[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]
[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
* * *
מראשית הקמת מפלגת "יש עתיד", בהנהגת יאיר לפיד ובהדגשה מוגברת לאחר החיבור לרשימת "כחול לבן" בראשות בני גנץ, מיתגו עצמם לציבור כמרכז שפוי עם אחריות ביטחונית. לאחר הבחירות האחרונות, עם מאמצי "כחול לבן" להקמת ממשלה צרה בתמיכת הרשימה המשותפת, והמלצת הרשימה המשותפת למועמדות גנץ לראשות הממשלה, ראוי לברר האם "כחול לבן" היא באמת מפלגת מרכז?
ללפיד, בניגוד לבני גנץ, יש הגות חברתית כתובה ומגובשת שקיבלה ביטוי בספרו הראוי לעיון: "מסע אל העתיד". את המפתח לניצחון המרכז, קבע בספרו בנוסחה אסטרטגית ממצה: "אם המרכז יצליח לגרום לבוחרים לחשוב על הבחירות כעל מאבק בין האידיאולוגיות של העבר, לפרקטיקה של העתיד, במלחמתם של האנשים האחראים בחסרי האחריות- הוא ינצח." (שם, עמ' 43).
דפוס קבלת ההחלטות של מפלגת כחול לבן, כפי שבא לביטוי לאחר הבחירות, בחבירה לרשימה המשותפת - כנגד מחאת חלקים משמעותיים בציבור היהודי – ניתן לפירוש בשלב זה כביטוי המעשי להצעת לפיד לבחירה ב"פרקטיקה של העתיד" ולהעדפתה על פני "אידיאולוגיות של העבר".
החבירה לרשימה המשותפת בעייתית לא רק מכיוון שמצויים בה חברי כנסת שהביעו תמיכה בטרור. חמור מכך, מדובר בחבירה למגמה פוליטית החותרת במוצהר כנגד זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
גם התיאום הגלוי והסמוי של הרשימה המשותפת עם הנהגת הרשות הפלסטינית ברמאללה, ראוי לדיון ציבורי ישראלי. בשנת 2002, נאם אבו מאזן בעזה והתייחס גם לאירועי ספטמבר 2000 בוואדי ערה ובגליל. בדבריו קרא לערביי מדינת ישראל להבין את תפקידם האסטרטגי במאבק הלאומי הפלסטיני. הסביר להם כי כשנקטו בדרך אלימה כמעשה חאן יונס וג'נין, פגעו במערכה הפלסטינית הכוללת. כל אחד ותפקידו, התפקיד המוטל על ערביי מדינת ישראל – קבע בנאומו - הוא לערער את מדינת ישראל מבפנים במיצוי הדרך הדמוקרטית.
המהלך של כחול לבן, לא זו בלבד שעורר הסתייגות ותמיהה בחלקים רחבים בציבור היהודי, אלא אף הרחיב את השסע בשאלת היסוד לחזון מדינת ישראל במשמעות קיומה כיהודית ודמוקרטית. השסע שהורחב חולל מגמה הפוכה לבשורת ההקמה של הדרך המרכזית כדרך לאיחוי ואיחוד. כך ניסח יאיר לפיד בספרו את בשורת ההתכנסות למרכז: "המרכז מציע פוליטיקה שלא עוסקת במתח בין קבוצות, אלא יוצרת את התנאים כדי להכיל אותן כחלק ממשהו גדול יותר." (שם, עמ' 21)
כאן מתעוררת השאלה העקרונית לדיון: מהו למעשה מרכז ישראלי?
השאלה אינה מה כורח המציאות כופה עלינו לקבל לפי שעה, כאיזון אחראי בין מתחים, אותו אמורה להוביל מפלגת מרכז, אלא מה חלומותינו הלאומיים ומה שאיפותינו. המהלך שהובילה מפלגת כחול לבן לחבירה עם המשותפת, נראה לרבים בציבור כצעד שובר מוסכמות יסוד ציוניות. צעד המתפרש לא רק כהתנהלות טקטית כקומבינה פוליטית חולפת, אלא כמחולל סדקים בבסיס החלום הציוני. לפחות מצידה של הנהגת הרשימה המשותפת, הדבר נראה כהשגת מוכנות תקדימית לכניסה למו"מ על חזון מדינת ישראל כמדינה יהודית.
כאן, נולד הספק שמא "כחול לבן" לא רק שאינה מפלגת מרכז; והיא למעשה שמאל מובהק, אלא אף הרחיקה לכת גם מעבר למה שהיה מוכר בעבר בתור המובן מאליו הלאומי יהודי של השמאל הציוני!
הרי ברור גם לך שהקמת ממשלה בתמיכת המשותפת- אינה הבחירה המועדפת על אף אחד מאנשי כחול- לבן, וניתן היה להם להקים ממשלה חליפית לנתניהו אלמלי השכיל האחרון לבנות גוש חוסם באמצעות המפלגות החרדיות (שחלקם אינו מזוהה בדיוק עם
מדינת ישראל הדמוקרטית) ואת האתנן כולנו נשלם בריבית דריבית. לכן לא נותרה ברירה אלא לקבל טקטית את התמיכה של המשותפת מבחוץ כאילוץ.
האלטרנטיבה הטובה ביותר היתה מתווה ליברמן לפיו שתי הגדולות חוברות, (ללא גושים מלאכותיים של מפלגות סקטוריאליות אופורטוניסטיות), להעלות את אחוז החסימה ל 7% ולנסח סדר יום מדיני שרק מי שמוכן לאמץ אותו- יוכל אולי להצטרף לקואליציה. וכך לערוך שינוי דרמתי חיוני מאין כמוהו שיאפשר משילות אפקטיבית להתמוד עם כול מגפה מבפנים ומבחוץ.
הניסיון לפגוע עתה במלפגת כחול- לבן, שבינתים אין לנו סיבה לחשוד שאנשיה מושחתים או משהו בדומה- אומר שיש העדפה לשריין את נתניהו, לקבל את איכויותיו הניהוליות המוכחות חרף מוסר שלטוני בעייתי (נאמר בעדינות), כפי שאמר לאחרונה אחד מתומכיו בטלוויזיה " אני רוצה ראש ממשלה 'בן זונה' כזה שיוכל להתמודד עם כול מי שנגדנו." אלו התכונות הנדרשות היום למשילות בכאוס העולמי.
מכאן- כול אחד יבחר לפי טעמו האישי, אבל אין זה מצדיק, לדעתי, לחבל בניסיון של כחול- לבן לבנות אלטרנטיבה שלטונית, רק בגלל התמיכה החיצונית של המשותפת בקונטקסט הבילתי אפשרי של המציאות שלנו.