[בתמונה: תושב חולון מודיע כי הפירות על העצים בחצרו הם הפקר לרגל שנת השמיטה. התמונה היא נחלת הכלל]

עודכן ב-19 במאי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שלישי מתוך חמישה, העוסק בשמיטה ובמשמעויותיה. למאמרים האחרים:

• דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשות מצורפות בהר – בחוקותי.
• קובי ביטר: מה עניין שמיטה להר סיני?
• אבי הראל: שמיטה, יובל, ריבית ודילמות מוסריות;
• דורון מצא: שנת שמיטה במערכת החינוך.

*  *  *

אחד הנושאים המרכזיים בפרשות בהר – בחוקתי, בספר ויקרא, הינו דין שמיטת קרקעות. השם שמיטה [1] המצוי בספרות חז"ל, אינו לקוח מכאן אלא מספר שמות:" וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ" [2].

הפועל שמוט בא בהוראת להשליך או לזרוק משהו שהוא נתון ביד, ובהשאלה כאן הוא מכוון להפסקת עיבודה של הקרקע בשנה השביעית. המונח שאנו מכירים -שמיטה, מצוי במקרא דווקא בהקשר שמיטת כספים:

"מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ:  לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ." [3], רוצה לומר כי גם שמיטת כספים חלה אף היא בשנה השביעית.

[בתמונה: פרדס אתרוגים בכפר חב"ד שאינו מעובד בשנת השמיטה, וצמחו בו עשבים שוטים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bachrach44. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

"מה עניין שמיטה להר סיני"?

דין שמיטת קרקעות בפרשתנו קובע כי אחר שש שנים של עיבוד אינטנסיבי של האדמה, אין לעובדה בשנה השביעית, והיבול הצומח בשדות שייך לכלל התושבים לרבות גרים, וחיות השדה. המקרא מפקיע את הקרקעות מידי בעליהם, שהופכות להיות למשך שנה שלמה לנחלת הכלל.

ברם, הניסוח של הדברים במקרא מעלה תהיה חמורה כבר בספרות חז"ל. לפי האמור האל מצווה את משה במדבר סיני על השמיטה, והבעיה שצצה במיידי מכך הינה: "מה עניין שמיטה להר סיני"? [4], כלומר, האם דין השמיטה מהווה חלק אינטגרלי של הברית שנכרתה בין האל והעם בהר סיני או שמא המדובר בחוקים עצמאיים שניתנו בנפרד? שתי השמיטות הנזכרות במקרא, שמיטת כספים ושמיטת קרקעות, עניינן שונה אבל יש להן טעם אחד והוא – קיום חברה של אנשים שאינם משועבדים כלכלית. אמנם השמיטות הללו ובעיקר שמיטת הכספים, נלחמות בתופעת העוני, אך דבר זה קשה לומר על שמיטת קרקעות שממנה נהנית על פי הכתובים גם חיית השדה. לכן יש קושי לקטלג את ענייני השמיטה תחת חוק סוציאלי גרידא, אלא תחת חוקים שמהותם לעשות את כלל התושבים כשווים לפני האל.

מהות שכזאת אנו מוצאים בשנת היובל, שמצוין פעם בחמישים שנה. כך נאמר במקרא אודות היובל:" וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ:  כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי"[5], לשון אחר, הכתוב מסביר את בעלותו של האל על הקרקע, ואחת לחמישים שנה כולם מושווים לפני האל עשיר כעני. בדומה לכך מסביר המקרא את העיקרון של שחרור העבדים ביובל, שהוא שהאל אינו יכול לשבת על כיסאו כל זמן שהבסיס החברתי בעם ישראל מעורער ואינו שווה לכולם. היובל מייצר מציאות בה כולם שווים, בני חורין וללא חובות כלכליים אז ורק אז יכול האל לשבת על כיסאו ולמלוך על עם ישראל.

[בתמונה: "מה עניין שמיטה להר סיני"? ציורי תנ"ך/ הגבלת העם סביב הר סיני/ ציירה: אהובה קליין (c)]

שחרור עבדים

שחרור עבדים יש בו סממן של ברית, כפי שנו מוצאים בדבריו של ירמיהו:" כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי, כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר.  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ; וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם.  וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם, וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, לִקְרֹא דְרוֹר, אִישׁ לְרֵעֵהוּ; וַתִּכְרְתוּ בְרִית, לְפָנַי, בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו"[6], משמע – השמיטה בכלל ושילוח העבדים בפרט הם הדרך הראויה לכינון מלכותו של האל בעולם.

ירמיהו מכנה את שחרור העבדים במונח דרור, שיש בו דמיון פונטי וסמנטי למונח האכדי duraru [7]. בתרבות של מסופוטמיה צויין הדרור האמור בשחרור עבדים, החזרת קרקעות לבעליהן ולעיתים אף בביטול חובות כספיים, בדומה לאמור במקרא. אם זאת קיים הבדל עקרוני בין האמור במקרא לבין הנהוג בתרבות המסופוטמית. בחברה הבבלית, הכריזו מלכים על דרור של עבדים וחובות כלכליים, בעת עלייתם על כס השלטון, בשל התפיסה שעם עליית מלך חדש מתחילה תקופה חדשה. במקרא לעומת זאת, אין המדובר במלך אנושי, מה גם שמחזורי השחרור של עבדים ורכוש הינם קבועים ואינם תלויים בחילופי שלטון כלשהם. זה הקשר בין ברית סיני לחוק השמיטה/יובל. כל הבריתות במקרא נגזרות מברית סיני, ועיקרן מצוי בתוכה. אשר על כן שמיטה יש לה קשר הדוק עם ברית סיני, במשמעות שלה – כינון חברה מתוקנת, שרק בה יכול האל לכונן את שלטונו.

[בתמונה: השמיטה בכלל ושילוח העבדים בפרט הם הדרך הראויה לכינון מלכותו של האל בעולם... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tumisu לאתר Pixabay]

אם אלה הם פני הדברים, האם חוק השמיטה נשמר בקפדנות?

הקושי בקיומם של חוקי השמיטה ברור, בארץ שנתונה כולה לחסדי שמיים מההיבט של ירידת גשמים. על פי המקורות שבידינו, בימי בית המקדש השני חוק השמיטה נשמר, והד לכך אנו מוצאים בדבריו של יוסף בן מתתיהו, כי אלכסנדר הגדול פטר את יושבי חבל ארץ יהודה מתשלומי מס בשנת השמיטה [8]. בשנים יותר מאוחרות, פטר גם יוליוס קיסר את אנשי יהודה ממיסים בשנת השמיטה [9]. עם זאת, נותר עדיין קושי אובייקטיבי בקיומה של מצוות השמיטה, בעיקר בהקשר לשמיטת קרקעות וחובות כספיים.

בשל כך תקנו חז"ל תקנות רבות, ובעיקר התקנות של רבי יהודה הנשיא (ראו את תמונת קברו משמאל), כדלקמן: "האיסור לעבד את האדמות בשנת השמיטה הערים קשיים על האיכר היהודי, שחי במציאות כלכלית קשה לאחר מרד בר כוכבא.

[בתמונה משמאל: קברו המשוער של רבי יהודה הנשיא בבית שערים. התמונה ועלתה לויקיפדיה ע"י Amit A, והיא נחלת הכלל]

רבי יהודה הנשיא שקל לבטל בשל כך את שנת השמיטה, אבל בגלל ההתנגדות החריפה ליוזמתו הוא חזר בו. במקום ביטול המצווה הוא תיקן תקנות שהקלו על קיומה: הוא פטר אזורים בארץ ישראל מחובת השמיטה, התיר לזרוע ירקות לקראת סיומה של שנת השמיטה, ומאוחר יותר אפילו התיר לזרוע ירקות בשנת השמיטה עצמה. נוסף על כך הוא פטר אזורים בארץ ישראל מחובת תרומות ומעשרות. ביישובים שרוב תושביהם היו נוכרים הוא התיר ליהודים שלא לקיים את המצוות התלויות בארץ בנימוק שאין בהם יהודים רבים ולכן דינם כדין חוץ לארץ. בכך הוא הקל עליהם לעמוד בתחרות הכלכלית עם התושבים הנוכרים. ביישובים האלה נכללו בית שאן, בית גוברין, קיסריה ואשקלון" [10].

[בתמונה: סטיקר "גם אני חקלאי שומר שמיטה". הועלה לויקיפדיה על ידי: Segal]

אחרית דבר

חוק השמיטה המפורט בפרשתנו בספר ויקרא, קובע כי באופן מחזורי וקבוע, ללא כל תלות חיצונית בשום גורם אין לעבד את הקרקע בשנה השביעית. יתרה מזאת, מעבר לאיסור של עיבוד הקרקע, הרי קרקע זו נהפכת באותה שנה לנחלת הכלל, כולל גרים וחיות השדה. במקביל באותה שנה שביעית חלה גם שמיטת כספים, בה כל חוב שנצבר נמחק.

הרציונל המיידי בחוקים אלה מדבר על יצירת חברה סוציאלית מתקדמת, אולם העובדה שבשנת השמיטה גם חיות השדה נהנות מכניסה חופשית אל האדמה הלא מעובדת, פוסלת טיעון זה. אשר על כן צריך למצוא רציונל אחר לחוקים אלה, ואכן יש נרטיב הקשור בכל השמיטות האמורות והוא – לימוד העיקרון כי הארץ שייכת לאל, ואין הוא יכול למלוך כראוי אם אין בנמצא חברה מוסרית בה העשיר כעני שווים בפני אדון כל הארץ.

האם השמיטה נשמרה למרות הקושי האובייקטיבי? התשובה חיובית בעיקר בימי הבית השני. ולשאלה הנצחית מה עניין שמיטה להר סיני, כלומר האם חוק השמיטה ניתן אף הוא במעמד מתן תורה או שהוא ניתן באופן נפרד, אין הדבר משנה, היות וחוק השמיטה נגזר באופן ענייני מברית סיני שגם היא וגם השמיטה חולקים בנרטיב אחד משותף שהוא - כינון חברה מתוקנת הראויה לשלטונו של האל המקראי.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַר', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בְּהַר'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בהר באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 13/5/19.

[1] על השמיטה בהיבטים אחרים ראה – אבי הראל, שמיטה, יובל, ריבית, ודילמות מוסריות, ייצור ידע, מאי 2016.

[2] שמות, פרק כ"ג, פסוקים: י' – י"א.

[3] דברים, פרק ט"ו, פסוקים: א', ט' – י'.

[4] ספרא, בהר,  פרשה א'.

[5] ויקרא, פרק כ"ה, פסוק כ"ג.

[6] ירמיהו, פרק ל"ד, פסוקים: י"ג – ט"ו.

[7] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים:180 – 187.

[8] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, י"א, 378.

[9] שם, פרק י"ד, 202 – 203.

[10] אורלי אילני, ואלה תולדות, ימי הבית השני ותקופת המשנה והתלמוד: הנהגה, חברה ודת, מט"ח, 2012, עמוד 116.