6 thoughts on “טעיתי! שיעור מתנ"ץ סיגל בר צבי על מגבלות הטייזר…”

1. לעניות דעתי, את האירוע יש לבחון במבחן השכל הישר, הסבירות וההגינות, הירי היה כתגובה מיידית לסכנת החיים שנשקפה לשוטר ומתוך פחד ובהלה ולא מתוך כוונה לרצוח.
   חייבים לתת את הדעת על המצוקה שבה שרוי השוטר במהלך התקיפה, ועל-כן יש להיזהר מגלישה לפרשנות דווקנית של דרישה לירי בודד לרגליים בקור רוח וביישוב הדעת…, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן את ההגנה העצמית מתוכן.
   המסקנה שלי שהצבת דרישות לא סבירות ולא הגיוניות בפני שוטרים העומדים בפני מצבים מסכני חיים, עלולה לגרום להרתעתם ולבסוף תסכן את את החברה כולה כאשר השוטרים יחששו להשתמש בסמכותם.

   "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ."

   הנקודה שד"ר מאיר גלבוע מעלה נדונה פעמים רבות בפסיקת בית המשפט העליון והיא מכונה כ"דרישת הנחיצות" ובעיקר "דרישת הנחיצות הכמותית", בגדרה נבחנת מידת הכוח המגן שהפעיל הנתקף, דהיינו, אם די היה בירייה אחת בלבד לרגלים לשם הדיפת התוקף ונטרול הסכנה, תהא סדרה של מספר יריות כאלה בלתי נחוצה מבחינה כמותית.
   כאמור, דיון ארוך וממצא בדרישה זו מצוי בע"פ 4784/13 ניר סומך, החל מפיסקה 174 (פסק הדין כולו הוא 84 ע"מ).

   להמחשה אציין רק כמה פנינים מההלכה המושרשת היטב "…יחד עם זאת, כבר עמדתי לעיל על הזהירות שיש לנקוט בפרשנותה ויישומה של דרישת הנחיצות, שמא נפרשׁה פירוש דווקני יתר על המידה, כזה אשר עלול לרוקן את סייג ההגנה העצמית מתוכנו.
   סוף סוף, לא ראי מעשה שעל ביצועו הוחלט ביישוב הדעת, ב'קור רוח', באיזמל מנתחים, כראי מעשה שההחלטה לבצעו נתקבלה בשבריר שנייה, מתוך דחיפות ולחץ, באימה וביראה, לנוכח סכנת חיים מתקרבת.

   היטיב לבטא זאת בלשונו הצחה השופט מ' זילברג, לפני למעלה מיובל שנים:
   "אין אנו מוכנים להיכנס כאן לכל אותן ההבחנות הדקות, עם המידות והשיעורין; מכה זו מותרת, מכה זו אסורה… כל הקטטה כולה, על שני חלקיה גם יחד, ארכה כרגע וחצי, ב'נוכחות' האקדח וכמעט מול הלוע שלו, ואין לדרוש מאדם לכלכל מעשיו בפלס ולמדדם בשעל בשעת סכנה שכזאת" (ע"פ 95/60 ולדמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 53, 55 (1961);

   "…אכן, יהיה זה מלאכותי להתמקד במעשיו של הנתקף, ולא צודק להתעלם מן התמונה במילוּאה. התחשבות בנסיבות העניין, ו'ריכוך' מסוים של הבחינה האובייקטיבית, מתיישבים אפוא עם תחושת הצדק והשכל הישר …דא עקא, 'ריכוך' זה הוא מן הדברים שאין להם שיעור; שראשיתם בתחושת הצדק, ואחריתם מי ישורנה. ואמנם, בספרות ובפסיקה הובע החשש מפני 'מדרון חלקלק' ביחס ל'ריכוך' אופייה האובייקטיבי של דרישת הנחיצות, והודגשה הסכנה הטמונה בכך: "התלבטתי לא מעט אם אין מקום לריכוך הדרישות האובייקטיביות של ההגנה הפרטית תוך 'פזילה' למצבו הסובייקטיבי של העושה, וזאת כדי להימנע מקשיחות ודקדקנות אבסורדית… אלא שקיימת סכנה כי גם התחשבות וריכוך כאלה יאבדו את כל המידות, השיעורין והגבולות" …יש להיזהר מלפרש את דרישת הנחיצות "פירוש דווקני ואבסורדי"."

   "…הנה כי כן, דקדקנות – כן; דווקנות – לא; וכל מקרה – לגופו.
   לא מחשב ואריתמטיקה, אלא שׂכל ישר ואנושיות טבעית. דברים אלו יפים להלכה, אך קשים למעשה.
   פעמים רבות, ההבדל בין מעשה נחוץ למעשה שאינו נחוץ הריהו "דק על דק עד אין נבדק"…
   כיצד אפוא יכריע בית המשפט בכגון דא, ועד כמה ראוי לדקדק עם הטוענים להגנה עצמית?
   דומה כי אין בנמצא 'פתרון קסם', ולעולם תהא ההכרעה מסורה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, בהתאם לנסיבותיו של כל עניין לגופו."

   הגב

2. פיני יקירי,
   שניכם טעיתם. בר צבי בפעם הראשונה ואתה בפעם השנייה. בסרטון רואים בבירור שהשוטר יורה מספר יריות במי שברח, כשכבר הבורח שכב על הרצפה והשוטר היה במרחק מספר מטרים ממנו. בשלב זה, השוטר לא היה בסכנת היפגעות וקל וחומר בסכנת חיים. לכן, יכול היה להתקרב לחשוד עד מטר וחצי ממנו ואז להפעיל את הטייזר. לחילופין, היה עליו קודם כל לאיים על החשוד עם נשקו ולא לירות. רק אם החשוד היה קם ומתקדם לעברו, הייתה לשוטר הצדקה לירות, וגם אז די בירייה אחת לפלג גופו התחתון של אותו חשוד.
   אם הוא ממש חשש לחייו (כשהחשוד שוכב על הרצפה, אז לא ברור האם לחשש היה בסיס כלשהו, חוץ מבראשו של השוטר, וזכור שחשש כזה צריך להיות אובייקטיבי, ולא סובייקטיבי), היה עליו לירות קודם ירייה אחת לפלג הגוף התחתון. רק אם למרות היריה, החשוד היה קם ומתקדם לעברו, היה מקום לירי נוסף.
   הנוהל של הפעלת הטייזר הוא כללי, ולא ראיתי שם הכנסת שיקול על חוסר היעילות שלו. ובכלל, איך השוטר יודע על מי זה יפעל ועל מי לא?
   שים לב לתאריך שבו הוצא הנוהל – אחרי האירוע המדובר. משהו כאן מסריח ומסריח מהראש.
   ראיתי את בר צבי בעת האחרונה בטלוויזיה, וחוץ מזה שהיא עוברת מסך מצוין, לא היו בדבריה חידושים ולא התרוממות לרמות גביות של אתיקה.
   ונא לא לשכוח האמירה של תנ"ץ סיגל בר צבי בערוץ 13 מתחילת אפריל: אם אדם יצטרך לצאת מביתו בעת הסגר כדי לסייע לקשיש נזקק, שייקח סיכון ויהיה מוכן לשלם 500 ש"ח קנס. נו, באמת!? זו אמירה של אדם זחוח ויהיר, ולא של קצין משטרה בכיר, שפניו אמורים להיות מופנים גם לקהילה ולא רק לאכיפה.
   בקיצור, החזר את הכובע לראשך והסר את הכובע מעל בר צבי.

   הגב

   • מאירק'ה,

     מי שברח וניסה לנתק מגע היה השוטר; והבחור בעקבותיו עם הסכין; הוא הפילו לארץ והשוטר הצליח להשתחרר ולקום. זה אומר שהסיפור נגמר ועכשיו יש זמן להתייצב לכוון ולבקש מהבחור להפנות אליו את חזהו? אתה במצב הזה היית בוחר לנסות את מזלך עם הטייזר?

     הגב

   • מאיר, מעניין לדעת איך אתה היית פועל בסיטואציה של השוטר מראש העין..

     הגב

3. שטחי מאד. חנפן. גם מוריס חן גמגם בכנסת. לכו ללמוד שוב למועד ג׳

   הגב

   • אשמח ללמוד ממך וגם אפרסם!

     הגב