[בתמונה: לאור תוצאות הבחירות, במקום בו ניצבת מדינת ישראל למול אתגרי השעה - בהם מיצוי הזדמנות תכנית המאה של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ להחלת ריבונות במרחבים החיוניים ביו"ש - הקמת ממשלה, התלויה בתמיכת מפלגה שחבריה מתנגדים לזהותה ולשאיפותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, תהיה בכייה לדורות...]

[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מי ניצח בבחירות?

זו אינה רק שאלה מתמטית. זו שאלת יסוד בזהותה היהודית-דמוקרטית של מדינת ישראל. בין היהודים אזרחי ישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו זכה לרוב מוחלט. מנגד, רוב של 62 מנדטים בחר לטענת בני גנץ, בסיום שלטון נתניהו.

בתביעתו להקמת ממשלה בראשותו, גנץ נדרש כמובן, לתמיכת הרשימה המשותפת. נכון כדברי גנץ, כי "כל קול שווה"; ובכל זאת, הדמוקרטיה הישראלית נקלעה כאן לשיא חדש של המתח - המובנה בה מרגע לידתה - בין ייעודה כמדינה יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית.

במישור העקרוני, שילובם של ערביי ישראל במרקם החיים הישראלי לגמרי ראוי ומבורך ורצוי לקיימו גם במהלכים פוליטיים. אלא שזה מותנה בהכרת ייעודה המיוחד של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. זו המסגרת בה קראה מגילת העצמאות לשוויון לכל אזרחיה. עוד בטרם הקמת המדינה, בנאום להסתדרות בשנת 1944, הבהיר דוד בן גוריון: "מדינה יהודית אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים... ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית, שאין בה שוויון גמור ומוחלט, פוליטי אזרחי ולאומי לכל תושביה ואזרחיה". בדבריו, הרחיק לכת עד כדי האמירה: "במדינה יהודית יתכן שערבי יבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה אם יהיה ראוי לכך." עם זאת, הדגיש היטב: "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה – אלא בתפקיד שיוצג למדינה: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה, אלא מדינה ייעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת." (במערכה ד',  עמ' 164).

[בתמונה: בין יהודית לדמוקרטית... התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

באותה עת הבהיר: "יש בתוכנו אנשים אשר אינם מתנגדים לעצם התביעה למדינה יהודית – אולם הם רגילים להלך עלינו אימים, שמדינה יהודית פירושה חלוקה. אני בוודאי לא אסתיר מאיש שיש יסוד לחשש זה. ומשום כך ניסחנו את דרישתנו לא 'מדינה יהודית בארץ ישראל'  אלא 'ארץ ישראל כמדינה יהודית'" (שם, עמ' 154).

מראשיתה וממהות חזונה, מדינת ישראל לא הייתה דמוקרטיה רגילה; ולא שאפה רק לחברה אזרחית שוויונית. היא קודם כל ולפני הכול - בית לאומי לעם היהודי. בעבר, בשנת 1965, כשמדינת ישראל דבקה בייעודה, הסוגיה הובהרה משפטית בבית המשפט העליון, בפסק דין ירדור בפסילת חברי תנועת  אל ארד מהתמודדות לכנסת. דעת הרוב בבית המשפט העליון קבעה אז: "לא יכול להיות ספק בדבר שמדינת ישראל היא לא רק מדינה ריבונית, עצמאית, השוחרת חופש ומאופיינת על ידי שלטון העם – אלא גם שהיא הוקמה 'כמדינה יהודית בארץ ישראל'."

מכאן נוצר מתח מתמיד בין השוויון האזרחי המוחלט המוענק לכל אזרח, לבין ייעוד המדינה לגאולת העם היהודי בכל תפוצותיו. זה מתחיל בהמנון: "נפש יהודי הומיה" ומתבטא בסוגיות יסוד עקרוניות דוגמת חוק השבות. כל עוד לא נכיר בחיוניות ייחודו של מתח זה להגדרת זהותה של מדינת ישראל, נמשיך להסתבך בפלונטר הליברלי.

את המתח הזה אין דרך לפתור אחת ולתמיד במשוואה חוקתית שאינה תלוית הקשר. מה שנראה על פניו כסתירה לוגית, צריך להיות מנוהל כאתגר לסנכרון מתמיד בין מגמות; שלכאורה, אינן מתיישבות זו עם זו. בהשראת הלוח העברי - המבוסס על סנכרון שיטתי בין לוח השמש לבין לוח הירח - יש לבסס בדמוקרטיה הישראלית  סנכרון שיטתי, תלוי הקשר, בין העיקרון הדמוקרטי הקובע שוויון לכל קול, לבין הייעוד של המדינה כמדינה יהודית.

בתוך כך, לאור תוצאות הבחירות, במקום בו ניצבת מדינת ישראל למול אתגרי השעה - בהם מיצוי הזדמנות תכנית המאה של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ להחלת ריבונות במרחבים החיוניים ביו"ש - הקמת ממשלה, התלויה בתמיכת מפלגה שחבריה מתנגדים לזהותה ולשאיפותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, תהיה בכייה לדורות.