[בתמונה: ילדים המגורשים למחנה חלמנו. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

רקע

מחנה ההשמדה חלמנו (בגרמנית – קולמהוף  Vernichtungslager Kulmhof), נועד לשמש אתר של הרג המונים יהודים שהתגוררו בחבל ורטגאו. חבל ארץ זה היה יחידה מנהלתית חדשה שיסדו הגרמנים בשלהי חודש אוקטובר 1939, פחות מחודשיים לאחר פלישתם לפולין. חלק זה שסופח לרייך הגרמני, כלל בתוכו את מחוזות לודז' ופוזנן. ערב המלחמה ישבו באזור זה כחמישה מיליון תושבים, והיהודים היוו כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה[1].

[בתמונה: החלוקה האדמיניסטרטיבית הגרמנית של פולין (המקור: אתר https://www.ushmm.org/, מוזיאון השואה האמריקני בוושינגטון).

הממשל הגרמני מינה את ארתור גרייזר[2] (ראו תמונה משמאל) למושל ורטגאו, חבר ותיק של המפלגה הנאצית. כוכבו דרך בעיקר בעת היותו שותף  בהנהגה הנאצית בעיר דנציג[3], ערב המלחמה. כאשר גרייזר נכנס לתפקידו, היו תחת ידיו כ- 420 אלף יהודים, שהתגוררו בכמאה וחמישים ישובים. הכרך הגדול מכולם היה לודז', שהייתה העיר השנייה בגודלה בפולין לאחר וורשה. בלודז' התגוררו למעלה ממאתיים וארבעים אלף יהודים[4].

[בתמונה משמאל: ארתור גרייזר. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 183-E05455 / CC-BY-SA 3.0]

הקהילות היהודיות בכלל וקהילת לודז' בפרט, היו קהילות משגשגות, עם חיים יהודיים תוססים. הקהילה בלודז', שנוסדה רק בתחילת המאה ה- 19, התפתחה בקצב מסחרר, והייתה לאחת הקהילות המשגשגות בכל רחבי פולין. היו בה ישיבות, ספריות, מפעלים מועדוני ספורט ותיאטראות. בלודז' ישבו ופעלו משוררים וסופרים בהם יצחק כצנלסון, יעקב כהן, האמן ארתור שיק, הפסנתרן ארתור רובינשטיין, המדענים לבית קציר (קצ'לסקי) ועוד. נציג אגודת ישראל, לייב מינצברג, היה חבר בסיים (הפרלמנט) הפולני.

מכלול ההישגים של היהודים בחבל ארץ ורטגאו, ובכלל, הגיעו אל קיצם עם כניסתו של הצבא הגרמני לאזור. חיי היהודים נעשו הפקר, והם הפכו באחת  להיות אנשים משוללי זכויות. כל המוסדות היהודיים נמחקו, וכל הרכוש היהודי נבזז בידי הגרמנים. מסע הטרור הגרמני היה מסיבי ואכזרי יותר בהשוואה לאזורים אחרים בפולין, באותה תקופה, היות וחבל ארץ זה סופח ישירות לרייך השלישי. עדות לכך אנו מוצאים בהוראה הבאה, שיצאה עוד לפני שתמה המערכה הצבאית בפולין. המוציא לאור שלה היה ראש משטרת הביטחון הגרמנית ריינהרד היידריך[5], ובין השאר הוא פירט את השיטה  בדבר נקיטת פעולת טרור כנגד היהודים בשטחי פולין הכבושים. המסמך מתאריך 21 בספטמבר 1939, מבחין בין אזור ורטגאו לשאר פולין, שבו יש למהר ול"שחרר" את השטח מיהודים[6].

[בתמונה: ריינהרד היידריך ב- 1934. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 152-50-10 / Friedrich Franz Bauer / CC-BY-SA 3.0]

מחנה ההשמדה חלמנו [7]

לא ידוע מתי נתקבלה החלטה סופית בדבר הקמתו של מחנה חלמנו, שהוקם בכפר בשם זה שבעים ק"מ מערבית לעיר לודז'. ככול הנראה שהדבר התרחש בשלהי חודש אוקטובר 1941. מקום המחנה נבחר בגלל הימצאותו של מבנה גדול – ארמון  נטוש ששכן בקצה הכפר חלמנו, סמוך לצירי התנועה הראשיים. למרות נגישותו היה ניתן להסתיר את הנעשה מעיניים זרות של עוברי אורח אקראיים. חלמנו היה מחנה ההשמדה הראשון שהתנהל בו רצח המונים, בשיטה של הבאת יהודים המיועדים להשמדה אל מחנה קבוע.

בכדי להפעיל את המחנה הוקמה יחידה מיוחדת שהורכבה מאנשי משטרת הביטחון – עשרים איש, ומשטרת המגן – 120 אנשים. שיטת ההשמדה הייתה כדלקמן – המגורשים היהודים הובאו ברכבות משא אל תחנת הצומת בקולו, ומשם הועברו ברכבת על מסילה צרה אל התחנה בפוביירצה. העברת היהודים נעשתה תחת משמר כבד של אנשי המשטרה הגרמנית, שמנתה עד 155 שוטרים במשמרת. היהודים רוכזו תחילה בחצר הארמון, שם הושמעו באוזניהם דברי הרגעה. נאמר להם שהם נשלחים למחנות עבודה עם תנאים משופרים, ולכן עליהם להתרחץ ובמקביל בגדיהם יעברו חיטוי. לאחר מכן הם הובלו בקבוצות של חמישים איש לקומת הקרקע של המבנה אליו הגיעו. שם אולצו להתפשט, ודברי הערך שלהם הושמו בסלים מיוחדים, עם שמם. אחר כך הם הועברו לכיוון המרתף, כאשר  בדרך היו תלויים שלטים למרחץ, עוד סוג של רמייה קודם ביצוע ההשמדה. משם הם הובלו לשיפוע הבנוי מעץ אטום משני צדדיו. בקצה השיפוע עמדה משאית גז, שדלתותיה פתוחות בכיוון השיפוע. ברגע שהיהודים הגיעו לפתח השיפוע, הריצו הגרמנים את היהודים למטה תוך אלימות קשה, כך שלא הייתה להם כל אפשרות אחרת אלא להיכנס לתוך המשאית. בחלמנו הופעלו שלוש משאיות גז, שיוצרו במפעל רנו הצרפתי. המשאיות היו מצוידות בארגז אטום עם דלתות כפולות מאחור. אורך הארגז היה כחמישה מטרים, רוחבו 2.2 מטרים וגובהו 2 מטרים. לארגז שכזה נדחסו בין חמישים לשבעים איש. על רצפת הפח הייתה יציאה של  צינור עם פתחים שהובילו החוצה, ובקצהו השני הוא חובר לצינור גז הפליטה של המשאית. כאשר הוכנסו היהודים למשאית, סגר הנהג את הדלתות האחוריות באמצעות מנעול חיצוני, והפעיל את המנוע של כלי הרכב עד 15 דקות. לאחר מכן הנהג ניתק את צינור הפליטה של המשאית מהחיבור אל הארגז האחורי, והמשאית יצאה לדרכה למחנה היער.

[בתמונה: משאית הגז. התמונה היא נחלת הכלל]

מחנה זה כלל שלוש קרחות יער ובהן ארבעה קברי אחים. בסמוך הוקמו שני תנורי משרפות גדולי ממדים. מבין המגורשים, הגרמנים היו בוחרים כארבעים יהודים צעירים שהפכו בעל כורחם להיות הקברנים של המומתים בגז. הם נאלצו תחת טרור בלתי פוסק, להוציא את הגוויות של המתים ולקברן בקברי האחים בקרחות היער.

בתאריך 7 בדצמבר 1941, החלו השילוחים למחנה, והקרבנות הראשונים היו היהודים מקהילות קולו והסביבה. בין הנספים היו גם 5000 צוענים, שהיו כלואים בתא שטח מיוחד בגטו לודז'. באמצע חודש ינואר 1942, החלו הגירושים מגטו לודז' והם הופסקו במרץ 1943. עד אז הושמדו כל היישובים היהודיים באזור להוציא את גטו לודז'. באפריל 1944, לאחר שהוחלט לחסל את גטו לודז', הופעל מחנה חלמנו מחדש, אולם בכדי "לייעל" את מלאכת הרצח, הופסקו המשלוחים לחלמנו, והיהודים הופנו להשמדה לאושוויץ, שבו קצב הרצח היומי בגז היה פי עשרה ממחנה חלמנו.

למרות שבמחנה חלמנו הייתה טבעת שמירה הדוקה וקפדנית, נעשו ממנו מספר ניסיונות בריחה, בעיקר של היהודים שהיו בעל כורחם הקברנים של אחיהם. אחד הבורחים, יעקב גרוינובסקי, ברח במחציתו של חודש ינואר 1942, והצליח להגיע לגטו וורשה, ולמסור עדות מפורטת על המתרחש בחלמנו. העדות ניתנה לארכיון המחתרתי עונג שבת[8] שבראשו עמד ד"ר עמנואל רינגלבלום[9]. תוכן העדות הופץ לממשלה הפולנית הגולה שישבה בלונדון, ובאופן זה נודע באמצע יוני 1942 על השמדת היהודים בחלמנו.

בתחילת ספטמבר 1944, נפתחו קברי היהודים והוחל במבצע של טשטוש עקבות הרצח, על ידי שריפת גופות הנרצחים, טחינת עצמותיהם, וייעור מחדש של אזור קברי האחים.

[הכניסה למחנה חלמנו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Paweł Schmidt. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אחרית דבר

מחנה ההשמדה חלמנו היה מחנה השמדה שהחל לפעול ב- 7 בדצמבר 1941. מיקומו נבחר בשל מבנה גדול שהיה בקרבת הכפר חלמנו, בסמיכות לצירי תנועה, ותוך האפשרות להסתיר את הנעשה בו מעוברי אורח. ההשמדה בוצעה באמצעות שלוש משאיות גז, שכל אחת מהן הייתה יכולה לקלוט בין חמישים לשבעים קרבנות. צינור הפליטה חובר לארגז הסגור שבו שהו היהודים ולאחר כרבע שעה, שהמוחזקים בתא המשאית כבר לא היו בין החיים, המשאית נסעה לקרחת היער, שם היא נפרקה על ידי עובדי כפייה יהודים, שאולצו לפנות את המשאיות ולקבור את אחיהם. בסך כל נרצחו במחנה חלמנו כ – 320,000 אלף איש, 98% מהם יהודים. בין הנרצחים הלא יהודים, היו כאמור, 5,000 צוענים, אלפי שבויים רוסיים, כמה מאות פולנים וגם 88 ילדים צ'כים מהכפר לידיצה[10]. לאחר המלחמה נערכו משפטים נגד שני אנשי סגל של המחנה, וולטר פילר והרמן גילוב, שבגין פשעיהם נידונו למוות.

[בתמונה: החלוקה האדמיניסטרטיבית הגרמנית של פולין (המקור: אתר https://www.ushmm.org/, מוזיאון השואה האמריקני בוושינגטון)]

מקורות והעשרה

[1] שמואל קרקובסקי, כפר נידח באירופה, יד ושם, 2001, עמוד 13.(=להלן שמואל, כפר נידח).

[2] ארתור קרל גרייזר, היה איש המפלגה הנאצית, חבר באס אס בדרגת רב-אלוף, וראש המנהל הגרמני בשטחי פולין הכבושה שסופחו לגרמניה – ורטגאו. היה מראשי האחראים לשואת יהודי פולין, והואשם גם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. בשל אלה הוצא להורג בתלייה לאחר מלחמת העולם השנייה בשנת 1946.

[3] העיר החופשית דנציג (בגרמנית: Danzig; בפולנית: Gdansk) הוא השם שניתן לממשל בעיר גדנסק (בגרמנית, דנציג) בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. הסכסוך בדבר מעמדה של העיר החופשית דנציג, בין גרמניה הנאצית ובין פולין, היה אחת העילות שהציגו הנאצים לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

[4] שמואל, כפר נידח, עמוד 14.

[5] ריינהרד היידריך היה פושע מלחמה גרמני נאצי, בין האחראים העיקריים והיוזמים, לצד הימלר, של השמדת היהודים והפתרון הסופי. כונה הקצב מפראג, המפלצת הבלונדית והתליין. היידריך מצא את מותו בשנת 1942, לאחר שחברי מחתרת צ'כיים התנקשו בחייו. (ההתנקשות אירעה בתאריך 27 למאי 1942. היידריך מת מפצעיו ברביעי ביוני 1942).

[6] יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות(עורכים),  השואה בתיעוד, ירושלים, תשל"ח, עמודים: 139 – 140.

[7] הנתונים על מחנה ההשמדה חלמנו הם מתוך: ישראל גוטמן(עורך ראשי), האנציקלופדיה של השואה, יד ושם, 1990, עמודים : 503 – 504, אלא אם כן צויין אחרת.

[8] עונג שבת היה שם קוד לארגון מחתרתי שפעל בגטו ורשה ואסף מידע על יהודי גטו ורשה, ורשה רבתי וערי פולין האחרות בתקופת מלחמת העולם השנייה.

[9] עמנואל רינגֶלבּלוּם היה היסטוריון, פוליטיקאי, ועובד סוציאלי יהודי-פולני, אשר נודע בשל ספריו רשימות מגטו ורשה, רשימות על פליטי זבאשין, ובעיקר בשל ארכיון רינגלבלום המחתרתי מגטו ורשה. נספה בשנת 1944.

[10] לידיצה הוא כפר בצ'כיה, 22 ק"מ צפונית-מערבית לפראג, אשר נחרב עד היסוד על ידי הנאצים ב־1942, כעונש קולקטיבי ראוותני על חיסולו של ריינהרד היידריך. ב־1947 הכפר נבנה מחדש.