[בתמונה: לא קונספירציה ולא ברווזים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Alexas_Fotos לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

חייבים לתת את הדעת על המצוקה שבה שרוי השוטר במהלך התקיפה, ועל-כן יש להיזהר מגלישה לפרשנות דווקנית של דרישה לירי בודד לרגליים בקור רוח וביישוב הדעת…, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן את ההגנה העצמית מתוכן.

המסקנה שלי היא שהצבת דרישות, לא סבירות ולא הגיוניות בפני שוטרים העומדים בפני מצבים מסכני חיים, עלולה לגרום להרתעתם ולבסוף תסכן את את החברה כולה כאשר השוטרים יחששו להשתמש בסמכותם. “הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ.”

הנקודה שד”ר מאיר גלבוע מעלה נדונה פעמים רבות בפסיקת בית המשפט העליון והיא מכונה כ”דרישת הנחיצות” ובעיקר “דרישת הנחיצות הכמותית”, בגדרה נבחנת מידת הכוח המגן שהפעיל הנתקף, דהיינו, אם די היה בירייה אחת בלבד לרגלים לשם הדיפת התוקף ונטרול הסכנה, תהא סדרה של מספר יריות כאלה בלתי נחוצה מבחינה כמותית. כאמור, דיון ארוך וממצא בדרישה זו מצוי בע”פ 4784/13 ניר סומך, החל מפיסקה 174 (פסק הדין כולו הוא 84 ע”מ).

להמחשה אציין רק כמה פנינים מההלכה המושרשת היטב “. יחד עם זאת, כבר עמדתי לעיל על הזהירות שיש לנקוט בפרשנותה ויישומה של דרישת הנחיצות, שמא נפרשׁה פירוש דווקני יתר על המידה, כזה אשר עלול לרוקן את סייג ההגנה העצמית מתוכנו.

סוף סוף, לא ראי מעשה שעל ביצועו הוחלט ביישוב הדעת, ב’קור רוח’, באיזמל מנתחים, כראי מעשה שההחלטה לבצעו נתקבלה בשבריר שנייה, מתוך דחיפות ולחץ, באימה וביראה, לנוכח סכנת חיים מתקרבת.

היטיב לבטא זאת בלשונו הצחה השופט משה זילברג (ראו תמונה משמאל למטה), לפני למעלה מיובל שנים: “אין אנו מוכנים להיכנס כאן לכל אותן ההבחנות הדקות, עם המידות והשיעורין; מכה זו מותרת, מכה זו אסורה… כל הקטטה כולה, על שני חלקיה גם יחד, ארכה כרגע וחצי, ב’נוכחות’ האקדח וכמעט מול הלוע שלו, ואין לדרוש מאדם לכלכל מעשיו בפלס ולמדדם בשעל בשעת סכנה שכזאת” (ע”פ 95/60 ולדמן נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טו 53, 55 (1961);

[בתמונה משמאל: השופט משה זילברג. התמונה היא נחלת הכלל]

“…אכן, יהיה זה מלאכותי להתמקד במעשיו של הנתקף, ולא צודק להתעלם מן התמונה במילוּאה. התחשבות בנסיבות העניין, ו’ריכוך’ מסוים של הבחינה האובייקטיבית, מתיישבים אפוא עם תחושת הצדק והשכל הישר …דא עקא, ‘ריכוך’ זה הוא מן הדברים שאין להם שיעור; שראשיתם בתחושת הצדק, ואחריתם מי ישורנה. ואמנם, בספרות ובפסיקה הובע החשש מפני ‘מדרון חלקלק’ ביחס ל’ריכוך’ אופייה האובייקטיבי של דרישת הנחיצות, והודגשה הסכנה הטמונה בכך: “התלבטתי לא מעט אם אין מקום לריכוך הדרישות האובייקטיביות של ההגנה הפרטית תוך ‘פזילה’ למצבו הסובייקטיבי של העושה, וזאת כדי להימנע מקשיחות ודקדקנות אבסורדית… אלא שקיימת סכנה כי גם התחשבות וריכוך כאלה יאבדו את כל המידות, השיעורין והגבולות” … יש להיזהר מלפרש את דרישת הנחיצות “פירוש דווקני ואבסורדי”.”

“…הנה כי כן, דקדקנות – כן; דווקנות – לא; וכל מקרה – לגופו. לא מחשב ואריתמטיקה, אלא שׂכל ישר ואנושיות טבעית. דברים אלו יפים להלכה, אך קשים למעשה.

פעמים רבות, ההבדל בין מעשה נחוץ למעשה שאינו נחוץ הריהו “דק על דק עד אין נבדק”…

כיצד אפוא יכריע בית המשפט בכגון דא, ועד כמה ראוי לדקדק עם הטוענים להגנה עצמית?

דומה כי אין בנמצא ‘פתרון קסם’, ולעולם תהא ההכרעה מסורה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, בהתאם לנסיבותיו של כל עניין לגופו.”

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]