[בתמונה: הכתרתה של אסתר. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים אודות פורים, לחצו כאן]

עודכן ב- 25 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

מבוא

מגילת אסתר נקראת על שם הדמות המרכזית בעלילה, אסתר, שבזכותה ניצלו היהודים בממלכת פרס מסכנה של שמד. המגילה הינה אחת מכתבי הקודש, אולם על פי מקורות שונים בחז"ל, ניתן לשמוע הד ברור על כך, האם היה צורך להכליל אותה יחד עם ספרי המקרא המקודשים. הקביעה הידועה מיחסת את כתיבתה לאנשי כנסת הגדולה:" אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל, ושנים עשר, דניאל, ומגילת אסתר"[1],

אולם במקור אחר אנו שומעים נימה אחרת לחלוטין המפקפקת בהכנסתה של מגילת אסתר לכתבי הקודש כדלקמן:" אמר רב שמואל בר יהודה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"[2]. כלומר לפי מקור זה אסתר עצמה דרשה מהחכמים להכניס את המגילה לכתבי הקודש; אולם הם מביעים הסתייגות שמהותה – חשש מה יגידו אומות העולם שהיהודים ישמחו ויחגגו כל שנה את מפלתם.

רמז לפקפוק בקדושתה של המגילה אנו מוצאים גם בדבריו של שמואל, בן הדור הראשון של אמוראי בבל, שקובע בהמשך למקור הקודם כי: "(מגילת) אסתר אינה מטמאה את הידיים"[3], כלומר אין בה קדושה בדומה לשאר ספרי הקודש. למרות שבסופו של דבר מגילת אסתר מצאה את מקומה עם שאר כתבי הקודש, הרי דבריו אלה של שמואל, וגם המשכם שמגילת אסתר נאמרה לקרות ולא נאמרה להיכתב, כלומר היא מעין תורה שבעל פה ולא תורה שבכתב, ומעמדה נחות משאר ספרי הקודש, מראים שלא הייתה הסכמה גורפת לגבי מעמדה.

מנקודת ראותה של ההלכה, מגילת אסתר הינה החשובה ביותר שבין חמשת המגילות, היות והיא הבסיס לחג הפורים, שבו קוראים אותה מתוך מגילת קלף, שולחים מנות איש לרעהו, נותנים מתנות לאביונים ועורכים סעודת מצווה, כפי שמוזכר בדברי המגילה.

[בתמונה: המן מוליך את מרדכי ברחובות העיר... התמונה היא נחלת הכלל]

רקע היסטורי של המגילה

לפי סימנים רבים, מגילת אסתר נכתבה בגלות בבל או פרס, ועניינה באירועים שקרו ליהודים בגלות זו. במגילה משתקפת התקופה הפרסית קודם הופעתו של אלכסנדר מוקדון. כלומר, ממלכת פרס בתקופת האימפריה האחמנית (בשנים 539 – 331 לפני הספירה). במגילה עצמה חסרים לחלוטין מונחים מהשפה היוונית, ואין בה שמות יווניים. כמו כן, אין בה מונחים אדמיניסטרטיביים מהתקופה ההלניסטית, וכל המונחים הכתובים בה מוצאם פרסי או ארמי. גם השמות הפרטיים של האישים בה הינם שמות פרסיים ברובם. מחברה של המגילה מגלה בקיעות גדולה במנהגים הפרסיים, בחוקה של האימפריה האחמנית, בארגונה המנהלתי והחברתי. עובדות אלה דוחות את ההשערה כי המגילה נכתבה בתקופה ההלניסטית.

רוב החוקרים רואים במלך אחשוורוש הנזכר במגילה את המלך הפרסי Hsayarsa, שכונה בידי היוונים כסרכסס, בנו של דריווש הראשון, אשר מלך במשך עשרים שנה, בין 486 – 465 לפני הספירה. על פי הידוע, למלך זה היה ארמון מפואר בעיר שושן, ממלכתו השתרעה על פני מדינות רבות, והוא היה ידוע במשתאות הפאר שנהג לערוך ובמתנות יקרות שנהג לפזר, כפי שמוזכר במגילה. לאחרונה התגלתה תעודה מנהלתית באזור מסופוטמיה הקדומה, שבה נזכר פקיד רם דרג מהעיר שושן בשם Marduka, המזכיר את שמו של מרדכי היהודי[4].

לעומת דברים אלה, יש חוקרים המטילים ספק בסיפור מגילת אסתר. לדבריהם בכל שפע של המקורות החיצוניים לא נזכר מידע בו רדף אחשוורוש את היהודים, אשתו עד מותו הייתה אמסטריס ולא ושתי או אסתר,  וגם – שלפי חוק הממלכה הפרסית רק בת אצולה יכולה הייתה להתמנות למלכה. לאור הטענות הללו, שרק את חלקן הזכרנו, יתכן שעדיף למקם את אירוע המגילה לשלהי התקופה האחמנית, אמצע המאה הרביעית לפני הספירה. לפי הידוע בזמן האמור פרץ מרד גדול נגד השלטון הפרסי שבראשו עמד אז ארתחשסתא השלישי. זעזועים אלה יכולים להוות את הגרעין ההיסטורי הנזכר במגילת אסתר. כך או אחרת, חג הפורים כבר נזכר במאה הראשונה לפני הספירה, אולם בשם אחר – יום מרדכי: "וכולם הצביעו וקיבלו החלטה משותפת לא להשאיר בשום פנים ואופן את היום הזה בלתי מצוין , אלא לציין את השלושה עשר לחודש השנים עשר, המכונה אדר בשפה הארמית, יום אחד לפני יום מרדכי"[5]. החל מתקופת המשנה, חג הפורים הינו חג מוכר שמושרש במסורת וההלכה היהודית, עד ימינו.

[בתמונה: אסתר מספרת לאחשוורוש... התמונה היא נחלת הכלל]

הדמויות המרכזיות בעלילה

אסתר

אסתר הינה הדמות המרכזית בסיפור המגילה. שמה העברי היה הדסה, והוא הוחלף בשם אסתר. בתחילת דרכה היא נשמעת לדבריו של בן דודה מרדכי, גם כאשר היא מגיעה להגי סריס המלך שומר הנשים. לעומת התלות שלה בתחילת הדרך, הרי כאשר היא מתמנת למלכה היא מגלה עצמאות אישית ונחישות רבה. כאשר מרדכי מבקש ממנה שתפעל בחצר המלכות להסיר את גזרת השמד מעל היהודים, אסתר פועלת תוך יוזמה אומץ לב ובתחבולות פוליטיות מרשימות. היא מטעה את המן ומזמינה אותו פעמיים למשתה עם המלך. ברגע השיא של המגילה, בשעת המשתה השני עם המלך, היא מספרת לו על מזימתו של המן, ומבקשת ממנו שייבטלה. אומץ ליבה ויוזמתה מביאות לכך שהיא מצליחה במשימתה וגזירת השמד נגד היהודים מבוטלת.

[בתמונה משמאל: וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן, בְּעֵינֵי כָּל-רֹאֶיהָ. — מגילת אסתר, פרק ב', פסוק ט"ו "אסתר" (1865) מאת ג'ון אוורט מיליי. התמונה היא נחלת הכלל]

מרדכי

השם מרדכי הוא ככול הנראה בבלי, אבל המגילה מדגישה כי אין המדובר באיש נוכרי אלא במרדכי היהודי. לפי המסופר הוא נמנה עם נכבדי קהילת שושן, היות והוא נותן הוראות לכלל בני הקהילה. יתכן שאף שימש כפקיד רם דרג בחצר המלך, היות ומסופר במגילה שהוא יושב שם. מה מעשיו בארמון אחשוורוש אין אנו יודעים, אולם הגילוי הקשר נגד המלך מצביע על כך כי ככול הנראה היה בשירות הביטחון של ארמון המלך. גילוי קשר זה העלה את מרדכי למעמד מיוחד, שהעניק לו זכויות רבות. מרדכי אמנם מתקדם יפה בחצר המלכות, אולם הוא דואג גם לבני קהילתו ולעמו. כאשר נודע לו על גזירת השמד כנגד היהודים הוא מפעיל את כל כישוריו וקשריו כדי לבטלה, ובסופו של דבר הדבר מצליח בידו עם עזרתה של אסתר.

אחשוורוש

על דמותו וזמנו של אחשוורוש כבר דנו במבוא למגילה. דמותו מתוארת בהרחבה בכתבי ההיסטוריון הרודוטוס[6]. כאמור, אחשוורוש היה בנו של דריווש הראשון, והוא מלך בממלכה האחמנית הפרסית בין השנים 486 – 465 לפני הספירה. את העשור הראשון לשלטונו הוא הקדיש למלחמה כנגד האויב היווני, ללא הצלחה. לעומת זאת אחשוורוש היה ידוע במפעלי הבנייה הגדולים שלו, להם הקדיש את העשור האחרון של חייו. בעשור זה הפך לרודף נשים וערך בו משתי פאר במהלכם חולקו מתנות יקרות ארך למוזמנים. דמותו במגילת אסתר הינה שלילית, והוא מוצג שם כשליט שמופעל על ידי יועציו, קל דעת ופזיז. אסתר מנצלת היטב את אופיו הלא יציב, ובעזרת פעולה נחושה עם הפעלת קסמיה האישיים היא מצליחה לבטל את גזירת השמד כנגד בני עמה.

[בתמונה משמאל: התמונה "אחשוורוש", מאת הצייר היהודי פולני מאוריצי גוטליב. הצייר בחר לתארו כבחור צעיר מאוד, הנראה מנומנם עייף ולא מרוכז. התמונה היא נחלת הכלל]

המן

הדמות הדמונית במגילה. כדי להבליט את שנאתו ליהודים, מקשר אותו כותב המגילה עם עמלק, למרות ששמו דווקא מצביע על מוצא עילמי. בתחילת דרכו הוא נוסק פוליטית בחצר המלך, ומצליח תוך פרק זמן קצר להתמנות למשנה למלך אחשוורוש. יחסו כלפי הזולת היה יהיר ומתנשא, והוא מוגדר כצורר היהודים. לאחר שהוא מתעמת עם מרדכי, גולמת בליבו ההחלטה להשמיד את כלל היהודים בממלכה הפרסית. בצד השנאה ליהודים, המן גם לוטש את עיניו לרכושם, והוא מתחייב לתת סכום קטן ממנו גם לאחשוורוש. במהלך העלילה מזלו מתהפך עליו, וסר חינו בעיני המלך. לבסוף, בעקבות הפעילות של מרדכי ואסתר, הוא ובניו נידנו לתלייה. בכך רוצה כותב המגילה להדגיש את העקרון של תורת הגמול, שכל מי שחורש רע, למרות הצלחתו הזמנית, בו יבוא יומו והוא ייפול לבור תחתיות.

תוכן עיקרי של פרקי המגילה [7]

פרק א': משתה אחשוורוש והדחת ושתי

המספר של המגילה בחר לפתוח בתיאור גדולתו של אחשוורוש, לצד הנשפים והמשתאות שערך לנתיניו. לפי המסופר אחשוורוש שלט על 127 מדינות, ולפי ההיסטוריון הרודוטוס ממלכת פרס מנתה עשרים מחוזות, ולפי מקור אחר המדובר היה בעשרים ושלוש מחזות שלטוניים. מחוזות אלה חולקו ליחידות שלטון קטנות יותר, שחלקן היו מדינות וחלקן מחוזות אוטונומיים. המספר 127 בממלכה הפרסית האחמנית, ידוע רק ממגילת אסתר, ומספר עזרא החיצון.

שני המחוזות החשובים ביותר בממלכה של אחשוורוש היו פרס ומדי. פרס הייתה במקום של דרום אירן בימינו, ואילו מדי שכנה בצפון מערב אירן. עיר הבירה המוזכרת כאן לראשונה, ומוזכרת רבות אחר כך במגילה היא שושן. שושן הייתה בממלכה האחמנית/פרסית כבירה המנהלתית של האימפריה. שרידי העיר התגלו כמאה ק"מ מצפון למפרץ הפרסי, ובה נמצאו שרידים של ארמון החורף של מלכי פרס. מחבר המגילה מבחין בין שושן לשושן הבירה, ויתכן שהכוונה הייתה כי בשושן הבירה שכן הרובע המלכותי, ואילו בשושן גרו תושבי הממלכה כולל יהודי העיר.

המשתה שמתואר בפרק א', היה מפואר וארוך עד כדי גוזמה. אולם ממקורות היסטוריים אנו למדים כי מלכי פרס הרבו לערוך נשפי פאר עם משתתפים רבים, שנטלו בהם חלק למעלה מ- 15,000 בני אדם.

במהלך המשתה האמור מבקש אחשוורוש להציג את ושתי בפני המוזמנים והיא מסרבת לכך. המלך כועס ופונה לשבעת הסריסים המשרתים לפניו. המילה סריס המקרא מציינת בדרך כלל פקיד או שר בחצר המלך, וכאן מצוינים שבעה כאלה. שבעת שרי פרס ומדי הם שבעת נציגי האצולה הפרסית, שהיו שותפים להחלטותיו של המלך, והייתה להם גישה חופשית אליו בניגוד לשאר תושבי הממלכה. הללו יועצים לאחשוורוש להדיח את ושתי ולבחור תחתיה מלכה אחרת, בטיעון שאם המלך לא יגיב, הרי יתערער מעמדו האישי כמו גם מעמדו של זכר בממלכתו.

[בתמונה: אחשוורוש והמן במשתה אסתר, יצירתו של רמברנדט משנת 1660 המוצגת כיום במוזיאון פושקין שבמוסקבה. היצירה מתארת את הרגע שבו אסתר המלכה מתוודה בפני אחשוורוש על יהדותה ומאשימה את המן במזימתו. התמונה היא נחלת הכלל]

פרק ב': משרתי המלך ונעריו; מרדכי ואסתר

בתחילת פרק ב', נזכרים נערי המלך ומשרתיו. המדובר היה בסוג של חצרנים ששירתו את המלך, וביניהם הייתה נציגות לכלל רובדי האוכלוסייה השונים של הממלכה, בהם גם יהודים.

עצתם של נערים אלה, לאסוף נשים בתולות מכל רחבי הממלכה מתקבלת, והן מרוכזות בבית נשים מיוחד שבראשו עמד הסריס הגאי שומר הנשים. עצה זו עולה בקנה אחד עם הידע ההיסטורי, בהן היו חייבות כל מחוזות הממלכה כסוג של מס, לספק נשים למלך ולאציליו.

הסיפור עם הנערים ועצתם נקטע בלשון יחידאית איש יהודי היה[8] (פסוק ה'), זאת כדי להציג את גיבורי המגילה האמתיים מרדכי ואסתר. לאחר האזכור על מוצאו של מרדכי מוזכרת אסתר כבת דודתו, אולם כותב המגילה לא מציין את רשימת היוחסין שלה פרט לאביה. אסתר גם מוצגת כאן בשמה העברי – הדסה, ובשמה הפרסי. השם הדסה נגזר משמו של הצמח הדס (ראו תמונה משמאל), המשמש כמפיג ריחות רעים.

[בתמונה משמאל: שם הדסה נגזר משמו של הצמח הדס, המשמש כמפיג ריחות רעים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Forest & Kim Starr. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

המונח יהודי, מציין במקור את העובדה כי המדובר באיש שמוצאו משבט יהודה, לאחר גלות עשרת השבטים, במאה השמינית לפני הספירה. המונח יהודי כמושג אתני, הפך להיות ככזה בתקופת בית שני.

לאחר מכן מספרת המגילה כי אסתר נשא חן בעיני אחשוורוש, והוא בוחר בה כמחליפה של ושתי. לפי האמור אסתר נלקחה לארמון המלך בתחילת שנת 478 לפני הספירה, ובעקבות בחירתה המלך עשה משתה מפואר ובשל חשיבות האירוע נתן גם הנחה במס, שכוונתו פטור לזמן קצוב ממס עובד ומגיוס לעבודות המלכות. בסוף הפרק מסופר על אירוע שתהיה לו השפעה מכרעת בהמשך הדברים. מרדכי שוהה בשער המלך, והעובדה ששמע את שני סריסי המלך בגתן ותרש, שמטכסים עצה כדי להתנקש באחשוורוש, מצביעה על כך שמרדכי עסק ככול הנראה בתחום ביטחון הפנים של מתחם הארמון. מרדכי מעביר את המידע הלאה, נפתחת חקירה מהירה שבסופה שני הסריסים הללו נמצאים אשמים, והם נתלים. לאחר מכן, נכתב הגילוי האמור בספר הזיכרונות של המלך, כשאר המעשים הבולטים והחשובים שנעשו לטובת המלך בממלכה.

פרק ג': גזרת המן

בפרק זה כותב המגילה מתחיל את עיקר העלילה, גזרת השמד של המן על היהודים. מכאן ואילך רוב פרקי המגילה נסובים על הפתרון לגזירה זו. הסכסוך המתואר הינו על רקע לאומי ודתי גם יחד. מצד אחד מרדכי היהודי, ומהעבר השני המן האגגי מזרע עמלק. המן רואה במרדכי מתחרה בארמון המלך, וגם כנציג של העם היהודי שהוא רוחש לו שנאה מסורתית.

[בתמונה משמאל: רשע מזרע עמלק... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Conmongt לאתר Pixabay]

הכל מתחיל בכך שמרדכי לא משתחווה בפני המן. בממלכה הפרסית הייתה חובה להשתחוות בפני המלך ובפני סגנו, משמע שהמן היה בעל מעמד גבוה בממלכה. סירובו של מרדכי להשתחוות לפני המן מעוררות תהיה, כי מן הידוע שהיהודים נהגו להשתחוות במרוצת הדורות לפני מלכים זרים ושליחיהם. על סירובו של מרדכי נתנו תשובות רבות, כדוגמת: המן עשה את עצו אלוה, או ענד פסלון על חזהו ועוד. אולם התשובה הראויה בעיני היא התשובה הבאה: מרדכי כבן למשפחת שאול המלך, לא רצה לתת כבוד להמן צאצא של עמלק, שונא ישראל מובהק, שנגזר עליו ועל עמו חרם אלוהי.

המן מפיל פור בשנת 475/4 לפני הספירה, ואומר לאחשוורוש, כי העם היהודי החי בממלכתו, הינו עם מפורד, עם מנהגים משלו. לפי הידוע, היו קהילות יהודיות בבל, מצרים, באסיה הקטנה, בקפריסין ובארץ ישראל. ברם, בחלק השני של דבריו המן שיקר במצח נחושה, היות שהיהודים שמרו על חוקי הממלכה בקפידה. כדי לזרז את העניין אצל אחשוורוש, הוא מציע לו סכום כסף עצום, עשרת אלפים ככר כסף - שווה ערך ל- 300 טון! של כסף.

קשה לסרב להצעה שכזאת, לאחר שאוצר הממלכה התדלדל מאוד לאחר המפלות הצבאיות שספגו הפרסים. ראוי לשים לב כי הפלת הפור, כלומר היום בו יושמדו היהודים, קודם שפנה לאחשוורוש. המילה פור, שתורגמה במילה גורל, וממנה נגזר שמו של החג – פורים. הטלת פור הייתה אקט רווח במזרח הקדום, והוא שימש כאמצעי להכרעת פעולות משפטיות, מסחריות ועניינים מלכותיים חשובים, כמינוי שרים, פעולות בנייה נרחבות, יציאה למלחמה או כריתת ברית של שלום. בדרך כלל, הפור הוטל בידי אסטרולוגים המומחים לדבר במקום של פולחן דתי. גם במגילת אסתר נאמר הפיל פור... לפני המן, כלומר המן עצמו נועץ באסטרולוגים של המלך והם אשר הטילו את הפור עבורו.

[בתמונה: הטלת פור. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 955169/231 לאתר Pixabay]

פרק ד': מרדכי מתחיל לפעול נגד גזרת המן

מרדכי מתגלה לנו בפרק ד', כמנהיג כריזמטי ומנוסה הידוע את רזי השלטון וכיצד לנהוג במצבי משבר. הודות לקשריו בארמון המלך, כולל גילוי הקשר של בגתן ותרש כנגד אחשוורוש, הוא מכיר את גזירת המן, ואת הרקע שלה. הוא מפגין את מצב רוחו ברשות הרבים, סמוך לשער המלך, כאשר הוא לובש שק. האיסור ללבוש שק בסמוך לארמון המלך, נבע כנראה מענייני ביטחון. בלבוש שק ניתן להחביא כלי משחית הסמויים מהעין.

השמועה על כך מגיעה במהירות לאסתר, שאיננה יודעת על גזירת המן, היות והיא מנותקת ומבודדת מהאירועים השוטפים. בדו שיח המתפתח בין מרדכי ואסתר, הוא מפעיל את השפעתו המוסרית עליה, וגם משתמש במילות תוכחה, שאם היא לא תנקוט פעולה יתכן שהיא תאבד. טענתה של אסתר כי חל איסור לבוא אל המלך ללא הזמנה, הייתה נכונה, ולפי חוקי הממלכה האחמנית/פרסית, ללא הזמנה לא ניתן היה להיפגש עם המלך פנים אל פנים.

בסופו של דבר, אסתר מקבלת על עצמה לנקוט פעולה בכדי להפר את גזירת המן, אולם התעוזה של תכניתה עתיד להתגלות בהמשך הפרקים.

פרק ה': אסתר נפגשת עם אחשוורוש

בחלק הראשון של הפרק, מתוארת פגישתם של אסתר והמלך אחשוורוש. אסתר שלא הייתה בסוד העניינים, נוקט בפעולה ראשונה להפר את גזירת המן. היא מסתכנת ועושה מעשה שיש בו סכנת חיים – הולכת לחצר המלך למרות שלא נקראה לשם. את הצעד הנועז היא עושה ביום השלישי של הצום שהוכרז בשושן בעטיה של גזירת המן. היא עוטה את בגדי מלכותה, והמלך שרואה אותה סולח לה על שהפרה את הנוהל, מזמינה לתוך הארמון ואף מבטיח לה עד חצי המלכות, כלומר הוא מוכן לתת לה את משאלות ליבה. הדו שיח בין השניים, נכתב ומתנהל בנוסחאות אופייניות לחצר המלכות הפרסית. ראוי לציין שכאשר אחשוורוש שואל את אסתר מה בקשתה, ההופעה של המילה בקשה במקרא, הינה כאן, שבע פעמים ופעם אחת בספר עזרא(פרק ז', פסוק ו'). מילה זו מופיעה רק בספרות המאוחרת מימי בית שני.

[בתמונה: אסתר נופלת בפני אחשורוש, יעקובו טינטורטו, 1547-1548. התמונה היא נחלת הכלל]

בחלק השני של הפרק מתוארים האירועים שמביאה את המן להחלטתו לתלות את מרדכי. המן שמרגיש כי כוחו בחצר המלך רב, גם בגלל ההזמנה שקיבל להצטרף למשתה המלך עם אסתר, נתקבל שוב במרדכי שלא משתחווה לו, או אז גומלת בליבו ההחלטה להוציא את מרדכי להורג כאמור בתלייה.

[למאמר: 'הרג בתלייה: כלי הנקמה האולטימטיבי', לחצו כאן]

[בתמונה: תליית המן ועשרת בניו במגילה]

פרק ו': ערעור מעמדו של המן

פרק ו', המשמש כחוליה מקשרת בין תחילת פעולתה של אסתר עד הפרת גזרת המן, מתאר את שינוי הכיוון בעלילה. הכל מתחיל בכך ששנת המלך אחשוורוש נודדת. המוטיב האמור ידוע בספרות העולמית, ומשמש כאמצעי ספרותי כדי להגיע לפתרון הבעיה שעומדת בפתח. המן שמעמדו מאפשר לו חופש תנועה כמעט מוחלט בארמון המלך, מגיע לחצר המלך החיצונה, שעה שזה האחרון מתקשה להירדם. בכדי להירדם מבקש המלך לקרוא בפניו את ספר הזיכרונות, ותוך כדי קריאתו מתברר לו כי מרדכי לא תוגמל על הצלת חייו. המלך שואל את המן מה ניתן לעשות לאיש שהמלך חפץ ביקרו. המן, שחושב בליבו שהכוונה אליו, מפרט שורה של מעשים טקסיים שיש לנקוט, וביניהם: לבוש מלכותי, כתר, וסוס אשר רכב עליו המלך. לפי פשט הכתוב, ואשר נתן כתר מלכות בראשו (פסוק ח'), הכוונה שימת כתר בראשו של הסוס דווקא. ידוע היה שהפרסים היו שמים כתר בראשי סוסיהם לקישוט, ואכן הכתר האמור לא מופיע בהמשך פסוק ט', היות שהיה ככול הנראה חלק מקישוט הסוס המלכותי.

המלך מצווה את המן לתגמל בכל הדברים הללו את מרדכי, ברחוב העיר, כלומר בכיכר המרכזית של העיר שושן. בתום הטקס, מרדכי חוזר לשגרת יומו ואילו המן חוזר מוכה ומובס ל ביתו. שם הוא מספר את הקורות אותו, ובני משפחתו ובראשם זרש אשתו חוזים לו מפלה גדולה. עוד הם מדברים והמן נקרא למשתה המלך השני אף הוא פרי יוזמתה של אסתר.

פרק ז': מותו של המן

המן מגיע למשתה השני שערכה אסתר, לאחר שספג השפלה פומבית בפרק הקודם. במהלך המשתה, מבקשת אסתר באופן מפורש מאחשוורוש רחמים על עצמה ועל עמה. בכך היא מגלה את זהותה הלאומית האמיתית, ושמה עצמה בראש כדי שהמלך יתרכך לשמע בקשתה. באותו מעמד מגלה אסתר כי המן הוא העומד מאחורי המזימה להשמיד את כלל היהודים בממלכה. המלך, מקבל את הדברים בהפתעה גמורה, ובכדי להירגע הוא קם ממקומו, ומנסה להירגע בביתן המלך, שהוא הגן הפנימי של ארמונו. באותו רגע המן מחליט לפנות באופן אישי לאסתר היות והוא מבין את הלך הרוחות, ואף מודע לכך שהמלך נוטה לאשר את בקשתה של אסתר לבטל את מזימתו. אבל במעשהו זה עושה המן טעות גורלית. כאשר הוא מתחנן בפני אסתר, הוא מאבד את עשתונותיו ונופל על מיטת המלכה.

המלך שבדיוק חזר מהגן של ארמונו רואה את המעשה ומתוך כעסו הרב הוא שואל באופן רטורי האם בכוונת המן גם לכבוש את המלכה. בכדי להרגיעו אחד מסריסי המלך, חרבונה, מזכיר למלך כי המן בנה בחצר ביתו גרדום בכדי להורג את מרדכי, והמלך בתגובה מצווה לתלות על גרדום זה את המן. למרות שרצף האירועים נראה פנטסטי, היסטורית ההיסטוריון הרודוטוס מספר על המלך כסרכסס שהוא אחשוורוש של מגילת אסתר, שנהג להבטיח לחבר מרעיו הבטחות שונות ומוזרות במהלך משתה היין, ואף לקיימן.  כך שאירוע זה אינו יוצא דופן ככול הנראה בחצר הארמון של אחשוורוש.

[בתמונה: ציור מגילת אסתר מתוך קיר בית הכנסת ״דורא אירופוס״, שנת 244. התמונה היא נחלת הכלל]

פרק ח': ביטול גזירת המן

לאחר תלייתו של המן, והעברת ביתו ומשרתו למרדכי בפרק הקודם, הסיפור הגיע לשיאו אולם טרם הסתיים. שכן, גזירת השמד של המן כנגד יהודי ממלכת פרס עדיין שרירה וקיימת, והיה צורך לבטלה במישור החוקי. כאמור מרדכי ממונה על רכושו הרב של המן, אולם למרות שהמן נתלה ורכושו הוחרם, איימת גזירתו וכאמור עדיין קיימת. לפיכך מבקשת אסתר מאחשוורוש לבטל את הגזירה על היהודים. בדבריה היא מנסה להעלים את חלקו של המלך במהלך ומטילה את כל האשמה אך ורק בהמן. למרות זאת, המלך מתגונן וטוען כי מכתב שנחתם בטבעת המלך אין אפשרות להשיבו. אשר על כן, הוא מציע לכתוב מכתב חדש מבלי לבטל את המכתב הקודם. מההיבט ההיסטורי לא ידוע לנו חוק שכזה, שמכתב חתום בטבעת המלך אין לבטלו, אולם הרודוטוס מספר בכתביו על מקרה דומה אשר קרה בממלכה הפרסית, משמע שיתכן שהיה כלל שכזה שלא ניתן לבטל צווים מלכותיים. לאחר כתיבת המכתב השני, המבטל את המכתב הקודם, מציין כותב המגילה את השמחה בקרב הקהילה היהודית בכלל, ואת אושרו של מרדכי היהודי בפרט. בסוף הפרק נאמר כי רבים מבני הממלכה מתייהדים, אולם לפי הרשומות לא ידוע על גיור המוני באותה תקופה. יכול להיות שהכוונה היא שהם עושים עצמם כיהודים כדי שלא יפרעו מהם או מצטרפים ליהודים בשמחתם.

 

פרק ט': השלמת הניצחון וקביעת חג הפורים לדורות

לאחר הגעת האיגרות החדשות המבטלות את האיגרות שקראו להשמדת היהודים, נערכו היהודים להילחם בשונאיהם. יום הקרב הראשון שמתואר במגילה חל כשנה לאחר הפלת הפור, בשנת 437 לפני הספירה. ביום זה עמדו היהודים באופן מאורגן והרגו באויביהם. על פי הידוע, בחלקים שונים של הממלכה האחמנית/פרסית, היו היהודים מאורגנים בקהילות אוטונומיות שיפוטיות כדוגמת קהילת בבל. לחלק מהיהודים היה נשק להגנה עצמית. בייב אשר במצרים למשל, הייתה ליהודים מושבה צבאית, בה ישבו חיילים יהודים מאומנים וככול הנראה גם מצוידים בכלי משחית שונים. לכן אין פלא שכותב המגילה מציין את אחיזתם בנשק של יהודי הממלכה הפרסית.

בין שאר ההרוגים היו גם עשרת בני המן. השמות הכתובים במגילה (בשני טורים, בשני צדי העמוד), מופיעים בצורה משובשת, אולם למרות זאת ניתן להציע להם ביאור המניח את הדעת, בעיקר לפי השפה הפרסית העתיקה.

• פרשנדתא – פירושו בפרסית עתיקה הנשאל.
• דלפון – שומר השער או בעל נדודי השינה.
• אספתא – שם מקוצר הכולל בתוכו את יסוד המילה סוס(בפרסית עתיקה).
• פורתא – רכס הרים, או הנדיב.
• אדליא – כנראה מהמילה מערבי בפרסית עתיקה.
• ארידתא – יליד מהגזע הארי.
• פרמשתא – המקדים ביותר.
• אריסי – גר בין האריים.
• ארדי – מטפל או דואג לאריים.
• ויזתא – העשירי ברשימת בני המן ויתכן שהוא הצעיר מכולם. שמו יכול להתפרש כבן הזקונים.

[בתמונה: הגרדום... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי kalhh לאתר Pixabay]

[למאמר: 'הרג בתלייה: כלי הנקמה האולטימטיבי', לחצו כאן]

ככלל, המלחמה של היהודים התנהלה יום אחד (י"ד אדר) מחוץ לשושן ויום נוסף בעיר הבירה (ט"ו אדר), תוך דגש על העובדה כי היהודים לא שלחו את ידם ברכוש אויביהם. בכך הם הראו שיצאו להילחם רק מכורח ההגנה העצמית ולא מתוך רצון להתעשר על חשבון אחרים.

כאמור מלחמת היהודים באויביהם נמשכה יומיים, בי"ד ובט"ו אדר. לכאורה בפסוק י"ט, יש דגש על חגיגת הפורים בי"ד באדר, ליהודים שיושבים בערים ללא חומה, אולם בפסוק כ"א, המציין את תקנת מרדכי לחוג את חג הפורים, אין הוא מבחין ביושבי הפרזות(עיר ללא חומה), לבין אלה שישובים בערים מוקפות חומה. יתכן שחג הפורים המקורי נחגג בתחילה במשך שני ימים בכל מקום, ורק מאוחר יותר נוצר המנהג להבדיל בין ערי הפרזות לביו אלה שעם חומה.

בסוף הפרק לאחר סיפור עלילת המגילה, מתאר מחברה את שלושת השלבים כיצד נקבע חג הפורים לדורות. השלב הראשון – מרדכי כתב איגרת לכלל קהילות ישראל שכלולה בה הוראה לקיים את החג ושלל המנהגים המתלווים אליו. השלב השני – יהודי התפוצות קיבלו עליהם את הוראת מרדכי, למרות שאין המדובר בחג מקראי. השלב השלישי – מרדכי ואסתר כותבים איגרת נוספת בעניין קיום החג שנתנה משנה תוקף להכנסתו ללוח השנה העברי.

פרק י': אפילוג

מחבר המגילה מסיים את סיפורו בנושא שהוא פתח, בגדולתו של המלך אחשוורוש. כדי לתת תוקף היסטורי לסיפור המחבר מפנה את הקורא לספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. לצד גדולתו של אחשוורוש, מצוינת גם גדולתו של מרדכי שנהיה למשנה למלך, ולמרות תפקידו הרם המשיך את פועלו ומעורבותו בקהילה היהודית בשושן.

[בתמונה: שמואל בונם מדריך את שחקני ״המגילה״ בתיאטרון החמאם. המקור: משפחת שמואל בונם. קרדיט: CC0]

[לאוסף המאמרים אודות פורים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים אודות פורים;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), מתענית אסתר עד פורים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.

[1] בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'.

[2] מגילה, דף ז', עמוד א'.

[3] טומאת כתבי הקודש היא טומאה קלה שחז"ל גזרו על ספרי הקודש הכלולים בתנ"ך. על פי הגזירה, ידיים שנגעו בכתבי הקודש נטמאות. פרופ' זאב פלק שיער, שהשימוש בתשמישי מצווה שבלו למצווה אחרת היה רווח, למשל שימוש בבגדי כהונה שבלו להדלקת הנרות בשמחת בית השואבה, ולכן ייתכן שהחשש היה שהכוהנים ישתמשו בספרי תורה שבלו כשטיחים לאכילת תרומה ומכאן הגזירה. ראה - זאב פלק, כתבי הקודש מטמאין את הידיים, סיני,  106 (1990), עמודים: צ"ד-צ"ה.

[4] עולם התנ"ך, מגילות, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים: 214 – 216.

[5] מקבים ב', פרק ט"ו, פסוק ל"ו.

[6] הֶרוֹדוֹטוֹס , היסטוריון יווני המכונה אבי ההיסטוריה, שתיאר בחיבורו היסטוריוֹת את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה ה-5 לפנה"ס.

[7] ראה – הערה מספר 4, עמודים:228 – 261.

[8] בדרך כלל הלשון המקובלת הייתה -  ויהי איש יהודי.