[בתמונה: שוק מחנה יהודה. עד שהופיעה מגפת הקורונה, עד שנבלמה באחת תנופת השוק הגלובלי, תושבי הערים הגדולות לא הרגישו תלות קיומית בחקלאים המקומיים. אדם עירוני, במטרופולין התל-אביבי, חדל לגלות עניין בגורל חקלאי הארץ, תשומת ליבו  מוקדה להשוואת מחירים לברלין ופריז. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ariel Palmon. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן]

[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

עד שהופיעה מגפת הקורונה, עד שנבלמה באחת תנופת השוק הגלובלי, תושבי הערים הגדולות לא הרגישו תלות קיומית בחקלאים המקומיים. מידי בוקר נכנסו לניו-יורק משאיות טעונות ירקות, שגדלו בחממות במקסיקו. מידי ערב המריאו מטוסים טעוני ירקות ממזרח טורקיה, ישירות אל שווקי ברלין. שיווק התוצרת החקלאית - כמו יתר מוצרי הצריכה - הלך ואיבד את התלות בייצור המקומי. גם באמצע החורף, הוצעו על המדפים בתל אביב ענבים מדרום אפריקה. בשם המאבק להורדת יוקר המחיה, אדם עירוני, במטרופולין התל-אביבי, חדל לגלות עניין בגורל חקלאי הארץ, תשומת ליבו  מוקדה להשוואת מחירים לברלין ופריז.

בשם תחרות שוק חופשי כרעיון שהפך לערך, פקידי האוצר ומשרד החקלאות היו תמימי דעים בצורך לפתיחת השוק ליבוא מתחרה, אפילו לגבי תוצרת חקלאית טרייה. מבחן הצידוק הכלכלי, נעשה לקריטריון מוביל. לכן, חשפו גם את החקלאות הישראלית לתחרות השוק הגלובלי. כשהתירו למשל, לפני כל חג להציף את השוק בדגי יבוא מסין, פגעו פגיעה קשה בענף המדגה הישראלי; אך הסבירו שכאן טמון המפתח להורדת יוקר המחיה. הם  המשיכו בכך ללא ריסון, על אף הסיכון שמא גורלה של החקלאות הישראלית יהיה כגורל מפעלי הטקסטיל הישראליים, שלא עמדו בתחרות מול היצף היבוא הזול מסין.

לנוכח המגמות הגלובליות, שממשלת ישראל נתנה להן את ידה, מאבקי החקלאים הישראלים, שהייתי שותף להובלתם, נקלעו למבוי סתום. חקלאים בארץ אכן מתקשים לשרוד ומשקים הולכים ונסגרים.

עם מצוקת משבר הקורונה, נוצרה הזדמנות לבירור מחודש של הנחות היסוד ביחסה של המדינה  לחקלאות כנכס לאומי חיוני, ואלה עקרונות היסוד:

1. בעידן הקורונה, לנוכח עצירת תנופת השוק הגלובלי, כל מדינה מתכנסת קודם כל לדאגה עצמית לסיפוק צרכיה. העצמאות שיש למדינה ביצור המזון ההכרחי הפכה לעניין קיומי.
2. בריאות הציבור תלויה לא רק באיכות הטיפול והתשתית הרפואית, אלא גם באיכות המזון. ברור, שקל יותר למדינה לפקח בעצמה על הסטנדרטים הנאותים בתהליך יצור המזון, כשהוא מיוצר ביצור מקומי.
3. גם בעידן המידע, בקצב החיים האורבני, נפש האדם זקוקה למרחב הפתוח הכולל כחלק מהווית התרבות האנושית לדורותיה, לא רק מרחבי טבע פנויים, אלא גם נוף חקלאי. שיווי המשקל האקולוגי בין העיר לכפר, מכונן את ייחודה התרבותי של העיר בחיבורה למקום ממנו היא צומחת.
4. תודעת מולדת: שיבת עם ישראל למולדתו במאה וחמישים השנים האחרונות רחוקה מלהיות תופעה טבעית לעם ששקע אלפיים שנה בחיי גלות. באילוצי הגולה, היהודים התמקדו בעיסוקי מסחר וענייני הצווארון הלבן, והותירו את העמל החקלאי לאחרים. בשיבה לארץ ישראל, במאמץ ליצור מקום שהוא מולדת, כתב א. ד. גורדון לפני כמאה שנים: "אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו...הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים, ממש כמו בארצות הגולה."

[תמונתו של א"ד גורדון היא נחלת הכלל]

עם תודעת החירום שכופה משבר הקורונה, נוצרה הזדמנות לשוב אל אמיתות יסוד שננטשו: חקלאות מקומית אינה רק ענין כלכלי, היא קודם כל אינטרס קיומי!

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]