[בתמונה: שוטרים אוכפים בנהריה. התמונה היא צילום מסך]
[לקובץ המאמרים: 'כשהאמצעי הופך למטרה - הכל על הסטטיסטיקה המשטרתית', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים, 'הכל על ביורוקרטיה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף.
* * *
בימים אלה אנו עדים לכך שהקרדיט הציבורי למשטרה נמוג והולך. את מקום הכבוד וההערכה לשוטרים שחווינו בתחילת ימי הקורונה ממלאים סרטונים ברשתות החברתיות, המתארים מרדף אבסורדי אחרי גולשים בים; איזוק ושימוש בכוח נגד אמא שטיילה יחד עם בנה בים; מרדף אחר רץ בודד בפארק ריק; וכדומה.
התשואות - שלהן זכתה המשטרה בתחילת ימי הקורונה - מפנות את מקומן לביקורת, שמגיעה עתה מאוכלוסיית הרוב, על מדיניות האכיפה שלה.
על המשטרה שלנו נאמר שהיא טובה בכל מטלה שאינה כוללת את תפקידיה המסורתיים... המשבר הלאומי הזה שונה ממשברים לאומיים קודמים. בקודמים - כמו מלחמות עזה למשל - היו השוטרים שם בשביל התושבים וקיבלו על כך קרדיט ובגדול. במשבר הזה המשטרה נדרשת לעשות דווקא את תפקידיה המסורתיים: אכיפה וסדר ציבורי; וכיוון שהיא סובלת מבעיות קשות דווקא בתחומים הללו של ביצוע תפקידיה המסורתיים, החסרונות הללו הולכים וצפים על פני המים; ומשוואת הקרדיט הציבורי מתהפכת.
[לסרטון הגלשן בפייסבוק, לחצו כאן]
הנה דוגמית מהרשתות החברתיות:
שתי המחלות הכרוניות - שמלוות את המשטרה מזה שנים רבות - חוזרות ועולות היום בחיכוך שבין השוטרים לאזרחים: היעדר מקצועיות והיעדר שיקול הדעת באכיפה, הנובע ממנה; בצד התמכרות ליעדים ביורוקרטיים, חסרי משמעות, שגורמים נזק. המחלות הללו מאפיינות את המשטרה שנים ואופייניות לארגון ביורוקרטי גדול ומסורבל; שמצוי במצב קשה של קיפאון - סטגנציה, כמו המשטרה.
המפכ"ל, מוטי כהן, השכיל בשנה האחרונה לשמור את המשטרה ב'מדרון אחורי'. כשהיא שומרת על שקט תעשייתי נבון; אבל, כיוון שאי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן; ובהיעדר רפורמה מהותית - שסיכויי הצלחתה אפסיים למדי (שזה עניין למאמר נפרד...) - אפשר תמיד לסמוך על ה'פרה' הזו שתבעט בדלי החלב ותבזבז את מה שצברה בעמל כה רב.
קצת תיאוריה
בניגוד לצבא שאמור לבצע את מדיניות הממשלה; המשטרה שייכת לאזרחיה שמוותרים על חלק מזכויות הפרט שלהם על מנת לקבל ממנה סדר וביטחון. כיוון שכך, היא מכניסה - בניגוד לפרקליטות ולבתי המשפט - מימד אחר לאכיפת החוק. עבורה, החוק הוא כלי ואיננו מטרה. האכיפה שהיא מבצעת סלקטיבית ומחייבת לגיטימציה. בכל פעם שהמשטרה מפעילה שיקול דעת באכיפה שסותר את הלגיטימציה הציבורית, היא מפסידה; ולהיפך.
[להרחבת המושג: 'לגיטימציה משטרתית', לחצו כאן]
[בתמונה: כשהלגיטימציה נעלמת... התמונה שותפה על ידי 'ערוץ פלילי'. שם הצלם אינו מוזכר]
חוק ונוהל יבשים אינם ישימים, מטבע הדברים, כמות שהם בכל מצב; ויש צורך בשיקול דעת והבחנה מתי מתקיימים תנאים אלה או אחרים. על כן, הקצין והשוטר אמורים להפעיל פרשנות הייחודית שלהם מתי לאכוף ואיך. כך נוצר מצב, שבו הצדק שאוכף השוטר הוא צדק סובייקטיבי. צדק זה מכונה בספרות המקצועית "צדק בקצה האלה". השוטר הוא התובע, השופט והמוציא לפועל. השוטר הוא גם היחיד שיש לו סמכות חנינה; וטוב שכך. המבחן הוא מבחן הלגיטימציה. המשטרה יוצרת בעצם מעין מערכת צדק משלה, שמבוססת, לא על החוק היבש, אלא על ציות למה שבעלי הבית שלה - האזרחים - תופסים כנכון. וכך נכון לעשות, כל עוד שיקול הדעת שמפגינה המשטרה הוא מקצועי, מיטבי וראוי. האכיפה נכונה כל עוד רוב האזרחים סבורים שהיא נכונה ודרושה.
השופט אהרן ברק היטיב להתייחס לנקודה זו: "כשעלי לומר לסטודנטים באוניברסיטה מיהו בעל שיקול הדעת הגדול ביותר, התשובה היא השוטר ברחוב. לא רק שהשוטר הוא בעל שיקול הדעת הגדול ביותר, אלא שגם היכולת להתערב בהחלטתו היא הקטנה ביותר, הן בגלל סופיות החלטותיו והן בגלל הפעלת שיקול הדעת... על מנת שנקיים את הדמוקרטיה, יש לעיתים לערוך איזון בין פגיעה והגנה על זכויות האדם, איזון אשר מחייב שיקול דעת. אני בעד לאפשר לשוטרים שיקול דעת ולשם כך הם צריכים שיהיה להם המבנה הנפשי והמקצועי, על מנת שיוכלו לשקול את השיקולים השונים, הערכיים, וברגע העימות, יקבלו את ההחלטה הנכונה".
הנה שם השופט ברק את האצבע על הבעיה: האם יש לשוטרים את המבנה הנפשי והמקצועי למשימה כזו? כמובן שלא. היעדר מקצועיות ושיקול דעת נבון הנובע ממנה היא אחד המאפיינים הבולטים של הארגון; והסובלים העיקריים מהיעדרם הם הבעלים האמתיים של המשטרה: האזרחים הנורמטיביים, משלמי המיסים.
נחזור לאכיפה: הגבינה זזה...
רק התחילה האכיפה בנושא הקורונה, ומיד התבשרנו על כמות הדוחות היומית שרשמו השוטרים. למה זה חשוב? זה ממש לא חשוב. להיפך. אבל לשוטרים ולמפקדיהם זה חשוב; כי זה הופך מיד לקריטריון למצוינות ביורוקרטית, שמנוגדת למצוינות הנדרשת מהם: הפעלת שיקול דעת ראוי. שוטר מצוין הוא זה שאוכף כל יום קצת יותר מאתמול. בנוסף, הדוחות הם כלי פיקוח עבור הקצינים לוודא שהשוטרים אינם מתבטלים; וגם אם לא דורשים בקול רם מכסת דוחות, הצורך להבליט עשייה ברור, גם בתחום אכיפת סגר הקורונה. זה מזכיר את הטענה הנצחית המטופשת שאין מכסות בדוחות התנועה. זה מה שהתחיל את הבעיות באכיפה בשטח.
בחג הפסח של הקורונה נפל דבר בישראל ששינה עד היסוד את לגיטימיות האכיפה של הסגר. חשיפת התנהגותם השערורייתית של מנהיגינו כנתניהו, ריבלין, דרעי גלנט ורגב ומן הסתם גם אחרים, שלא נתפסו בקלקלתם... שבעוד עם ישראל מציית להנחיות; הם ניצלו - ללא בושה - את זכויות היתר שלהם. הפוליטיקאים ניסו לתקן בדרך של פתיחת הסגר; וגם הפתיחה הזו הדיפה ריח חריף של שחיתות שלטונית מובהקת והעדפת מקורבים. במה איקאה למשל שונה מקניון רגיל? למה אלה כן ואחרים לא? את מי מדביק גולש בודד בים? מי יצר שם, בעצם, התקהלות: הגולש או קבוצת השוטרים שהתנפלה על הציד?
כך קרסה לגיטימציית האכיפה ברגע. הפוליטיקאים הבינו את זה; הציבור הפנים את זה ויצא לרחוב; ורק השוטרים לא הרגישו ש'הגבינה זזה'; והמשיכו לאסוף סטטיסטיקה של מצויינות ביורוקרטית מטופשת. שימו לב שרוב אלה שהעלו תלונות מוסרטות על המשטרה הם אנשים נורמטיביים משלמי מיסים או לפחות כאלה ששילמו עד שפרצה הקורונה.
במצבים הללו שהלגיטימציה נעלמת יש רק כלל אחד לאכיפה חכמה ומקצועית: אתה יודע שאתה אוכף כנדרש רק אם קודם לכן אתה חוטף ביקורת, מדוע אינך אוכף. ואזהרה בטבו: אם השוטרים לא יצליחו להפנים את האמת הזו, הם עוד ייחרטו בזיכרון הלאומי בתור 'החתול השחור' של ימי הקורונה.
השיחה המוקלטת:
העשרה
משולחנו של משה הלוי המוכשר:
[בתמונה: כרזת מחאה שפורסמה בפייסבוק בסוגיית הלגיטימציה]
[לקובץ המאמרים: 'כשהאמצעי הופך למטרה - הכל על הסטטיסטיקה המשטרתית', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים, 'הכל על ביורוקרטיה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן]
