[לאוסף פרקי ספר איוב, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]
אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני).
החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.
* * *
- הקור הירושלמי הקשה עליו מאוד,
- ולבסוף הוא נרדם, שוכב על קרטון בקרן זווית של רחוב שכוח אל,
- עטוף בשמיכה שמצא כמה ימים קודם לכן בפח שברחוב המרכזי של העיר.
- החלום היה מוחשי, ממש אמיתי,
- הוא הולך בעיר עם ארנק תפוח במזומנים.
- הוא רואה בחלומו את העולם מעיניו שלו, עיני העשיר.
- ולפתע, הוא רואה בחלום את עצמו, יושב בבלויי-סחבות ומקבץ נדבות.
- והוא מתכופף ונותן לעצמו מטבע זהב.
- והוא מסתכל בעיניו של עצמו.
- והוא מבין.
- החיים הם קליפה דקה.
- ואין תשובות.
- הכל בעיניים.
בפרק הקודם תאר איוב את צדיקותו הרבה ומצבו המצוין בעבר. הפרק הזה פותח בנפילה הגדולה.
פעם היה טוב ואילו עתה, עכשיו, אחרוני הנידחים בחברה צוחקים עלי. פעם, להורים שלהם, לא הייתי נותן לחיות עם כלבי הצאן שלי.
א וְעַתָּה, שָׂחֲקוּ עָלַי-- צְעִירִים מִמֶּנִּי, לְיָמִים:
אֲשֶׁר-מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם-- לָשִׁית, עִם-כַּלְבֵי צֹאנִי.
נראה שכאשר אדם נופל מגובה חברתי כה גבוה לתוך אסון כה גדול, הוא גם מאבד קצת מצדיקותו. איוב מבטא בוז לחלשים והמנודים בחברה. נראה שאפשר להצמיד לאיוב את המשפט "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"; והוא צובר, בשל כך, הרבה מאוד מרירות. מרירות כלפי סביבתו האנושית אבל בעיקר מרירות כלפי אלוהים:
כ אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ, וְלֹא תַעֲנֵנִי; עָמַדְתִּי, וַתִּתְבֹּנֶן בִּי.
כא תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי; בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי.
פתאום מגלה איוב את הצד הדומם של האל. מסתבר שאלוהים לא עונה. אפילו יותר גרוע. אולי, באיזה רגש מיוחד, חש איוב שאלוהים למעשה מתעלל בו ומתבונן בתוצאות מבלי להתערב. "תתבונן בי", "תהפוך אכזר לי", "בעוצם ידך תשטמני".
איוב, מתוך איזו תחושה לא ברורה, מצייר בעצם את תמונת ההתעללות שאלוהים באמצעות השטן מבצע בו.
ומתוך הכאב העמוק הזה, איוב חוזר לצדיקותו: כה אִם-לֹא בָכִיתִי, לִקְשֵׁה-יוֹם(?); עָגְמָה נַפְשִׁי, לָאֶבְיוֹן.(?) האם לא אני בכיתי עם העניים קשי היום והתעצבתי למצבם?
ומיד מתגלה הטעות שלו: כו כִּי טוֹב קִוִּיתִי, וַיָּבֹא רָע; וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר, וַיָּבֹא אֹפֶל. הוא ציפה לתמורה עבור האגרה. הוא ציפה לגמול טוב על צדיקותו.
