[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
ד"ר יוסף זהר, הינו עמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה בחוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'
* * *
"הממשלה אישרה פה אחד לפנות בוקר (שלישי) תקנות לשעת חירום לאיסוף נתוני מיקום סלולריים של חולי קורונה או מי שחשודים כחולים בנגיף. זאת לצורך התרעה בפני נדבקים פוטנציאליים ואכיפת הנחיות הבידוד.
הממשלה, שאישרה את המהלך במשאל טלפוני, עקפה בכך את הכנסת, שלא הספיקה לדון במהלך - אף שמשרד המשפטים התחייב שכך יהיה. הממשלה אישרה בנפרד תקנות חירום למשטרה ותקנות לשב"כ, שעליהן חלות יותר הגבלות." הארץ, 16.03.20
עקרון ההרתעה
הספרות הכלכלית על פשיעה רואה בהרתעה את המטרה העיקרית של המשפט הפלילי. הסנקציה הפלילית נתפסת כתמריץ המיועד להבטיח שאדם לא יבצע פעולה לא רצויה מבחינה חברתית. המשפט הפלילי צופה פני עתיד, ותפקידה של הסנקציה הפלילית הוא למנוע התנהגות אנטי-חברתית בעתיד (בדרך כלל בדרך של הרתעה ולעתים גם בדרך של מניעה).
אלא שיש למזער את השימוש בעונש ולהשתמש בו רק כאשר הוא מבטיח את צמצום ההיקף של פעילות אנטי-חברתית. כך למשל, באנגליה של המאה ה-18 השתוללה מכת מדינה של כייסים. כדי להפסיק אותה נתלו כייסים בכיכר העיר. המון רב הגיע לחזות בחגיגות התלייה, ואת הצפיפות ניצלו כייסים חדשים (שעדיין לא נתפסו), כדי לכייס את הצופים הנלהבים בכיכר.
יפים מאין כמוהם לכך הם דבריו מרחיקי הראות של צ'זרה בקריה (ראו תמונה משמאל) בספרו משנת 1764, "על פשעים ועונשים": "פשיעה תימנע באופן יעיל יותר באמצעות ודאות הענישה ולא באמצעות רמת החומרה. [...] הוודאות של עונש קטן מותירה רושם גדול יותר מאשר הפחד מעונש חמור יותר, המלווה בתקווה להימלט ממנו".[1]
[תמונתו של בקריה משמאל היא נחלת הכלל]
במאמרו משנת 1968[2] ניתח הכלכלן גארי בקר את המשפט הפלילי במונחי העדפות, אגב שימוש בכלים של הכלכלה הנאו-קלאסית. המאמר פתח בהנחה שלפיה העבריין הוא ממקסם רציונלי של תועלת: הוא מחשב את התועלת הצפויה מן הפשע ומשווה אותה לעלות הצפויה של ביצוע הפשע. גם הוא המליץ שהשימוש בעונשים ייעשה במשׂורה ורק כאשר הללו אכן צפויים להרתיע, ובנאום קבלת פרס הנובל שלו ציין את החוב שלו, בגין תובנה זו ואחרות, לבקריה.[3]
ואכן, מחקרים קרימינולוגיים מעידים כי האפקט של הגדלת ההסתברות לתפיסת העבריינים על הפשיעה חזק הרבה יותר מזה של החמרת העונש הפלילי. להחמרת העונש יש אפקט שולי בלבד (אם בכלל) על ההרתעה. הארכת מאסר משנה לשנתיים איננה מכפילה את האפקט ההרתעתי של הסנקציה בשל התופעה הפסיכולוגית הידועה בכינוי discounting of the future (הקטנת משקלו של העתיד). הסיבה היא שאנשים נוטים להמעיט בחשיבותם של אירועים שעתידים להתרחש בעוד זמן רב. שנת מאסר מכאיבה במיוחד כאשר היא עתידה להתחיל מחר, אך מכאיבה הרבה פחות כאשר היא עתידה להתחיל רק בעוד שנה. מכאן שברור כי לשנת המאסר השנייה (שעתידה להתחיל רק עם סיום שנת המאסר הראשונה) יש אפקט הרתעתי קטן בהרבה מזה של שנת המאסר הראשונה, שעתידה להתחיל מייד עם ההרשעה.[4]
על התפיסה המוטעית שעסקאות טיעון מגבירות הרתעה, הסיבות להתפרצות מגיפת עסקאות הטיעון וההסבר לדינמיקה שהובילה לכך שהיא הדביקה את כל מערכת המשפט, תוכלו לקרוא ברשימה: ‘הבעיה המעגלית’ של העומס בבתי המשפט
חופש הפרט
שימוש בטכנולוגיה של איסוף נתוני מיקום סלולריים על אזרחים, מציב דילמה קשה נוספת בפני מקבלי ההחלטות, שמירה על בריאות הציבור מול פגיעה בחופש הפרט. כדברי פרופ' סיגל סדצקי, ראשת שירותי בריאות הציבור (ראו תמונה משמאל), שהייתה בין אלו ששכנעו את הממשלה לאשר שימוש באמצעים טכנולוגיים של השב"כ, "גם סגר וגם פיקוח אישי על אנשים ו"הפסקה טוטאלית של חופש הפרט": פרוטוקול הדיון הסגור על הקורונה.
[מקור תמונתה של פרופ' סיגל סדצקי משמאל: לינקדאין]
ב- 19 במרץ 2020 בית המשפט העליון הכריע כי אם עד יום שלישי בשעה 12:00 לא יוקמו ועדות הכנסת הרלוונטיות לפיקוח על הפעלת אמצעי המעקב של שב"כ למאבק בקורונה - השימוש בסמכויות אלו יופסק.
בצו שהוציאו השופטים, בהמשך לדיון שנערך היום, צוין כי אמצעי המעקב של שב"כ יופעלו רק לאיתור מי שהיה בסביבת חולים שממצאי המעבדה אישרו כי הם נושאים את נגיף הקורונה. זאת בניגוד להגדרה מרחיבה יותר לפי התקנות כיום. בנוסף נקבע כי הסמכויות שניתנו למשטרה להפעיל אמצעי מעקב דיגיטליים לאכיפת בידוד לא יופעלו בשלב זה, ועד להחלטה אחרת. בג"ץ: אם לא יוקמו ועדות הכנסת יופסק מעקב חולי הקורונה:
[לכתבה המלאה של דניאל דולב בחדשות וואלה, לחצו כאן]
וידיעה משמחת על האפקטיביות של האמצעים הללו הגיע מסין: לא אובחנו מקרי הדבקה מקומיים בקורונה זה היום השני ברציפות, (05:44 , 20.03.20)[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
מקורות והעשרה
[1] חגית לרנאו עבריינות ואכיפת חוק: תיאוריה, מדיניות, ביקורת (2016).
[2] Gary Becker, Crime and Punishment: An Economic Approach, 76 Journal of Political Economy 169 (1968).
[3] צ'זרה בקריה על פשעים ועל עונשים (שחר אלדר עורך, 2018). ראו במבוא למהדורה העברית.
[4] לניתוח זה ראו Alon Harel & Uzi Segal, Criminal Law and Behavioral Law and Economics: Observations on the Neglected Role of Uncertainty in Deterring Crime, 1 Am. L. & Econ. Rev. 276, 295–297 (1999).
אין לשלול מהענישה את היותה אפקטיבית. יש להעניש בחומרה עבריינים, אשר ביצעו, נשפטו, ונגזר עונשם – על פשעים כגון: רצח או ניסיון לרצח, אונס וכדומה. מטרת הענישה איננה "נקמה" – מטרת הענישה היא הרחקת הגורם העברייני מהחברה, וכלאתו ע"י רשויות החוק – לשמירת שלום הציבור.
אם היינו חיים ב"עולם אוטופי" – הרי לא היינו זקוקים לצעדי ענישה – כי לא היו פשעים. אך מכיוון שאנו במציאות שונה בתכלית, עלינו כחברה, להגן על האזרחים. ולכן יש להפעיל את הרשות השופטת, ואת הרשויות שתפקידן לאכוף את החוק.
מהיכרותי הקרובה עם המקרה של דר. יוסף זוהר (שנאשם, לשווא, ברצח אביו) – ברור, שלא פעם, חוקרים "לוקחים את החוק לידיים" ומפעילים לחץ אדיר על נחקרים – כדי להגיע ל"הודאה באשמה". ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – ראו מקרה עמוס ברנס ז"ל.
וכאן המקום להזכיר את השימוש הציני של עורכי דין פרטיים או מטעם הסנגוריה הציבורית – שבבואם להגן על נאשם, מראש מנסים להגיע ל"עיסקת טיעון", שכל כולה באה להקל משמעותית על העבריינים. מאוד מקומם שזה קורה כמעט ב 88% מכל המשפטים בישראל ! תעודת עניות למערכת המשפט בישראל ! ראו משפט הרצח של תהילה נגר ז"ל, מקיבוץ גינוסר – הרוצח ששתק במשך שנתיים, ובסוף, בעיסקת טיעון הודה בהריגה – ונשפט ל 20 שנות מאסר בלבד. תקוותי, שהרפורמה החוקתית (מיולי 2018) תייתר את הנוהג הנפסד הזה
מעניין מאד ומרגיע