תקציר: זו הייתה עליונותו של משה: הוא היה גם מחולל המכה וגם המחזיק במפתח לשליטה בסיומה. זה מסביר את מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בין פרעה וחרטומיו לבין משה, עד כדי תלות קריטית במשה. הרי יכלו לנסות להרוג אותו. אלא שעם כל מכה נזקקו לו מחדש על מנת להסירה מעליהם…

[בתמונה: "אנחנו אפילו לא סתם עולים, אנחנו מעפילים!"פליטים מאירופה ממתינים מול חופי חיפה על ספינת המעפילים "מדינת היהודים". צילום: הנס פין, לע"מ]

[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]

עודכן ב- 9 באפריל 2023

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

שנות הקורונה אותן עברנו, מאפשרות לנו להבין משהו חדש על סיפור יציאת מצרים. נוכל לדמיין כפי שלא דמיינו אף פעם, את גודל המשבר הגלובלי שחוללו באותם ימים רחוקים עשר המכות. מה שעובר עלינו, כשנעצרו לפתע כל מעגלי הפעילות האנושית, הוא רק פרק ממה שקרה אז למעצמת העל של העולם העתיק. יחד עם ערי מצרים, גם האזור כולו הושלך אל הטלטלה [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

אלה התנאים המתאימים לפעולת החותרים לשינוי סדרי עולם. את התנאים האלה, ניצל משה בבואו אל פרעה בדרישה: "שלח את עמי".

מבוכת המדענים שלנו למול הנגיף החמקמק, יכולה ללמד משהו על המבוכה שאחזה בחרטומי מצרים – מצטייני המדע באותם הימים. בקוצר ידם להשתלט על המכות, קרסה תודעת עליונותם המדעית. ננסה לדמיין שגם אצלנו כמו ברעמסס, היה מתייצב אדם מדבר בשם האל, מציב תנאים לסיום המגיפה וכשהיה מרים מטהו על היאור, המגיפה הייתה נבלמת באחת.

זו הייתה עליונותו של משה: הוא היה גם מחולל המכה וגם המחזיק במפתח לשליטה בסיומה. זה מסביר את מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בין פרעה וחרטומיו לבין משה, עד כדי תלות קריטית במשה. הרי יכלו לנסות להרוג אותו. אלא שעם כל מכה נזקקו לו מחדש על מנת להסירה מעליהם. ביושרתם המדעית העזו להכיר: "אצבע אלוהים היא". מן המקום בו מצוקה רפואית, אקולוגית וכלכלית, הופכת עד מהרה לטלטלה תודעתית, תרבותית ודתית, צומח פוטנציאל למשהו חדש.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי waarheidseeker08 לאתר Pixabay]

בימים כתיקונם מי יכול לשנות את תנופת החיים, לעצור עולם במסלולו ולהסיטו למסלול חדש?

זו הייתה האסטרטגיה של משה בהכוונת האלוהים: לחולל טלטלה קוסמית ולמצות את הפוטנציאל הגלום בה לשינוי המציאות. מלכתחילה, הטיל משה ספק ביכולתו להניע את בני ישראל להתקוממות משמעותית. מהכרת עוצמת בית פרעה בו גדל, ידע עד כמה בדרך הישירה, בהובלת מרד עבדים רגיל, לא יגיע רחוק.

[בתמונה משמאל: בימים כתיקונם מי יכול לשנות את תנופת החיים, לעצור עולם במסלולו ולהסיטו למסלול חדש? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

בציות לציווי האל: "לך אל פרעה", פנה לדרך אחרת. במקום להתאמץ לשווא להוציא עם עבדים למאבק, התמקד בלחץ על פרעה עד שלא יוכל לשאת את המחיר, עד שיקום בחצות הלילה ויגרש את כולם.

זה ייחודו של סיפור יציאת מצרים: מאבקו של משה דילג על העם והתמקם מראשיתו, בזירת המפגש הישיר בלב הארמון. מרד עבדים לא היה כאן. בני ישראל כמובן נאנקו תחת השעבוד, אבל למעשה, עד למצוות קרבן הפסח, לא היו שותפים למאבק אקטיבי, ואף די הסתייגו ממנו. אם היה נערך משאל עם בין בני ישראל בארץ גושן, משה ורעיונותיו המהפכניים, לא היו עוברים ככל הנראה, את אחוז החסימה.

ואמנם, מראשית המהלך עד לסוף מסעי המדבר, הייתה למשה אופוזיציה קשה.  לגמרי מובן איך בשעה שעמדו על הים וראו את מצרים רודף אחריהם צעקו אל משה: "הלוא זה הדבר אשר דברנו אליך, חדל ממנו ונעבדה את מצרים."

המדרש מוסיף איך אחרי קריעת ים סוף. כשראו את המצרים מתים על שפת הים, אמרו למשה: "כבר מתו כולם, נחזור למצרים".  ורבי אליעזר דרש: "לא נסעו משם עד שהסיעם משה במקל". (שמות רבה פרשה כד)

אחרי הקטסטרופה, לגמרי אנושי לבקש לשוב לכל מה שהיה טוב ומוכר לפניה - בדיוק כמונו במשבר הקורונה. הם בוודאי שמחו על השחרור הגדול משעבוד, ואחרי שהכול נגמר, באמת למה לא למצות את בשורת החירות בארץ גושן, לחיות כמו יהודים באמריקה? אבל למשה היה חזון אחר - ציווי עם תוכניות אחרות וכפה עליהם להמשיך הלאה לעתיד שהיה כולו בלתי נודע - למעמד הר סיני ולארץ ישראל. כלל לא מפתיע איך למול כל קושי חדש במדבר, הזכירו בערגה את סיר הבשר, את האבטיחים והבצלים בקריאה החוזרת: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Shutterbug75 לאתר Pixabay]

ואולי כאן הסיבה שמשה לא היה יכול להכניס את בני ישראל לארץ המובטחת

במעבר לחיי עם בארצו, נדרשת מנהיגות פחות כפייתית ויותר משתפת, משולבת בכוחות ההנעה הבאים מן העם [לאוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן].

על הפסוק: "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים... ואולך אתכם קוממיות." (ויקרא, כ"ו, י"ג) לימד רבי נחמן: "כי המקרא הזה נאמר לעניין ארץ ישראל, כי כל ההליכות והדרכים והמלחמות של ישראל, הכול היה לכבוש את ארץ ישראל. וזהו "ואולך אתכם קוממיות" היינו בקומה זקופה. זקופים בעקשנות לנצח במלחמה... כי אי אפשר לבוא לארץ ישראל ולנצח במלחמה הזאת, כי אם על ידי עקשנות גדולה מאוד, ועל זה אנו מתפללים: ותוליכנו קוממיות לארצנו."

בשיבת ציון החדשה, מראשית דרכה, התרחש התיקון הגדול ליציאת מצרים, בה העם היה די פסיבי. להרצל ולבן גוריון היה תפקיד היסטורי, אבל הכוח המניע הגיע הפעם מן העם.

ביום השואה 2010, הזמנתי למכללה לביטחון לאומי, את מרדכי רוזמן, איש השומר הצעיר חבר קיבוץ גלאון. כבר היה מרותק לכיסא גלגלים. הוא היה מאנשי אניית המעפילים אקסודוס. מהמנהיגים שהובילו לשביתת הרעב על הסיפון. כשהוצעה להם ההצעה הצרפתית לרדת מהספינה ולקבל אזרחות צרפתית,

[בתמונה משמאל: מרדכי רוזמן: "שגב קורא לנו מהגרים? אנחנו אפילו לא סתם עולים, אנחנו מעפילים!"... התמונה מובאת בשימוש הוגן]

הוא נאם על הסיפון, דיבר על היעד האחד והיחיד: ארץ ישראל. נאומו הסתיים בשירת התקווה – כולם כאיש אחד. איש לא נענה להצעה הצרפתית לרדת מהספינה. בדבריו אצלנו, נופף בגזיר עיתון הארץ, קרא מתוך מאמרו של תום שגב, שהציג את אתוס ההעפלה, כמניפולציה צינית של בן גוריון.

בקול נוקב אמר רוזמן: "שגב קורא לנו מהגרים? אנחנו אפילו לא סתם עולים, אנחנו מעפילים!". 

ההבדל הגדול בין "הגירה", "עליה" ו"העפלה" מתמצה במידת האקטיביות. התשוקה לארץ ישראל כפי שהתבטאה במאבקי ספינות המעפילים, חוללה תיקון גדול ליציאת מצרים. לא משה לבדו דחף הפעם את העם במקל. זו הייתה שעה גדולה של קוממיות לאומית, מכוח העם.

[בתמונה: "שגב קורא לנו מהגרים? אנחנו אפילו לא סתם עולים, אנחנו מעפילים!". אניית המעפילים "חביבה רייק", יוני 1946... התמונה היא נחלת הכלל]

בשל כך התעקש בן גוריון לכנות את מלחמת תש"ח "מלחמת הקוממיות"

במשך דורות סיפרו יהודים בגאולת מצרים מתוך ציפייה לגאולה העתידה לבוא. כשנספר הלילה ביציאת מצרים, נתבונן גם בנס גאולתנו בדורות האחרונים כתהליך גדול פי כמה מיציאת מצרים. שם, העם כולו היה מרוכז במקום אחד. וכל שנדרש היה להוציאו משם. זו מהות קיבוץ גלויות כפלא ייחודי. בכינוס בעין חרוד בפסח תש"י, סיכם בן גוריון את ייעוד מדינת ישראל:

"מדינה זו הייתה קיימת אלפיים שנה ברוחו, בליבו ובחזונו של העם היהודי... לא יחידים ובודדים – אלא העם כולו נשא תוחלת הגאולה בליבו... בלי יעוד זה המדינה מתרוקנת מתכנה ההיסטורי ומתכחשת לעם היהודי בימינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו."

[בתמונה: דוד בן גוריון וקוממיות ישראל... צילום: דן הדני, מתוך אוסף IPPA, הספרייה הלאומית]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים;
• אוסף המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע';
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על הקורונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 23/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.