[מקור התמונה: דף הפייסבוק של עדי הילה גונן]
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [למאמר בהקשר דומה של פרופ' אסא כשר: הערה מיוחדת על היחס לקשישים', לחצו כאן]
עדי הילה גונן (ראו תמונה בראש המאמר) היא עורכת דין, תושבת תל אביב
* * *
מאז החלה מגפת הקורונה אני לא מי שאני, איבדתי זהות פרטיקולרית ואני נקראת "קשישה". בכול מהדורה, בכול כתבה בני שישים ומעלה הפכו להיות קשישים וגם אני. הבוקר בראיון עם רופא ישראלי מאיטליה הוא מספר שבני השישים ומעלה מקבלים רק חמצן ומאפשרים להם להיפרד מבני המשפחה היות ואת האמצעים שיכולים להציל חולי קורונה מיעדים רק לבני שישים ומטה.
דקה לפני התפרצות הקורונה עוד ניקיתי לילדי את הבית, שיפצתי להם את הבית, סחבתי קניות במשקל שגם שליח לא סוחב, נחשבתי כבעלת דעה שניתן להתייעץ איתה והייתי חזקה ואיתנה שמתוזזת מבלי להניד עפעף. מכרי היום בין השאר הם חברי ללימודים לתואר שני בני ובנות עשרים פלוס שאני לא נופלת מהם בכוחותי, במרץ, בניהול האתגרים שעומדים בפנינו, בשילוב לימודים ועבודה ובכול מיני תכנים נוספים.
[מקור התמונה משמאל: דף הפייסבוק של עדי הילה גונן]
וראה מה קרה, מרגע שהקורונה פקדה את חיי הפכתי בעיני מקבלי ההחלטות לקשישה. כאשר הציגו בכתבה את הדיור המוגן בירושלים שם התגורר הנפטר הראשון מהקורונה אמרו: "כאן מתגוררים קשישים בני שישים ומעלה". האופן בו מתייגים אותנו בני השישים מעבר לכך שהיא מעליבה היא בעיקר מפחידה, אצלי היא מעוררת חשש מפני מקבלי ההחלטות, אני חרדה שעלי יוותרו ראשונה, עלי ועוד חברים החולקים איתי את העשור השישי לחיינו.
ולכן, תפסיקו לקרוא לנו קשישים, והיה אם חלילה אחלה תתנו לי הזדמנות שווה כמו לכולם.
הפוסט הזה נכתב לא רק משום שאני מרגישה נעלבת, הוא נכתב בעיקר מפני שאני לא מפחדת מהקורונה. אני מפחדת ממקבלי ההחלטות שלאור הרשלנות שלהם, המחסור בציוד והצפי שמספר החולים ישטוף כמו צונמי את בתי החולים בהיותי "קשישה" לטעמם הם עלולים לוותר עלי ראשונה.
אני קוראת לכול בני העשור השישי ומעלה שתפו את הפוסט שמי שצריך שיבין שאנחנו פה ואנחנו מתכוונים להישאר פה לעוד הרבה שנים מאתגרות וברוכות.
מאחלת לכולנו שנעבור את האפוקליפסה הזאת במהרה אמן?
