[בתמונה: כדרכו של המדרש, הדרשן נוטל לעצמו חירות למלא פערים בטקסט התנכ"י, ובתוך כך מגייס את הסיפור המוכר לקהל הרחב לא רק לשם הטלת אור על ממדים פסיכולוגיים, חברתיים ומוסריים, שחבויים כביכול בסיפור; אלא על מנת לשחק בסיפור הקאנוני - כמו היה מטיל אותו לקליידוסקופ – במשחק חתרני משוחרר מאילוצים מתודולוגיים. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי sweetlouise לאתר Pixabay]

[לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

זהו מאמר רביעי בסדרה של מאמרים, שבהם פרופ' אסא כשר והאלוף במיל' גרשון הכהן מתדיינים ביניהם. המאמרים הקודמים בסדרה זו, לפי סדר הופעתם, הם:

• אסא כשר: הערה על תוצאות הבחירות וההתנהלות הפוליטית;
• גרשון הכהן: מחיר הטהרנות… תשובה לפרופ’ אסא כשר;
• אסא כשר: על דברי גרשון הכהן כנגד דבריי, בעניין תוצאות הבחירות לכנסת ה-23.

*  *  *

לפני הכל ראוי להבהיר:  למדתי מאסא רבות, ובוודאי שאני חייב בכבודו. מימי היותי מפקד חטיבה 7 ועד מפקד מב"ל זכיתי שנים רבות להסתייע באסא, שנענה בזריזות לכל  קריאה. ובכל זאת, כמיטב המסורת  התלמודית מחלוקת היא תופעה מבורכת, והיא נחוצה במיוחד לברור סוגיות מהותיות לקיומנו  במדינת ישראל.

את המדרש על פטירת משה שהביא פרופסור כשר (ראו תמונה משמאל), בהדגשת ההסתייגות המוסרית של הקב"ה ממשה: "מי אמר לך להרוג את המצרי?" - כמו בפירוש לכל טקסט - ראוי להציב בקונטקסט המלא.

לנושא פטירת משה נקשרו מדרשים רבים. כדרכו של המדרש, הדרשן נוטל לעצמו חירות למלא פערים בטקסט התנכ"י, ובתוך כך מגייס את הסיפור המוכר לקהל הרחב לא רק לשם הטלת אור על ממדים פסיכולוגיים, חברתיים ומוסריים, שחבויים כביכול בסיפור; אלא על מנת לשחק בסיפור הקאנוני - כמו היה מטיל אותו לקליידוסקופ – במשחק חתרני משוחרר מאילוצים מתודולוגיים.

בניגוד לכללי הפרשנות החמורים שהטילה על הפרשן המתודה הפילולוגית, מסורת המדרש העניקה לדרשן חירות פרשנית ללא גבולות. הדרשן מעולם לא נדרש לתמוך את ההיטל הפרשני שלו במראה מקום, או בקריטריון מנחה. בשל כך הציב  הפילוסוף היהודי אלג'יראי ז'אק דרידה את חירות הפירוש המדרשי, כהשראה לפרקטיקת הפירוש הפוסט מודרנית הידועה בכינוי דהקונסטרוקציה. המדרש מראשית ימיו היה תופעה פוסט מודרנית.

מה זה אומר? המדרש מציג תמיד זוויות מבט אחרות מן המקובל,  לפעמים מציג שתי נקודות מבט שונות שאינן מתיישבות ביניהן. על פי המסורת, למדרש מותר להציג גם ביקורת גלויה על דמויות מופת. מכאן ועד קביעת אמות מידה להכוונת החיים הלכה למעשה הדרך איננה ליניארית.

[להרחבת המושג 'חוסר ליניאריות', לחצו כאן]

[בתמונה: בין הלכה למציאות... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Quinn Dombrowski לאתר flickr]

המדרש ממנו ציטט פרופ' כשר מורכב ביותר ויכול לפתוח דיון בשאלות רבות...

הסוגיה העיקרית בה עוסק מדרש זה, היא הסופיות המוחלטת של חיי בן אנוש. המדרש מגייס את משה כמקרה היחיד הידוע על בן אנוש  שהתעלה למפגש פנים אל פנים עם האלוהים ודרכו לבחון את שאלת מות האדם עד כמה הוא עניין מוחלט שאין ממנו מפלט. כאשר המשפט אותו ציטט פרופ' כשר, משולב בהקשר דיון זה, הוא מקבל צבע אחר. הטקסט לא קצר ואצטט את עיקרו, ישפוט הקורא בעצמו:

אמר משה לקב"ה: "ועכשיו אם טוב בעיניך לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. אמר לו הקב"ה: די לך אם תישאר חי יטעו בך ויעשו אותך אלוה ויעבדוך. אמר לו משה: כבר בדקת אותי בעשיית העגל וביטלתי אותו, ועכשיו אמות? אמר לו הקב"ה משה בן מי אתה? אמר לו בן עמרם, אמר לו ועמרם בן מי הוא?..." כך הגיעו עד האדם הראשון - "אמר לו הקב"ה: נשאר מהם אדם אחד חי? אמר לו כולם מתו. אמר לו הקב"ה ואתה רוצה לחיות?"

מכאן מתפתח דיאלוג בין משה לאלוהים על החטא בגינו כל אחד מת, מאדם הראשון דרך נוח אברהם ויצחק ועד משה. השאלה הסמויה בדיון היא  שאלת ההכרח במות האדם. האם בכל דרך חייב להגיע קץ לחיי האדם, או שהמוות רק לכאורה הכרחי והוא מגיע בתוצאת החטא, כלומר יתכן שאלמלא החטא יש לבן אנוש אפשרות להתגבר על המוות...

המדרש שבחר באפשרות שזהו רק החטא העושה את המוות לבלתי נמנע, מבקש בנקודה זו את חטאו של משה. "אמר לו הקב"ה כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? אמר לו משה: ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד? אמר לו הקב"ה ואתה דומה אלי, ממית ומחיה?..." (מתוך אוצר מדרשים, אייזנשטיין, פטירת משה).

[בתמונה משמאל: כריכת אוצר מדרשים, אייזנשטיין, פטירת משה, שראה אור ב- 1915. התמונה היא נחלת הכלל] 

האם באמת אפשר ללמוד ממדרש זה מה שמבקש ללמוד אסא כשר שכתב: "הרג המצרי לא היה בעל משמעות דתית, אלא בעל משמעות לאומית הראויה לביקורת"? ומנין בכלל מצא במדרש את ההבחנה בין הציווי הדתי לציווי הלאומי?

זו הרי הבחנה נוצרית שעם הנאורות הפכה לאבן יסוד מהותית בתרבות המערב.

זאת, בעוד שבאסלאם ובוודאי במורשת התנ"ך, הממד הדתי והלאומי אינם ניתנים להפרדה.

מורשת התנ"ך, הממד הדתי והלאומי אינם ניתנים להפרדה

מעניין לציין שדוד בן גוריון עמד על כך באורח שיטתי,  וכתב לדוגמה:

"הדת היהודית היא דת לאומית... ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי" (כוכבים ועפר, ע' 128; ראו תמונת כריכה משמאל)

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של דוד בן גוריון, "כוכבים ועפר, מאמרים", שראה אור בהוצאת מסדה. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

קיצורו של עניין, מדרש זה - כטקסט אופייני למורשת המדרשית - כתוב באופן המותיר את הפירוש פתוח ואף מזמין ריבוי היטלים פרשניים.

זה מה שמצאו בו חסידי הדה קונסטרוקציה, בהתמסרות מתודולוגית לשתי המדרגות הכלולות בו:

• במדרגה הראשונה, המדרש נוטל לעצמו מידה רבה של חירות בפירוש הטקסט הקאנוני.
• ובאותו האופן במדרגה השנייה, הטקסט המדרשי נכתב באורח המזמין קריאה פרשנית, הנותרת פתוחה לריבוי נקודות מבט.

 כיצד יהודים נאורים קוראים טקסטים מסורתיים באורח מגויס

מאז הושפעו יהודים באירופה ובארה"ב מבשורת הנאורות של המאה הי"ח, הם ניגשו לקריאת הטקסטים היהודיים המסורתיים, באורח התומך את נטייתם הנאורה. במגמה זו, ניכסו מדרשי חז"ל כמקורות תמיכה לטענה שהיהדות במקור, בבסיס ערכיה נטועה מיסודה ברוח הנאורות. להלן מספר דוגמאות:

"מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"

כזה לדוגמה השימוש הנפוץ במדרש על התרסת אלוהים למול שירת הים במילים: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" מה שהקריאה הנאורה נוהגת להעלים הוא למי נאמרו דברים אלה. כאילו הקב"ה מסתייג משירת בני ישראל על הים. כאילו שהמדרש מוצא פגם בשמחה ובהודיה של  בני ישראל על שניצלו מפני אויביהם שטבעו בים.

ובכן, על פי המדרש הנמען להסתייגות הקב"ה משירת הים, לא היו בני ישראל, אלא המלאכים. יש לדייק בקריאת המדרש: עם שירת בני ישראל, ביקשו המלאכים להצטרף לשירתם. אליהם פנה הקב"ה באמירה: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" וזהו העניין:

• לבני ישראל שניצלו, מלוא הזכות ואף החובה המוסרית לומר שירה.
• למלאכים, שאינם בשר ודם, שלא סבלו בשעבוד מצרים, שלא חוו את החרדה שאחזה בבני ישראל בעמדם לפני הים; וצבא מצרים רודף אחריהם, למלאכים אין זכות לומר שירה בשעה שבני אדם טובעים בים.

[בתמונה: לבני ישראל שניצלו, מלוא הזכות ואף החובה המוסרית לומר שירה. למלאכים לא... התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: "21 - קריעת ים סוף ומובאת באדיבות החברה לכתבי הקודש בישראל. אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

זו שוב ההבחנה בין מוסר נוצרי למוסר עברי תנ"כי:

• האדם על פי התנ"ך, חי את מכאוביו ומצוקותיו וישועתו נבחנת תמיד, מנקודת מבטו הסובייקטיבית. הרי ישועתו של האחד יכולה לעיתים להתגלות כאסונו של האחר.
• במוסר הנוצרי, מבקשים מאדם להשתחרר מנקודת מבטו הצרה, להתרומם אל מבט אובייקטיבי, אוניברסלי. בנקודת המבט התנ"כית, המבט המאולץ הזה, הוא עיוות בלתי אנושי.

"למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו"

הפילוסוף הפולני לשק קולקובסקי בספרו: "שיחות עם השטן: על הצד האפל של הטוב" (ראו תמונת כריכה משמאל), נתן דוגמה מובהקת להליכה עד אבסורד עם מבט מוסרי "אובייקטיבי":

על פרק תהילים קל"ז: "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו, וניער פרעה וחיילו בים סןף, כי לעולם חסדו" , מצא קולקובסקי הנחה, שאלה ולקח (שם, ע' 37): 

• "הנחה: בעל תהילים אומר לאלוהים על מכת בכורות ועל טביעת פרעה וחיילו בים סוף, "כי לעולם חסדו".
• שאלה: מה יושבים מצרים ופרעה על חסדו של אלוהים?
• לקח: חסד ורחמים אינם יכולים להיות נחלת הכלל. כשאנחנו משתמשים במילים אלה, עלינו להוסיף תמיד למי. כשאנחנו עושים חסד לעמים, עלינו לשאול לדעתם על כך, למשל מצרים."

מנקודת מבטו של קולקובסקי - החותרת למוסר שלם - לא יתכן  שישועה רבת חסד לאחד, מסתיימת באסונו של האחר. בקליפת אגוז, מונחת כאן תחושת האשמה שמטפח השמאל הישראלי – הטהרני – כלפי ניצחונותיה של מדינת ישראל ברצף מאבקיה ומלחמותיה.

[בתמונה משמאל: כריכת הגרסה העברית של ספרו של לשק קולקובסקי: "שיחות עם השטן: על הצד האפל של הטוב", שראתה אור בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, על שם חיים רובין. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

רש"י לעומת "אור החיים"

במחלוקת שולית בין רש"י לבין "אור החיים", נמצאת תמצית ההבדל בין גישה יהודית רבנית מושפעת ממוסר הנצרות, לבין גישה המשוחררת מהשפעה נוצרית. המחלוקת מתבטאת בפירוש מצבו של יעקוב כששמע משליחיו: "באנו אל אחיך אל עשו ואף הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו." התורה מספרת: "וירא יעקוב מאוד ויצר לו":

• רש"י מפרש, מה שיהודים נאורים אוהבים לצטט: "וירא שמא ייהרג, וייצר לו שמא יהרוג."
• רבי חיים בן עטר לעומתו, בפירושו "אור החיים" בחר לדייק: "וירא יעקוב מאוד, שמא ייהרג, וייצר לו שמא יהרוג." על החרדה שמא יהרוג לא כתוב 'מאוד'. כיהודי שחיי רוב חייו במרוקו בסביבה אסלאמית, מצא לנכון להעמיד דברים על מקומם: הסכנה להיהרג  או להרוג זו ממש לא אותה המצוקה.

דבריו של רש"י הושפעו כנראה מן הסביבה הנוצרית בה חי. אם כי בהחלט יתכן והיה מקבל את הדיוק של "אור החיים".  מה שחשוב לענייננו הוא האופן בו מילותיו של רש"י הפכו למקור ציטוט ותמיכה לנטייתם של יהודים ליברלים, להצדיק בחירה בהימנעות מדרך פעולה הכרוכה בכורח להרוג.

מרחב המחלוקת

אכן קיימת מחלוקת עמוקה עם הגישה שמבטא פרופסור כשר בשאלת היסוד, מהו מוסר? ומכאן לשאלה המעשית, כיצד ערכי מוסר מפעילים ומדריכים אותנו בקבלת החלטות ברמה הלאומית והאישית?

בנקודת המוצא ישנן כאן גישות שונות, לא רק לסוגיות המוסר אלא לסיפור העל בשאלה, מהו סדר העולם:

• בגישה האחת הנאורה, מונחת אמונה, שפעם אחת שהצלחנו להוציא את בני האדם מן החושך אל האור, הם לא ירצו יותר לשוב אל החושך (מה שכינה קאנט "יציאה" Ausgang). בתוך כך, הבסיס למכלול תופעות היקום מושתת על שאיפה עמוקה לטוב.
• בגישה השנייה, מצב היסוד של האנושות ושל היקום נתון במאבק עוצמה מתמיד: אין קיום מתמיד לטוב מוחלט ויציב. הטוב והרע, האור והחושך, משלימים האחד את רעהו ויוצרים מהות גבוהה יותר (שלימות ניגודית). מה שנראה כניצחון האור על החושך, הוא מגמה בת חלוף. היא לא יותר מנקודת שיווי משקל במאבקי כוחות.

[להרחבת המושג: מאבק העוצמה במערכת מורכבת, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'שלימות ניגודית', לחצו כאן]

[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

מעבר לכך, בהרבה מהמקרים, אלה האוחזים באמונת הנאורות, הם אנשים שבאורח חייהם לא באמת חוו את מאבקי החיים. השקפתם המוסרית מעוגנת בתיאוריה שלא נדרשה להתחכך ביום יום במורכבות המאתגרת של חיי האדם. מתוך החשיבות שהעניק התנ"ך לתחכום ולעורמה הנדרשים למאבקי החיים, גיבוריו נאלצו לעבור חישול וחניכה בחיכוך עם שוליי החברה. לשם כך,

• יעקב איש תם יושב אהלים, נשלח לעשרים ושתיים שנות חניכה אצל לבן הארמי.
• יוסף נמכר לעבד ומתחכך בשוליי החברה בשנים שעשה בבית הסוהר.
• יהודה יורד מעם אחיו אל שוע העדולמי.
• ודוד עובר תקופת חניכה וחישול במדבר, בהיותו נרדף על ידי שאול, ועמו  שש מאות "איש מצוק ומר נפש" – חבורת עבריינים.

בפרשת קדושים, מזכיר הפרשן "מאור ושמש" שפרשה זו נקראת במעמד הקהל. ומסביר שם את הקשר בין מעמד הקהל המחייב התכנסות כל העם – בחיבור הצדיקים עם כל האחרים, לבין המצווה "קדושים תהיו".

• בעולם הנוצרי וגם בדתות אחרות, הקדוש הוא זה המופרש מן העם, מתבודד במנזרים.
• במצוות הקהל, באה התורה ללמד על חובת הקדוש הצדיק, להתערב עם העם, אחרת לא ישיג את הקדושה העליונה. במילים אחרות: על מנת להיות מופת לחברה, הקדוש חייב להיות מעורב עם הבריות, גם עם החוטאים, אחרת יחזיק בתפיסה מוסרית תאורטית ולא רלוונטית לחיי העם. 

מכאן מובנת שאלת התלמוד, כיצד הקב"ה סולח לדוד על שלושה חטאים לא פשוטים, אבל לא סולח לשאול על חטא אחד, שאינו נגוע כלל בשחיתות אישית. התשובה כפי שלימדני הרב אליהו רחמים זיני, טמונה בכך ש:

• שאול כשל במשימה לאומית. כשל כריבון כפי שהודה בפני הנביא שמואל "יראתי את העם". מי שירא את העם אינו ראוי למלוך.
• דוד לעומת זאת כשל בחטאים אישיים, לא בממד הלאומי, לכן נענש על חטאיו אבל יכול היה להמשיך למלוך.

ברור שהמחלוקת ביני לבין פרופסור כשר נעוצה בין היתר, באונטולוגיה סוציולוגית שונה:

• כבעל גישה ליברלית, התאוריה החברתית של כשר מתחילה בפרט ואף מציבה אותו במרכז ההוויה החברתית.
• בתפיסת עולמי לעומת זאת - מבחינה אונטולוגית ומוסרית - הפרט לכשעצמו חסר ממשות. הוא כמובן לא "שמן על גלגלי המהפכה", רחוק מזה, אבל הוא מקבל את משמעותו מהיותו משולב בכלל. כמו אבן בפסיפס, אם הוציאו אותה מהפסיפס, היא סתם אבן, לכשעצמה היא חסרת ערך. לכן בנקודת המוצא לשיפוט המוסרי שלי נמצאים קודם כל צורכי האומה והמולדת. אכן לאוזן ליברלית זה נשמע מפחיד – איום על זכויות הפרט. ממש לא. יש יותר מסרגל אחד למדידת זכויות אדם. ויש כמובן גם יראת אלוהים.

[בתמונה: הפרט מקבל את משמעותו מהיותו משולב בכלל. כמו אבן בפסיפס, אם הוציאו אותה מהפסיפס, היא סתם אבן, לכשעצמה היא חסרת ערך... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

בכל דרך, במשוואה הכוללת לבחינת משמעות כתבי האישום של בנימין נתניהו ברמה הלאומית, נמצאת גם שאלת ארץ ישראל. לא במקרה מתקיים מתאם די מובהק בין אלה התומכים בנסיגות בארץ ישראל, לבין אלה הדוגלים בפסילת נתניהו לכהונת ראש ממשלה בשל היותו מואשם בשלושה כתבי אישום. וכן להפך.

העמדה המוסרית שלי גלויה ושקופה: ארץ ישראל עבורי – כמו עבור אבי ורבים מחבריי – היא לא רק משאת נפש, אלא גם ציווי. והציווי הזה כרוך מימי משה ויהושע, במאבק ובמלחמה. הסתייגות עקרונית מהפעלת כוח לירושת הארץ, היא חטא המרגלים – חטא יהודי עתיק יומין ההולך ונמשך עד ימינו.

מבלי להתייחס להיסטוריה האמריקאית של העת החדשה – עם ישראל באופן ייחודי, מספר סיפור יוצא דופן ביחס לכל העמים. בניגוד לעמים האחרים - שחיבורם למולדת הוא סיפור היסטורי  של ילידים בני המולדת - העם היהודי, החל מאברהם, מגיע לארץ ממקום אחר. זה ייחוד סיפורו של עם ישראל, שנוחל את הארץ בתהליך אשר על פניו מאותגר מוסרית במושגים אוניברסליים.

כאן מתחיל מבנה של שיטה מוסרית אחרת.

[לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• יחזקאלי פנחס (2014), חוסר ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), מאבק העוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 14/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), שלימות ניגודית, ייצור ידע, 12/4/14.