[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Paul Cross לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף.

*  *  *

הידיעות המטרידות מאזורים מסוימים באיטליה – לפיהן, בהיעדר מכונות ההנשמה מספיקות, בתי החולים מעבירים מכונות הנשמה מזקנים לנפגעי קורונה צעירים יותר - הידיעות הללו מעוררות שיח מרתק בנוגע ללגיטימיות של התעדוף הזה.

אתן שתי דוגמאות מהאתר שלי, 'ייצור ידע':

מורי ורבי, פרופ' אסא כשר (ראו תמונה למטה משמאל), ניתח את המצב באופן שכלתני: "מניין הרעיון" - הוא שאל - שהפרמטר המוסרי המכריע הוא שנות העתיד הנותרות? האם אין שום ערך מוסרי לשנות העבר הארוכות? החולה בת 90 הייתה אזרחית נאמנה כל חייה ומגיעה לה עזרה בשעת הצורך, לא משנה באיזה גיל. האדם הוא לא תוחלת החיים שלו. האדם הוא עולם ומלואו, חלקו בעבר וחלקו בעתיד, ושום רופא ושום פקיד לא רשאים למחוק את מעמדו כאדם, כשמגיעה לו הגנה במסגרת השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם. "

פוסט אחר נכתב על ידי עו"ד עדי הילה גונן (ראו תמונה למטה מימין), שנגע לפן הרגשי יותר: "אני בת 62" - היא כתבה. "אל תוותרו עלי... מאז החלה מגפת הקורונה אני לא מי שאני, איבדתי זהות פרטיקולרית ואני נקראת "קשישה". בכול מהדורה, בכול כתבה בני שישים ומעלה הפכו להיות קשישים וגם אני. הבוקר בראיון עם רופא ישראלי מאיטליה הוא מספר שבני השישים ומעלה מקבלים רק חמצן ומאפשרים להם להיפרד מבני המשפחה היות ואת האמצעים שיכולים להציל חולי קורונה מיעדים רק לבני שישים ומטה.".

אכן, קשה לי כקשיש שלא להזדהות עם הדברים; אבל בכל זאת, אני סבור שבראיה לאומית הם שגויים; והסיבה שהם שגויים נעוצה בהבנת מושג ה'מטרה של מערכת מורכבת'.

כולנו מערכות מורכבות: הגוף שלנו; המשפחה הגרעינית; המשפחה המורכבת; וגם המדינה. לכל אחד מאיתנו כפרטים וגם למשפחה כקולקטיב, וגם למדינה, מטרות, לעתים סותרות.

האינסטינקט הבסיסי שלנו יהיה תמיד הישרדותנו האישית. גם בתוך המשפחה. אמחיש זאת בדוגמה: בחצות ה-22 באפריל 1979 נחתה חוליית מחבלים בחוף נהריה. הם פרצו לדירתם של בני משפחת הרן, לקחו כבני ערובה את דני הרן בן ה-31 ואת בתו בת הארבע, עינת. האם, סמדר, הצליחה להסתתר בבוידעם מעל חדר השינה, יחד עם בתה בת השנתיים ושכנה. הילדה בכתה תוך כדי ניסיונותיה של האם להשתיקה, כשידה על פיה, כדי שלא יתגלו על ידי החוליה. כתוצאה מכך היא נחנקה למוות. האם פעלה מתוך אינסטינקט הישרדותי שנבע ממטרת העל שלה: הישרדות.

[התמונה משמאל באדיבות אתר משרד הבריאות]

כך קורה לנו גם בעת תאונה. כדי להימנע מתאונה חזיתית, האינסטינקט שלנו גורם לנו להסיט את ההגה לכיוון הרחוק מאיתנו. לכן, המושב שליד הנהג הוא המסוכן ביותר, גם אם יושב בו הדם היקר לנו מכל.

אבל מה קורה לראש משפחה שאיננו נדרש לפעולה אינסטינקטיבית; ושצריך לקבל החלטה חורצת גורלות ולתעדף בינו לבין בנו הצעיר, שרק הקים משפחה ויש לו ילדים קטנים? הוא יבחר מן הסתם במטרת העל של המשפחה: הבן עדיין צעיר ועתידו לפניו; הוא עובד ופרודוקטיבי. המשפחה תלויה בו להמשך הישרדותה העתידית. רוב הסיכויים שראש המשפחה - שכבר חי חיים מלאים - היה בוחר בבנו על פניו. משמע, נשמע לצו ההישרדות המשפחתי על פני זה האישי.

כך עושה גם מדינה כשהיא נאלצת לתעדף בין בניה. היא חייבת לתעדף את הפרודוקטיביים שביניהם; בעלי המשפחות הצעירות; שעוד שנים רבות לפניהם לפרנס ולשלם מיסים, על פני קשישים כמונו, שחיו חיים יפים וישמחו להמשיך אותם; אבל שתרומתם להישרדות הקולקטיב קטנה יותר. 

וההחלטות הללו אינן נשארות רק בתוך המשפחה או המדינה. היה צורך להפעיל את המוסד בהשגת מכונות הנשמה משום שמדינות מתעדפות את אזרחיהן על פני אזרחים של מדינות אחרות. גם אנחנו סירבנו לבקשת הרשות הפלסטינית לאספקת מכונות הנשמה, מתוך החשש שמה שיש לנו איננו מספיק.

וכדאי גם לזכור, שגם החלטה שלא מתעדפים היא תיעדוף: העדפה של קשישה בת 90 מהדוגמה של פרופ' כשר על פני ציר יותר רק כי היא לפניו בתור היא בפירוש תיעדוף.

כל חיינו אנחנו נאלצים לתעדף. זו דרך העולם; והעובדה שאני קשיש מקלה עלי לומר זאת: בהחלטה מדינתית הישרדותית, הצעירים עדיפים, נקודה!

המון בריאות לכולנו!

ההרצאה המוקלטת:

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]