[בתמונה: על קרבן שלמים, תודה וברכת הגומל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Trekking Rinjani לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

עודכן ב-26 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פָּרָשַׁת צַו היא פרשת השבוע השנייה בספר ויקרא. היא מתחילה בפרק ו', פסוק א' ומסתיימת בפרק ח', פסוק ל"ו. (ויקיפדיה: פרשת צו).

בפרשת צו, בספר ויקרא, מופיעים סוגי קורבנות שונים ואחד מהם הוא קרבן זבח שלמים, המוזכר גם קודם לכן בפרשת ויקרא (בפרק ג'). זבח השלמים הינו קרבן שמרבית בשרו נועד לאכילה על ידי המקריב, אולם למעשה יש בקרבן זה שלושה שותפים, האל הכוהן והמקריב.

המושג זבח שלמים מורכב משני מונחים, שכל אחד מהם מציין סוג של קרבן. למילה זבח יש מקבילות בשפה האוגריתית, בארמית, בפיניקית ובערבית [1]. מקבילות אלה מראות כי היה זה סוג של קרבן נפוץ במזרח הקדום. במילה שלמים, השורש ש.ל.מ קשה להגדרה, שכן הוא יכול להכיל מנעד רחב של פרשנויות. בין השאר הוא מייצג פרשנות של שלום, בריאות, הרמוניה ועוד. חז"ל פרשו את המילה שלמים באופן הבא:" ר' יהודה אומר – כל המביא שלמים מביא שלום בעולם. דבר אחר, שהכל שלום בהם"[2].

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

[בתמונה: קרבן נוח, ציור בצבעי מים, מאת ג'יימס טיסו (1896–1902 לערך)]

פרשנות זו התקבלה על ידי נפתלי הרץ ויזל[3] (ראו תמונה משמאל) בביאור שלו כדלקמן:" והעיקר כדעת רבותינו ז"ל שעשאוהו לשון שלום, ואם כי בריבוי יאמר "שלומים... וקרבן שלמים הוא מרוב שמחה, פעמים על ברכת ה' בכל אשר לו או שהגיעו טובה גדולה וזובח שלמי שמחה להודות לה' חסדיו ולספר טובו, ופעמים שנמלט מצרה וזובח שלמי שמחה להודות לה' כי גמל עליו. ועל ידי שמודה לאלוקיו ומכיר טובו, מושך על עצמו חסד עליון ויהיה כל אשר לו שלום, לא כאותם שוכחי אלוה האומרים "כחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה"[4].

[תמונתו של נפתלי הרץ ויזל משמאל היא נחלת הכלל]

למרות פרשנותם של חז"ל ושל נפתלי הרץ ויזל, הרי שפירוש זה איננו כולל את כל המקרים שבו הוקרבו קרבנות שלמים כגון קרבן השלמים שהוקרב במלחמת השבטים כנגד שבט בנימין:" וַיַּעֲלוּ כָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית-אֵל, וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה, וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם-הַהוּא, עַד-הָעָרֶב; וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים, לִפְנֵי יְהוָה"[5].

אשר על כן, דוד צבי הופמן[6], מרחיב בפירושו לספר ויקרא את מושג השלמים באופן הבא:" אולם יותר מכל מתקבלת הדעה כי שלמים נגזרת מן שלום או שלם. זה היה מציין את מצבו של המקריב שהוא נמצא או במצב שלם לגמרי ומכיר שהוא השיג את זה רק על ידי דבקותו בה' ונותן מבע להכרתו זו על ידי שלמים, או שהוא מבקש להשיג מצב של שלמות וישע, מכיוון שנמצא במצב של יאוש ושואף שיהיה ה' בעזרו ויקיים אותו שלם, הוא מביע בשלמים שלו, כי הוא מבקש את שלומו רק בדבקות עם ה' "[7].

המשמעות המקורית של המילה שלמים קרובה כנראה למונח האוגריתי שלממ, המופיע בטקסטים פולחניים לצד קורבן הסרפ, המקביל אצלנו לקרבן העולה. מאוד יתכן כי המונח האוגריתי שלממ עבר התפתחות דומה למונח העברי מנחה, שמשמעותו הייתה מתנה או דורון ולאחר מכן הפך להיות מונח של קרבן מסוים. פירוש המילה שלממ היה בתחילתה מנחה. כך הוא מופיע בספרות המזרח הקדום בעת מצור. הנצורים מעניקים לצרים שלממ, כדי לשכנעו להסיר את המצור המעיק [8]. השורש של המילה העברית שלמים ושל המילה האוגריתית שלממ, הוא שלם. לפיכך, שלמים תורגמו או פורשו כמתנה או דורון, עקרון המשמר את התפיסה כי שלמים פירושם ארוחה משותפת בין האל הכוהן והמקריב, כפי שאמרנו בתחילת דברנו.

נחזור לקרבן השלמים בפרשתנו. המקרא מתאר את הפתיח בעניין קרבן השלמים בצורה הבאה:" וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב, לַיהוָה"[9], המשפט האמור בא במקום משפט פתיחה המתחיל במילה כי, וצורת הדברים איננה באה עם התניה כל שהיא כפי שאנו מוצאים בקרבנות אחרים.

[בתמונה משמאל: קורבנו של הבל, ציור משנת 1878 מאת רודולפו אמואדו (אנ'). התמונה היא נחלת הכלל]

אפרים מלונטשיץ [10] מפרש את האמור, על אתר באופן הבא:" לא נאמר אשר יקריב לה' בכל הקרבנות כי אם אצל שלמים...וזהו ההבדל שבין (קורבן) חטאת ואשם הבאים על חטא המעשים, והעולה הבאה על חטאי המחשבה, ובין שלמים כי אותם הקרבנות הבאים להסיר פני כעסו (של האל), אינו דין שידיו (של החוטא) תביאנה, לפיכך הוא משלחם על ידי הכוהנים, אבל שלמים שהם דורון הוא מביא בעצמו – ידיו תביאנה"[11].

אחד משלושת מיני השלמים – תודה, נדר ונדבה, הוא כאמור קורבן התודה. קורבן זה מופיע ראשון לא בכדי, ועדיפותו ניכרת גם בחומרה על זמן אכילתו. בניגוד לשאר הוא חייב להיאכל רק ביום הקרבתו, בעוד ששני הסוגים האחרים של השלמים נאכלים תוך יומיים.

לוי בן גרשון [12](הרלב"ג) אומר על אתר כי מפאת חשיבותו קרבן התודה נאכל תוך יום: "כי אז יהיה הבשר יותר נבחר ממה שיעבור זה הזמן (של יממה)".

ככלל, קרבן התודה הוא קרבן הודיה. זו בעצם משמעותה של המילה תודה בספרי הנביאים, לדוגמה:" כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה."[13], " וַאֲנִי, בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה-לָּךְ, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי, אֲשַׁלֵּמָה:  יְשׁוּעָתָה, לַיהוָה"[14].

[בתמונה: אהרן במשכן, תחריט משנת 1670, מאת ג'ראר ז'ולה (Gerard Jollain). התמונה היא נחלת הכלל]

מביאו של קרבן תודה הוא אדם שהאל הציל אותו מסכנת חיים. על פי המתואר במזמור ק"ז בתהילים המדובר גם במי שתעה במדבר או מי שהיה בסכנת טביעה בים. אולם לפי הפרשנות שבאה אחר כך, הורחבה היריעה, וכל מי שהיה בסכנת חיים וניצל, חייב היה להביא בזמן בית המקדש קורבן תודה, וכיום לברך ברכת תודה, שמוכרת יותר כברכת הגומל [15].

אחרית דבר

קרבן זבח שלמים מוזכר פעמיים בספר ויקרא, בפרשת ויקרא, ובפרשתנו פרשת צו. לפי הכתוב במקרא, קרבן שלמים שונה משאר הקורבנות במובנים שונים, ובעיקר שהוא מתחלק בין שלושה: האל, הכוהן והאדם המקריב. השורש ש.ל.מ יכול להכיל בתוכו פרשנויות רבות, אולם הפרשנות המקובלת ביותר היא זו שהכוונה למונח שלום.

בין קרבן זבח השלמים, מצוי גם קרבן תודה, שעל האדם להקריבו כאשר הוא ניצל מסכנת חיים. כיום התחליף של קרבן תודה היא אמירת ברכת הגומל. כצפוי גם כאן יש מחלוקות רבות מתי ברכה זו נאמרת שכן כיום יש סכנה מועטה יותר במהלך טיסות או בשייט בים, שלא כבעבר, שאז אירועים אלו היו מלווים בסכנת חיים ממשית. בעוד יש כאלה הנוהגים לברך ברכת הגומל גם אחרי כל נסיעה ארוכה, יש כאלה שאינם מברכים אותה לאחר טיסה או מסע שייט בים.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת צו'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), פרשת צו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.

[1] עולם התנ"ך, ויקרא,  דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 24.

[2] ספרא, פרק קנ"ו.

[3] נפתלי הֶרְץ וַייזֶל, בלשן ומשורר עברי, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. 1725 – 1805.

[4] מתוך – נחמה ליבוביץ', עיונים בספר ויקרא, ירושלים, תשמ"ד, עמוד 64.

[5] שופטים, פרק כ', פסוק כ"ו.

[6] דוד צבי הופמן היה ממנהיגי יהדות גרמניה בסוף המאה ה-19 וממנהיגיה של אסכולת הנאו-אורתודוקסיה. כיהן כראש בית המדרש לרבנים בברלין. עסק בחקר התלמוד, בהוראתו ובפסיקת הלכה, אך נודע בעיקר בזכות פירושיו למקרא, שבהם נלחם במסקנותיה של ביקורת המקרא בימיו. 1843 – 1921.

[7] דוד צבי הופמן, ספר ויקרא, כרך א', מוסד הרב קוק, , תשל"ו, עמוד קט"ז.

[8] ראה הערה 1.

[9] ויקרא, פרק ז', פסוק י"א.

[10] שלמה אפרים מלונטשיץ, המכונה על שם ספרו הכלי יקר, היה רב ודרשן ראש ישיבה ואב"ד בעיר פראג במקביל למהר"ל ולרבי ישעיה הלוי הורוויץ(השל"ה). 1550 – 1619.

[11] אפרים לונטשיץ, כלי יקר, כרך ב', הוצאת חורב, 1998, ירושלים, עמוד 373.

[12] רבי לוי בן גרשון(רלב"ג), היה פרשן מקרא, אסטרונום, מתמטיקאי, מדען, מהנדס, רופא, ומחשובי הפילוסופים היהודיים. פעל בחבל פרובאנס שבדרום צרפת. רלב"ג היה בקיא במתמטיקה ובאסטרונומיה, ופיתַּח שני מכשירי תצפית אסטרונומיים משוכללים. 1288 – 1344. עליו ראה – אבי הראל, שלוש נגיעות פילוסופיות, ספרי צמרת, 2012, עמודים:270 – 331.

[13] ישעיה, פרק נ"א, פסוק ג'.

[14] יונה, פרק ב', פסוק י'.

[15] בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל היא ברכת שבח לה' על טובה שגמל למברך, שאותה מברך אדם שהיה בסכנת חיים או בסכנה משמעותית אחרת וניצל ממנה. ראה - בבלי,  ברכות, דף נ"ד, עמוד ב'.