מוקדש באהבה לשולה גל, שאת הקדשתה מצאתי על הנובלה הזו לאחר שנים רבות כל כך...

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר שני מתוך ארבעה על אלבר קאמי. למאמרים האחרים:

• רוני אקריש: בין אלבר קאמי לשלמה המלך.
• רוני אקריש: המוות לבדו מעורר את רגשותינו – 'הנפילה' לאלבר קאמי.
• פנחס יחזקאלי: הטרור המוסרי של אלבר קאמי ומשמעותו בימינו אלה.

*  *  *

בשבוע האחרון אני מוצא את עצמי חוזר, שוב ושוב, לנובלה של אלבר קאמי, 'הדבר'. היא עושה לי פרופורציות לא רעות לשימוש שאנו עושים במושג מגפה; ומחשבות לגבי האופן שבו תסתיים...

אבל קודם קצת רקע...

אלבר קאמי הוא סופר, פילוסוף ועיתונאי צרפתי, יליד אלג'יריה, שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1957; ופרסם את ספריו הראשונים: "הזר" ו"המיתוס של סיזיפוס" בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית.

את 'הדֶּבֶר' (La Peste) הוא התחיל לכתוב בזמן הכיבוש, בשנת 1941 ופרסם אותו בשנת 1947, לאחר מלחמת העולם השנייה (מה שנותן לנו מושג לא רע על איזה 'דֶּבֶר' הוא מדבר…). 

הרומן 'הדֶּבֶר' נמסר ככרוניקה מפי מספר, שזהותו מתבררת רק לקראת סופו. הכרוניקה מחולקת לחמישה חלקים (בהקבלה לחמש המערכות שבטרגדיה הקלאסית) ומתארת את מגפת הדֶּבֶר מתחילתה ועד סופה, בעיר חסרת ייחוד ואפרורית (לטענת המסַפר), אוראן, עיר מחוז באלג'יריה שהייתה אז עיר צרפתית. זהו סוג של רומן חברתי, כאשר העיר בה מתרחשת העלילה היא גנרית מספיק לשם ייצוג מקום כללי שדמויותיו מסמלות קטגוריות סוציאליות ופסיכולוגיות שונות (ויקיפדיה: הדבר).

כדרכי, אתרכז בקטע אחד מתוך הספר. חלקו בסוף החלק הרביעי וחלקו בחמישי. זהו החלק שבו מסתלקת המגפה כלעומת שבאה מן העיר (ואגב, זו דרכן של מגפות לפעמים. גם מגיפת הסארס נעלמה לה פתאום דקה לפני שנוצר לה חיסון; ומי יודע - אולי בקרוב אצלנו...

העכברושים חוזרים לעיר (וזה הסימן שהמגיפה נבלמה...)

"... בסוף אותו שבוע, וחולה הקצרת הזקן קידם את פניהם של הרופא וטארו באותות התרגשות רבה.

• הנה, אמר - הם מגיחים שוב.
• מי?
• העכברושים!

למן חודש אפריל לא נתגלה אף עכברוש מת אחד (מות העכברושים היה הסימן הראשון לפרוץ המגיפה, פ"י).

• האם זאת אומרת שעניין מתחיל מחדש? שאל טארו את רייה?

הזקן שפשף כפותיו

• צריך לראות אותם רצים! תענוג ממש.

הוא ראה שני עכברושים חיים נכנסים לביתו מבעד לדלת החיצונה. שכנים סיפרו לו כי גם אצלם חזרו והופיעו שרצים אלה. בכמה בניינים שוב נשמע אותו רחש התרוצצות שנשכח זה חודשים.

רייה חיכה לפרסום הסטטיסטיקה הכוללת שמועדו היה בראשיתו של כל שבוע. המספרים גילו ירידה בחולי... (קאמי, 1963, ע' 209)...

... בכללו של דבר נסוגה המגפה לכל אורך החזית, וההודעות של שלטונות המחוז - שתחילה הולידו תקווה מהוססת וכמוסה - סופן שחיזקו בלב הציבור את האמונה כי בא הניצחון, וכי החולי נוטש את עמדותיו. לאמתו של דבר, קשה היה להחליט אם יש כאן ניצחון; ורק ניתן לומר, כי דומה שהחולי יצא כלעומת שבר. האסטרטגיה שהעמידו כנגדו לא השתנתה. אתמול הייתה בלתי יעילה, והיום נראתה כצולחת.

אכן, נתעורר הרושם כי החולי תש כוחו מעצמו, או אולי נסתלק לאחר שהשיג את כל מטרותיו. אם כה וכה נסתיים תפקידו..." (קאמי, 1963, ע' 214).

שתי הערות לסיום:

1. יחי ההבדל הקטן (הגדול בעצם!);
2. בקרוב אצלנו!

[לאוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה.

מקורות והעשרה

• אלבר קאמי (1963), הדבר, תל אביב: עם עובד.
• ויקיפדיה: הדבר.