[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [למאמר בהקשר דומה, של עדי הילה גונן: 'אני בת 62 – אל תוותרו עלי!', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על זקנה והשלכותיה, לחצו כאן]
אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס ישראל.
כשר מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, וקודם לכן על הקתדרה לפילוסופיה של השפה ע"ש אברהם הורודיש באוניברסיטת תל אביב.
הוא מומחה בעל שם בינלאומי במחקר הפרגמטיקה של השפה, חוקר ופעיל בתחומי האתיקה המקצועית בצבא, ברפואה, בתקשורת, באקדמיה ובמחקר המדעי.
ממחברי רוח צה"ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל.
משך שנים שימש כמרצה הבית במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
.
* * *
אני אזרח קשיש. לפיכך, לא צריכות להיות לי צפיות מהמדינה הזאת, לטפל בי כראוי בעת צרה... ייתכן בהחלט שאמצא את עצמי חולה שאפשר להציל את חייו; אבל, המדינה לא תעשה זאת, מפני שתעדיף עליי אדם צעיר ממני, נניח בן 50.
ההתנהלות הצפויה של המדינה היא בניגוד לאתיקה הרפואית, האמורה להביא בחשבון רק שיקולים רפואיים. אם סיכויי ההבראה שלי הם בדיוק כמו סיכויי ההבראה של אזרח אחר, זה לא העסק של הרופא בני כמה אנחנו.
ההתנהלות הצפויה של המדינה היא בניגוד לעיקרון המוסרי של חובת השמירה על חיי אדם באשר הוא אדם. הפלייה מטעמי גיל היא סוג של גזענות.
החששות שלי לא מצוצים מן האצבע. הנה שתי דוגמאות מדברים שאמרו לאחרונה מנהלי בריאות בכירים:
המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, א' גרוטו, אמר במסיבת עיתונאים: "הנחת העבודה של משרד הבריאות: 10 - 20 אלף מתים כתוצאה ממגיפת הקורונה. מרבית המתים אנשים מבוגרים, או מי שסובלים ממחלות רקע קשות, שהיו מתים בלאו הכי".
על פניו, המשפט הזה אווילי: "היו מתים בלאו הכי"? גם גרוטו ימות בלאו הכי, גם כל בני משפחתו.
מתחת למשפט האווילי מסתתר משפט מרושע: "היו מתים בלאו הכי תוך לא הרבה שנים". זה שיקול, שאסור לרופא ואסור למדינה הדמוקרטית להעלות על הדעת. אנשים מבוגרים הם בני אדם שכל ההסדרים, הרפואיים והאזרחיים, חייבים בכבודם ובהגנה על חייהם, ואין לאיש רשות לומר כי מכיוון שתוחלת החיים שלהם לא רבת-שנים אפשר לוותר עליהם.
מנכ"לית בית החולים ביילינסון, א' ברון-הרלב, אמרה בראיון עיתונאי: "אם יגיע הרגע שבו אצטרך לבחור בין חולה בת 90 לחולה בן 50, אתן את המנשם לחולה הצעיר, כי הסיכוי שלו לחיות טוב שנים רבות הרבה יותר גבוה משלה".
זוהי טענה פזיזה ופסולה בכל הממדים. מתעוררת בי חלחלה שמנהל בריאות בכיר חושב כך. כאמור, הטענה היא שגויה אתית, מוסרית ואולי גם חוקית.
אזכיר בקיצור שתי השלכות של החלטה פסולה כזו:
ראשית, האם בן 30 עדיף על בן 40; וכל מי שצעיר מן המנכ"לית עדיף עליה, כשהתנאים הרפואיים זהים? לא יקום ולא יהיה.
ושנית, מניין הרעיון שהפרמטר המוסרי המכריע הוא שנות העתיד הנותרות? האם אין שום ערך מוסרי לשנות העבר הארוכות? החולה בת 90 הייתה אזרחית נאמנה כל חייה ומגיעה לה עזרה בשעת הצורך, לא משנה באיזה גיל. האדם הוא לא תוחלת החיים שלו. האדם הוא עולם ומלואו, חלקו בעבר וחלקו בעתיד, ושום רופא ושום פקיד לא רשאים למחוק את מעמדו כאדם, כשמגיעה לו הגנה במסגרת השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם.
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [למאמר בהקשר דומה, של עדי הילה גונן: 'אני בת 62 – אל תוותרו עלי!', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על זקנה והשלכותיה, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
קודם כל אתה צודק אין להפלות .נשאלת השאלה אם הקשיש הוא נבחר ציבור או ידוען או בעל אמצעים והצעיר הוא אלמוני האם גם כאן תהיה אותה משוואה
פרופסור אסא כשר הנכבד , עמדתך מרגשת אותי גם אם הייתי צעיר מ שנותי 72 הייתי נירגש ומסכים.
אבל הייתי שמח לקבל תגובתך על נתון שמטריד אותי.
שעור התמותה המוחלט בישראל מכל המחלות התחלואים ותאונות לפי מרשם התושבים הרשמי לשנת 2019 הוא 5.15 ל 1000 תושבים.שעור 0.515 אחוז תמותה"רגילה" פרושו.מתוך 9136000 תושבים ב 2019.
47050 מתים לשנה.
3920 מתים לחודש.
131 מתים ליום.
מדהים שבמשך חודש וחצי מספר המתים מקורונה בישראל עד כה 111 בלבד.
זה השג מדהים ביותר בהשואה לעולם.
נכון ש 100 מיליארד שקל ותשומות אדירות מושקעות להשגת מטרה זאת.כנראה בגלל פחד מאגי.
וכאן באה שאלתי מבחינה אתית כמה מיליארדים חייבת המדינה להשקיע בניסיון למנוע את מותם של 5600 ישראלים שצפוי שימותו מסיבות "רגילות"
ללא פחד מאגי ויחסי ציבור.
ראשית, אני מסכימה אתך לגמרי בעקרון: "האדם הוא עולם ומלואו […] ושום רופא ושום פקיד לא רשאים למחוק את מעמדו כאדם, כשמגיעה לו הגנה במסגרת השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם".
דבר נורא הוא לכמת אדם שהוא עולם ומלואו. כולנו מכירים את הדילמה המזעזעת והורסת החיים אשר תוארה ב"בחירתה של סופי". ההנחה כיום היא שרופא גם הוא עלול לעמוד בפני הצורך להכריע: את מי להפקיר למוות. אם לא יכריע כלל – ימותו הצעיר והזקן.
כמוך כמוני: אזרחים ותיקים קשישים, נוגעים בדבר, ולא נסתיר זאת. אם אגיע לבית חולים, לא יצטרכו לפשפש בכיסיי כדי למצוא תעודת זהות מסגירה: קמטים, שער לבן – אי אפשר לטעות. עלולה להיווצר סיטואציה שבה תהיה מכונת הנשמה אחת פנויה בלבד, ותגיע לצדי אישה צעירה ממני בשלושים שנה. כדי לפשט את הדברים, נניח שבפני הרופא שאמור להחליט מיידית נמצאות שתי נשים שההבדל היחיד ביניהן הוא גילן. (דמיון פרוע מאד: שכפול גנטי שלי? אני כיום ובת דמותי לפני 30 שנה?), מי תזכה במכונת ההנשמה, בהנחה שהיא האמצעי היחיד להציל את חייה?
מכיוון שההבדל היחיד הוא הגיל, אזי יעמדו בפני הרופא השיקולים הבאים:
א. השיקול שהזכרת של תוחלת החיים. שיקול כזה (בנוסף לשיקולים נוספים) עשוי היה לגרום לאנשים מסוימים לעשות את המאמץ הגדול ביותר כדי להציל דווקא ילדים רבים בסוף המחצית הראשונה של המאה הקודמת.
ב. השיקול לפיו לאשה הצעירה סיכויים רבים יותר לשרוד באמצעות מכונת ההנשמה מאשר לקשישה, הן בזכות גילה והן משום שקיימת סבירות מסוימת שהקשישה "צברה" מחלת רקע במשך שלושים השנים האחרונות.
ג. מותה של אישה בשנות הארבעים הוא יותר בלתי צפוי, והוא גם יגרום סבל רב יותר לסביבתה הקרובה: סביר שיש לה ילדים צעירים והיא עשויה להותיר הורים שכולים.
לגבי דבריך באשר לשנות העתיד ולשנות העבר ("מניין הרעיון שהפרמטר המוסרי המכריע הוא שנות העתיד הנותרות? האם אין שום ערך מוסרי לשנות העבר הארוכות? החולה בת 90 הייתה אזרחית נאמנה כל חייה ומגיעה לה עזרה בשעת הצורך, לא משנה באיזה גיל.") – דעתי שונה:
אם נשתמש בדוגמה הבלתי מציאותית שהצעתי, הרי אותה אישה בת שבעים תרמה הרבה יותר מאשר בת-דמותה בת הארבעים שעלולה להחמיץ אפשרות זאת. עם זאת, אני סבורה כי בחברה אידיאלית, כל אדם איננו צריך לקבל דווקא לפי תרומתו (אלא כפי צרכיו). ההצדקה, לפי תפיסתי, לתגמל את האדם לפי תרומתו היא כי בכך שהתגמול מדרבן את אותם האנשים אשר לא יתרמו ככל יכולתם אם לא יהיה זה על מנת לקבל פרס. ילדיו של אסיר עולם ראויים לאותה רמת חיים שזוכים בה ילדיו של בעל פרס נובל לשלום. כידוע לי, הרופא אמור לרפא את שניהם, בלי כל שיפוט מוסרי של מעשיהם בעבר.
בין כך ובין כך נראה לי כי ה"פרס" לאשה הקשישה על תרומתה אשר יתבטא בהקרבת חייה של אישה צעירה – הוא יקר מדיי, גם הוא עולם ומלואו.
יהודית,
פרופ' כשר קיבל את תגובתך והודה לך עליה.
חג שמח!
פרופ כשר היקר שלום. אני בעצמי רופאת טיפול נמרץ ילדים ועוסקת רבות בחיי המקצועיים בשאלות אתיות רבות. הן כמנהלת והן כרופאה. האופן הפשטני בו צוטט המשפט כלל אינו תואם את עומק מחשבתי הרבה, העיסוק היום יומי, הבלתי מסתיים בסוגיות הרבות העומדות לפתחי כרופאה מנהלת-מנהלת רופאה. מעולם לא ויתרתי ואין לי כל כוונה לוותר על אף מטופל. בוודאי ובוודאי אינני שמה עצמי במקומו של המטופל הרוצה להמשיך לחיות, ללא קשר לגילו, ומצבו הרפואי. אני בסך הכל רופאה. אני בהחלט כן שמה את עצמי במקום בו אני נדרשת לקבל החלטות קשות, לא מתייפייפות ולא מתחמקות מהשאלות הקשות. לעולם לא לבד, תמיד בצוות, ותמיד לאחר מחשבה מעמיקה. אני יכולה כמובן לכתוב על כך עוד ועוד, אך בעיקר היה חשוב לי שתקרא את מה שכתבתי עד כה. תמיד אשמח להביע את דעתי לעומק, ובוודאי שלעולם זה לא יקרה לעומק מעל דפי עיתון יומי כזה או אחר.
שלום לך. תודה על תגובתך.
המשפט שהובא בשמך היה חד, ברור ופסול. אני שמח מאוד לשמוע שזו לא דעתך. מן הראוי שהתיקון יופיע באותו עיתון שבו התפרסם המשפט.
את מנכ״לית מרכז רפואי מן המעלה הראשונה. לדבריך יש משקל טבעי בעיני כל קורא עיתון. מהמשפט שלך עלה שייתכן שלא תטפלי באדם בן 90 רק כי בן ה50 מתחרה בו. זה רושם מוטעה וראוי שתתקני אותו.
ועוד הערת אגב על תגובתך: מי בדיוק מקבל החלטות מתיפייפות או מתחמקות? גם אלה מילים שראוי לתקן.
אני מאחל לך כל טוב בפעילות החשובה שלך, הצלחה רפואית, בריאות שלמה וחג שמח.
אכן, אנו בני הגיל השלישי, כיום.אולי בעתיד ישנו את הקידומת? לא זקוקים לעדויוטת על חלקנו בהקמת המדינה בבנייתה , בקידומה ובחינוך של ילדינו לחברות הייטק ולחדעים. שכחתם כנראה מי תרם להקמת בתי חולים בדרך כלל לא בני גיל צעיר, בת-אביב, אריסון, עופר ועוד. אז איך נכתב "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת" לאן ללכת? לכפרות, אבל אנו לא ערב יום הכיפרים מבחינת התאריך אבל כנקראה ערב יום כיפור מבחינת הסדר הציהורי החדש. הסדר אשר מקדש את כל האמצעים לשמור על חייהם של ה"צעירים" אפילו בני חישים וששים כי תוחלת החיםם שלהם עדיין לפניהם ושלנו כבר עבר זמנה בטל קרבנה. תודה לקברניטים שקבלו החלטה נבונמה לוותר עלינו, תודה לקברניטי הבריאות שהחליטו שאנו בזקנים הם נטל, עול מערך הבריאות ורצוי שנשאר בסגר מלא כי מיטות אשפוז לא יהיה בשבילנו.