[בתמונה: אבני החושן. קרדיט – GCI מרכזים גמולוגיים. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

עודכן ב-18 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שלישי מתוך ארבעה על בגדי הכהונה. למאמרים האחרים:

• אבי הראל: על בגדי כהונה ומנהיגות;
• אבי הראל: הציץ והנזר של הכוהן הגדול;
• אבי הראל: החושן והאפוד על פי הפרשנות המיסטית.

* * *

פרשת תצווה בספר שמות, ממשיכה לעסוק במשכן וכליו, בהמשך לפרשת תרומה קודמתה. בדבריה היא  מתמקדת במעשה המנורה, הכוהנים ובגדיהם האפוד המזבח וקרבן התמיד. מרכיב חשוב בלבוש הכוהנים שימש האפוד, ששמות שבטי ישראל היו רשומים עליו: "...וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו--לְזִכָּרֹן..."[1].

האפוד היה בגד שאותו לבש הכהן הגדול מעל המעיל, ותפקידו היה לשאת את החושן. שתי קבוצות אבנים היו קבועות באפוד: שתי אבני שוהם על כתפותיו, ושתים עשרה אבנים טובות על החושן. אבני האפוד היו משובצות אחת על כל כתף, ועל כל אחת מהן היו כתובים שמותיהם של שישה שבטים:" וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית-כְּתוֹלְדֹתָם.  מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם"[2].

האבנים שובצו בחושן בתריסר גומות שהוכנו בתוך טבלת זהב מרובעת, ולפי שיטה אחרת[3] בתוך 12 משבצות זהב נפרדות שבכל אחת מהן גומה. האבנים מִלאו את הגומות, והיו מוקפות בזהב מכל צדדיהם, כלשון הפסוק: "מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם"[4].

[בתמונה: לזיהויים של אבני החושן... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

רשימת האבנים חוזרת כמעט כולה כאבני גן עדן בנביא:" בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב; מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ"[5], אך יש קושי לזהותן. במקביל, גם באפוס הבבלי על גילגמש מסופר שעצי הגן של אלת החכמה משובצים באבנים טובת במקום פירות[6]. השימוש באבנים טובות, היה נפוץ מאוד במזרח הקדום, ובין השאר הם שימשו כמתנות בין מלכים ובפולחנים דתיים.

מוצא האבנים הטובות היא ארץ החוילה :" שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב.  וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם"[7], ככול הנראה אתיופיה, וארץ אופיר:" וְגַם אֳנִי חִירָם, אֲשֶׁר-נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר"[8], כנראה אחת ממדינות אפריקה. להלן נדון באבני החושן וננסה לזהותם.

אודם

האודם נזכרת באבני גן העדן בספר יחזקאל. היו שזיהו אותה עם האבן samtu, אבן טובה שהייתה ידועה כבר במזרח הקדמון, אולם זיהוי זה בעייתי כי למעשה המדובר ככול הנראה באבן השוהם. תרגום השבעים מתרגם את אבני השוהם והאודם באותו מונח – סרדיון. חוקרים אחרים הציעו לראות באבן האודם אבן אדומה ואטומה שבדרך כלל מזוהה עם אבן טובה אחרת של אבני החושן הישפה.

פטדה

הפטדה נזכרת כאמור בספר יחזקאל, וגם בספר איוב :" לֹא-יַעַרְכֶנָּה, פִּטְדַת-כּוּשׁ"[9], מכאן ניתן להסיק שמקורה בארץ כוש. יש המזהים אותה עם הטופז המזרחי, ותרגום השבעים מכנה אותה בשם זה – topazius. התרגומים הארמיים של המקרא מכנים אותה ירקא, ואז המדובר באבן טופז המצויה, שצבעה צהוב – ירוק. הפרט המעניין באבן זו הוא שהמילה פטדה אינה מילה שמית או עברית במקורה, אך היא קיימת בשפת הסנסקריט – pita(=צהוב). ואם אכן זה כך, הרי שהן העברית והן הסנסקריט קיבלו את שמה של האבן האמורה ממקור משותף.

[בתמונה משמאל: לזיהויים של אבני החושן... בעל הזכויות בתמונה משמאל לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

ברקת

גם זיהוי אבן זו נתקל בקשיים מרובים. על פי תרגום השבעים המדובר באבן הזמרגד. הזמרגד הינה אבן קשה שצבעה ירקרק. היות והיא אבן בעלת חוזק וקושי יוצא דופן, היא אינה נוחה לעיבוד בכלל, ולחריטת שמות עליה בפרט. לכן יש חוקרים הרוצים לזהותה עם אבן שמקורה במחצבי הנחושת המופיעה בצורת גביש גדול והיא נוחה לעיבוד.

נפך

החוקרים לא יודעים באיזה אבן טובה המדובר. על פי התרגום הארמי, המדובר באיזמרדגין. תרגום השבעים קורא לה  anthrax, אולם הוולגטה מתרגמת את שמה ל – carbunculus, סוג של אבן גרניט שצבעה אדום חזק. יש חוקרים המזהים אותה עם אבן הטורקיז הנמצאת בחצי האי סיני, או עם האבן ruby, אבן אדומה המבוססת על המינרל קורנדום.

ספיר

אבן הנזכרת ביחזקאל וגם בתיאור של האל המקראי :" וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר"[10]. יתכן שתיאור זה רומז על צבעה שהוא כחול זך. במגילת איכה, מזכיר המספר את אבן הספיר, אולם אין שם אפיון ברור העשוי ללמד על זהותה:" זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג, צַחוּ מֵחָלָב; אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם"[11]. על פי תרגום השבעים המדובר באבן מהסוג קורונדום, מינרל קשה ושקוף. אחרים מזהים את אבן הספיר עם הלאפיס, אבן בצבע כחול ששימשה בעולם העתיק בעיקר לעשיית תכשיטים.

[בתמונה: לזיהויים של אבני החושן... התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: Exodus 28 - The Jewish Priestly Garments]

יהלום

למרות שמה, אין לזהותה עם אבן היהלום, הדיאמנט,  המוכרת לנו כיום, היות וליטוש יהלומים החל רק מימי הביניים ואילך. היו חוקרים שהציעו כי השם יהלום נגזר מהשורש הלל, שמשמעותו יהל אור, בגלל צבעה הלבן.

לשם

לדעת רוב החוקרים המדובר באבן הענבר, שצבעה אדום – צהוב, שהייתה ידועה כאבן יקרה מהספרות היוונית. המדרש מייחס לאבן זו את צבעה של אבן הספיר, אולם זיהוי זה הינו בעייתי, היות ואין לה מקור בשפות השמיות. אשר על כן, היו שהציעו כי המדובר באבן סלעית קריסטלית, שצבעה לבן – כחול, והייתה ידועה במצרים העתיקה.

שבו

נוהגים לקשור את האבן ל subu האכדית, אבן טובה עם מספר צבעים – אדום, ירוק, לבן ועוד. אבן זו נודעה בשימושה בתעשיית התכשיטים וגם לגילוף חותמות. בתרגום השבעים מזהים אותה עם אבן ה - אכט, אבן רכה ונוחה לעיבוד, שפריטים רבים ממנה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בישראל ומחוצה לה. תרגום אונקלוס מזהה אותה עם אבן ה – טרקיא, אולם דעת רוב החוקרים נוטה לזהותה עם האבן האכדית.

אחלמה

רוב  התרגומים מזהים אותה עם אבן האמתיסט המזרחי, שצבעה ארגמן או סגול. אבן זו מצויה בסלעי שחם. תרגום אונקלוס קורא לה עין עיגלא, שם המזכיר שמות אבנים בשפה האכדית כדוגמת אבן עין הדג ואבן עין הציפור. אולם רוב החוקרים נוטים לזהותה עם האבן המצרית hnm.t, אבן בגוון אדום ששימשה לעשיית חרפושיות תכשיטים וקמעות. מקורה של האבן בנוביה, ויתכן שמקור שמה הינו ניב אפריקני כלשהו.

תרשיש

אבן זו נזכרת בתיאור המרכבה של יחזקאל :" וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים--אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד, וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד; וּמַרְאֵה, הָאוֹפַנִּים, כְּעֵין, אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ"[12], כלומר מראה האופנים דומה לאבן התרשיש. יתכן והאופנים שתוארו שם הפיצו זוהר בוהק כאשר נפלו עליהם קרני אור. במקום אחר, מדומה גוויית האיש לבוש הבדים כתרשיש :" וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל; וְקוֹל דְּבָרָיו, כְּקוֹל הָמוֹן"[13]. נראה כי הדימוי לתרשיש מתייחס לזוהרה של האבן ולא לצבע שלה. במקום אחר אנו מוצאים כי צבעה של אבן התרשיש הינו צהוב:" יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ"[14]. מסקנה זו אנו מוצאים גם בתרגום השבעים ובתרגומים נוספים, שאבן התרשיש היא בעלת  גוון צהוב.

.

ישפה

ישפה הינה האבן היחידה בין אבני החושן שיש לה מקבילות בלשונות רבות. ישם בפרסית, ישפן, בערבית, jasper ביוונית ו – yaspu באכדית. המדובר באבן שצבעה בדרך כלל אדום, הניתנת לעיבוד ולליטוש. כדוגמתה נמצאו רבות בחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ובתחום ממלכות המזרח הקדום. בטקסט פולחן אכדי, מתוארים השמיים התחתונים כעשויים מאבני ישפה, ובטקסטים נוספים היא זכתה לתואר האבן המלכותית.

מה היה גודלן של אבני החושן? בהנחה שהגודל המינימלי של צלע החושן היה כ-22 ס"מ, ושיש להוריד לפחות 6-7.5 ס"מ (מרווח של כ-1.5 ס"מ בין כל אבן) ששימשו למרווחים בין כל האבנים ולשוליים של החושן, ההשערה[15] שקוטר כל אבן היה בסביבות 3–4 ס"מ לכל היותר. זהו בהחלט שיעור גדול למדי לאבני חן יקרות מלוטשות באיכות טובה. סביר להניח שאבני כתפי האפוד היו גדולות יותר, שכן הן היו צריכות להכיל שמות רבים יותר, ולא הייתה להן כמעט הגבלה של מקום.

אחרית דבר

בפרשת תצווה מתוארים בגדיו של הכוהן הגדול, ואחד מהחשובים שבהם היה האפוד עם החושן. בצידו החיצוני הושמו תריסר אבנים טובות ערוכות בארבע טורים. ניסינו לזהות את האבנים הללו, בהצלחה מוגבלת בלבד. עם החושן שובצו האורים והתומים, שעל אתר לא נתברר שימושם. השימוש באורים והתומים, החל מתקופת יהושע עד תקופת דוד היה של שאלות נבואיות האם לצאת למלחמה כדוגמה, אך דיון מעמיק בטיבם ראוי למאמר נפרד.

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019) פרשת תְּצַוֶּה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/2/19.
• אבני החושן. (קרדיט – GCI מרכזים גמולוגיים).

[1] שמות, פרק כ"ח, י"ב.

[2] שם, פסוקים: ט'-י"א.

[3] זהר עמר, האפוד, אבני החושן והשמיר, מכון שלמה אומן, https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=41&id=1227#_ftn1

[4] שם, פסוק כ'.

[5] יחזקאל, פרק כ"ח, פסוק י"ג.

[6] עולם התנ"ך, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 168 – 172.

[7] בראשית, פרק ב', פסוקים: י"א – י"ב.

[8] מלכים א', פרק י', פסוק י"א.

[9] איוב, פרק כ"ח, פסוק י"ט.

[10] שמות, פרק כ"ד, פסוק י'.

[11] איכה, פרק ד', פסוק ז'.

[12] יחזקאל, פרק י', פסוק ט'.

[13] דניאל, פרק י', פסוק ו'.

[14] שיר השירים, פרק ה', פסוק י"ד.

[15] ראה הערה מספר 3.