[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
* * *
לקראת חג הפסח פרסם יאיר אסולין מאמר נפלא ב'הארץ', בשם 'חג הזעקה'. כותב אסולין: "הפעולה המכוננת ביותר של סיפור פסח, זו שממנה יצא הכל, היא הזעקה... הזעקה היא סמל החירות. כל עוד האדם הסובל לא זועק, הוא מפקיר - במודע או שלא במודע - את האפשרות להיות בן חורין...". השורה התחתונה של המאמר בעיני היא, שהזעקה היא נקודת הפתיחה ההכרחית לגאולה!
צודק יאיר. קרל מארקס היה כל כך מודע לכך, עד שהציב את המאבק על כינון תודעת ה״ניכור״ הנובעת מן השעבוד, כשלב ראשון בדרך לשינוי המציאות.
אבל, זעקת המשועבד, לכשעצמה, יכולה להסתיים בלא יותר ממשא ומתן מנחם על שיפור בתנאי השעבוד. כדי לחולל שינוי מהותי יותר, חייבים תודעת מאבק רדיקלית הרבה יותר מזעקה. את זה אי אפשר להוציא מהמסה העיקרית של העם הנאנק בקשיי היום יום- כמו שאומרים בערבית: ״בידנא נעיש״ (רוצים לחיות) מהפיכה ומאבק מהסוג שאותו מכנים המאמינים האיסלמאים ״אל מוקאמה״ הוא בהחלט לא עניין להמון העם הנורמליים. כך היה גם במפעל הציוני - במהפכה שהובלה על ידי קומץ חלוצים. הרוב המשיכו בחיי הגולה, ואלמלא יד אלוהים הקשה לא היו מגיעים.
כאן מתחילה המטפיזיקה של המהפכן, במרכזיות המושג ״השתדלות״ ו״איתערותא דלתתא״, מה שמחייב קוסמולוגיה קבלית. אכן הכל נתון לשינוי, אבל הוא זקוק לאתחול על ידי שליחים נאמנים שכופים את המהלך על הרוב. כופים אותו גם על פמליה של מעלה, כפי שכותב החת״ם סופר בפירושו להגדה, על הקטע ״הא לחמא עניא״ שבמצרים היה עם ישראל כעניים המקבלים מתנה בלי להשתדל בעצמם, אבל עכשיו אנו באים לערוך את הסדר כדי לתת כוח בפמליה של מעלה לעסוק בגאולתנו. היזמה בגאולה הבאה צריכה להתחיל מלמטה, בפעולת האדם. הזעקה חיונית בחילול הדחף לפעולה, אבל היא לכשעצמה, גם כשהיא רחוקה מלהיות מובנת מאליה, היא שום דבר אם אינה מובילה קומץ רדיקלי לקיום במומנטום של מאבק.
הזכות לזעוק וכוח הזעקה הם המנוע שמניע את היקום. הזעקה מניעה גם את השכינה. לכן, עד שאין אדם לעבוד את האדמה ואין מי שישתוקק לגשם הגשם לא יורד. כמו שלמדתי מהמקובל החלבן על הפסוק: ״ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו כי עקרה היא״ ורש״י מפרש: ״הקב״ה מתאווה לתפילתם של צדיקים״, ואכן הדבר מעורר תמיהה על דרכי ה׳ יתברך, האם הוא מכניס אדם לצרה על מנת שישווע אליו בשביל העונג שמעוררת בו שוועת האדם?
לנצרות - שמספרת סיפור פשטני, שהאל הוא קודם כל רק אלוהי חסד - אין דרך להסביר; ולכן, היא עסוקה כל כך בתאודיציה - בצידוק האל. לקוסמולוגיה התנ״כית אין כל בעיה. האל הגדול הגיבור והנורא הוא גם אל קנה ונוקם; יש לו ניגודי עניינים וגם קפריזה. מכאן נוצר מקום עבור הצדיק להשפיע בהשתדלותו. מכאן מקור התאווה לתפילתם של צדיקים, הם מניעים את היקום. האל יצר אדם משתוקק, זו הנעת הגרביטציה הגדולה של היקום כולו - תשוקת האדם.
לכן, ראוי לאדם להשתוקק למילוי מחסורו, כי בכוח תשוקתו העולם מונע אל תכליתו. בלי האדם אין תשוקה - שמגולמת בזעקה ובתובנת החסך - ולכן, גם בלי האדם ותשוקתו גם אין ישועה לעולם.
האם ריבונות פוגעת בפוטנציאל הזעקה?
יאיר אסולין האיר במאמרו, בהקשר זה, עניין חשוב. במימוש מצג הריבונות בצורתו המניפולטיבית, בבניית האשליה שהמדינה היא אל עליון - הדואג לכל מחסורו של האדם - משהו בכוח הזעקה האמיתי נקלע לניוון. בבניית האשליה הזו, המדינה מסלילה את אזרחיה למצות את זכויותיהם במיצוי החוויה שמעניקה המדינה, בתור ״מדינה שכיף לחיות בה״. זו התכלית עליה דיבר אהוד אולמרט כראש ממשלה. זו האשליה הגדולה שמדינות המערב כה שוקדות על ביסוסה. בתוך הסחרור הזה, האזרח מגדיר עצמו דרך מיצוי זכויותיו, ללא חובות, סוג של ״אקונה מטטה״ לשם נקלע סימבה בסרט, מלך האריות.
[בתמונה: סימבה במנעמי הגלות של תרבות 'אקונה-מטטא', תצלום מסך מתוך הסרטון ביו-טיוב: אקונה מטטה. הסירטון מתוך הסרט "מלך האריות" של וולט דיסני. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
זו ריבונות מסרסת ומשתקת כמו הורות מרעיפת שפע משעבד. זה כנראה היה גם התפקיד שמילא סיר הבשר במצרים.
עם משבר הקורונה, מדינות המערב - על הדגשת היתר של שיח הזכויות - נקלעו לקושי מהותי, כי אשליית גן העדן קרסה. ריבונות בריאה לעומת זאת, היא ריבונות המבוססת על שותפות האזרח באחריות ובחובות. כמו האל שצמצם נוכחותו, על מנת להשאיר מקום פנוי לבחירה החופשית של האדם ובכך להעצים אותו.
כך המדינה נדרשת לצמצום אשליית היותה כל יכולה. כך ידע האדם שגם עליו מוטלת החובה לפעול ולהשתדל במאבק הקוסמי הנמשך לאין סוף, ויפתח מחדש הקשר הישיר בין האדם המשתוקק לבין ריבונו של עולם. עולם כזה יכונן מערכת מונעת במליוני כוחות תשוקה אנושיים באיזון המתהווה מתוך תנועה מתמדת.
