שלו הייתה תותחי הצי - נחת מהים.
- עשרות אלפי לוחמים נחתו מן האוויר - בדאונים או בצניחה.
- חיל האוויר פעל, לפני הנחיתה ובמהלכה בקרבת החוף, לפי צורכי הכוח הקרקעי, אך בעיקר בעומק מרחב ההגנה הגרמני, על בסיס תוכנית שנקבעה על-ידי מפקד הפלישה חודשים מראש.
- יחידות המחתרת הצרפתית הופעלו במקביל לנחיתה, על-פי עיתוי שנקבע גם הוא על-ידי מפקד הפלישה, בעומק - עד פריז עצמה - כדי לסייע לתכנית.
- צבא צללים גדול הוקם בבריטניה, רק כדי להטעות את הפיקוד העליון הגרמני בנוגע לאפשרות של גל פלישה נוסף, והוא נערך ופעל בהתאם לתכנית הפלישה האמיתית, כדי לסייע לה.
כל זה, דרך אגב, בלא שום דיבורים לא ברורים וללא שימוש במושגים מעורפלים כגון ליניארי, המשגה, דירקטיבה או אפקטים... לאייזנהאואר לא הייתה מודעות מצבית והוא לא ראה בכוח הנ"ט הגרמני או בקומנדו שלהם אלמנט לא סימטרי או אויב בעל חתימה נמוכה. במקום זה, הוא למד היטב את אלכסנדר מוקדון ואת קלאוזביץ, את מלחמת האזרחים האמריקנית; ואת הקרבות המשעממים של מלחמת העולם הראשונה".
[להרחבת המושג 'ליניאריות', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'דירקטיבה', לחצו כאן]
[בתמונה: הנחיתה בנורמנדי - מבצע אוברלורד - בלא שום דיבורים לא ברורים וללא שימוש במושגים מעורפלים כגון ליניארי, המשגה, דירקטיבה או אפקטים... התמונה היא נחלת הכלל]
ואגב, בשולי דבריו של אברמוביץ' היה מדהים לראות שאנשים לא משתנים לא משתנים; ותגובותיו של תא"ל במיל' הירש עסקו באברמוביץ' במקום בעניין עצמו.[לאוסף המאמרים על ההתנסות הצה”לית ב'אמנות המערכה' באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2014), אינטלקטואליזם ואנטי אינטלקטואליזם בארגונים צבאיים, ייצור ידע, 24/7/14.
- פנחס יחזקאלי (2019), מקצוענות בארגונים צבאיים, ייצור ידע, 21/5/19.
- יחזקאלי פנחס (2014), ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
- יותם הכהן (2014), עלייתו ונפילתו של המרכז לחקר תורת המערכה (מלת”ם), יצור ידע, 1/12/14.
- יחזקאלי פנחס (2020), דירקטיבה היא בדר"כ עמומה, ייצור ידע, 16/2/20.
כתבה חשובה.
מי שילחם את מלחמות האתמול ישלם מחיר כפול ומכופל.
תוכנית תנופה נועדה לכישלון כל עוד המערכת לא מבינה שאין ביכולתה להגן על העורף או שהיא סבורה שזה לא תפקידה
כתבה חשובה.
מי שילחם את מלחמות האתמול ישלם מחיר כפול ומכופל.
תוכנית תנופה נועדה לכישלון כל עוד המערכת לא מבינה שאין ביכולתה להגן על העורף או שהיא סבורה שזה לא תפקידה
הטכנולוגיה היא לא הדבר היחיד שמשתנה.
תפישת ההפעלה והתו"ל גם הם דברים שמשתנים למשל.
בסה"כ יש דברים שלא משתנים ואם ננסה לשנות אותם ניפול, ויש דברים שחייבים לשנות ולפתח ואם לא נשנה אז גם ניפול.
החוכמה זה להבדיל את האחד מהשני.
הנה מה שאמר אריק שרון ז"ל לאחר מלחמת ששת הימים:
"הניצחון שלנו היה פרי של תפיסת הלחימה. הוא לא פרי של יחסי הכוחות. גם אם היו לנו עוד 200 טנקים ועוד 100 מטוסים לא היינו מנצחים יותר טוב. זה היה פרי של תפיסת הלחימה ואת זה צריך להמשיך ולפתח…"
הציטוט הזה, כמו גם התייחסות לכל נושא המלת"ם, מופיע בפרסום הבא של מרכז דדו:
https://www.idf.il/media/9024/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%9D-%D7%A2%D7%95%D7%98%D7%A4%D7%AA.pdf
בנושא מכוני המחקר וכו': צודק ד"ר דימה אדמסקי המצוטט ע"י יותם הכהן באתר זה, בהתייחסו לרדידות המחשבתית בהקשר המחשבה האסטרטגית הישראלית הטיפוסית.
היציאה נגד מכוני מחקר משתלבת יפה פה.
כן, בנוסף לקצינים חושבים שנטועים בנסיון הישראלי צריך גם מכוני מחקר וצריך ללמוד גם מצבאות זרים מה שרלבנטי – אבל בוודאי לא להשליך ישירות אל מצבנו כל דבר ולא לאמץ בלי התאמות.
מדברי ד"ר אדמסקי:
על קצה המזלג, מגדיר אדמסקי את התרבות האסטרטגית הישראלית כך (אדמסקי, 2012, עמ' 194-174):
אנטי אינטלקטואליזם מובהק והיעדר מסורת אינטלקטואלית של המערכות הביורוקרטיות והצבאיות;
תרבות של אלתור: מעשיות רבה, אסרטיביות ונטייה לאלתר;
דפוסים לא פורמליים באופן קיצוני, וחוסר הקפדה על נהלים היררכיים;
היעדר חזון ארוך טווח;
סלידה מתכנון אסטרטגי;
העדפת שיקולים צרים ומגזריים;
היעדר תפיסת ביטחון ודוקטרינה צבאית כתובות;
מנטליות של מצור;
בעשורים האחרונים: נטייה לאסטרטגיה הגנתית ולשימור סטטוס קוו מדיני, בצד טקטיקה התקפית בשדה הקרב.
ויתור על גמישות, עורמה ותחבולה לטובת הטכנולוגיה;
חדשנות טכנו טקטית צרת אופקים;
המעשה קודם להבנה;
"מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח".
כמה סובלנות לתפיסות תאורטיות מלומדות יש בתרבות כזו?