גרשון הכהן: אבדן תפיסת המרחב וההתכנסות אל גן העדן הקסום במגדלי הערים

[בתמונה: גן העדן הקסום שבמגדלי הערים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheMint לאתר Pixabay]

[להרחבת המושג, תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

הרבה הערות קוראים קיבלתי בעקבות תגובותיי לראיונות שנתן אהוד ברק ל'מעריב' על הנסיגה מרצועת הביטחון (ראו לינקים למטה). ההשלכות של הדברים ליהודה ושומרון היו מתבקשות. מישהו למשל שאל: "ואם תשנה את המילה רצועת הביטחון לאיו״ש? זה לא אותו דבר?"

אז זהו שממש לא! דבר אחד גדול עשה את כל ההבדל, שבין נטישת רצועת הביטחון ותוצאותיה למתרחש ביהודה ושומרון: תודעת הזמניות!

על שלט בחוף סידני כתוב: לכאן הגיעה האנייה הראשונה של כ-800 אסירים אנגלים ועוד 150 נשים, שנשלחו מחופי אנגליה אל היבשת החדשה אוסטרליה. הם נחתו על החוף, בנו בקתות ,התחילו לעבד את האדמה ושתלו שתילים. ומיד הילידים נוכחו להכיר: "That they are here in order ti stay"!

זה ההבדל כולו בין יהודה ושומרון לרצועת הביטחון: המתנחלים שפועלים באופן המבטא את אותו משפט: We are here in order to stay.

[למאמרו של האלוף גרשון הכהן: 'רצועת הביטחון – מערכה שלא חתרה לניצחון', לחצו כאן] [למאמרו של האלוף גרשון הכהן: 'אחריותו האישית של אהוד ברק להתדרדרות המצב ברצועת הביטחון ולנסיגה הרשלנית', לחצו כאן]

[בתמונה: מפת חוף ג'אווה לה גרנדה המזרחי משנת 1547. התמונה היא  נחלת הכלל]

"אז אתה רוצה להישאר שם???"

כשמתריסים כנגדי בעניין רצועת הביטחון: "אז אתה היית רוצה להישאר שם!"... זו כאילו אמירה מנצחת, שמדגישה עד כמה אני הולך עד הקצה, עד אבסורד.

אלא שזה בדיוק לב בעיית אי האפקטיביות של צבאות המערב בעידן החדש. אם כובשים שטח על מנת לבצע טיהור קטן; ואחר כך לעזוב ולחזור הביתה,  אין לזה ממשות, ההישג נמוג מאליו כמו השלג בסיביר שנמס מאליו עם בוא האביב. ואם אחרי כל המאמץ לא הושג הישג של ממש, כאן מתחיל הטיעון המשתק: "אז למה בכלל לצאת למבצע יבשתי?"

היסוד הבסיסי ביותר לתכלית המתקפה הוא לכבוש על מנת להישאר, על מנת לנכס, על מנת לעצב גבולות אחרים ומגמות מרחביות חדשות. כאן התפקיד הקריטי של המאמץ האזרחי האוחז בקרקע בנטיעת כוח החיים! את זה הבינו מנהיגי המפעל הציוני בדורות הראשונים. את הדבר הזה הזניחו בדורות האחרונים ולא רק מתוך עייפות ויגעות.

תודעת השהות ברצועת הביטחון כזמנית אחראית במידה לא מועטה לקיבעון המערכתי; שאליו נקלעה תפיסת הפעלת הכוחות ברצועת הביטחון. תודעת הזמניות השפיעה כמובן גם על תשתית שיתוף פעולה עם צד"ל והאוכלוסייה האזרחית הלבנונית ברצועת הביטחון, באופן שנוצל היטב על ידי חיזבאללה.

[להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'שיתוף פעולה', לחצו כאן]

הסדקים שנבקעו בתפיסת המרחב הישראלית הם חלק מהטלטלה שעברה על העולם המודרני המערבי...

הנטייה היהודית לעירוניות עשתה את הישראלים - ובעצם את אנשי המערב כולם - רגישים, רגישות יתר, לטלטלה; כמו ברגישות לקורונה של אנשים עם מחלות רקע.

עם הקדמה הטכנולוגית - ביכולת האינטרנטית להתגבר, כביכול, על המרחק המפריד בין אנשים בקצוות תבל - נוצרה האשליה, שאפשר לקיים את החיים האנושיים ברשת התקשורתית; ולמרחב אין יותר משמעות. יתרה מזו, המלחמה ביבשה בחיכוך המדמם במרחב נראתה חסרת תוחלת אם אפשר לדלג על החיכוך באמצעות חימוש מהאוויר. המרחב בין הערים הגדולות הפך לתווך מיותר והמאמץ לשלוט בו נעשה לנטל. כאילו שהערים יכולות להמשיך ולשגשג בקיום ברשת בהתעלמות מהמרחב העוטף אותן.

את הטלטלה שעברה על התפיסה המודרנית ביחסה למרחב, תיאר הסוציולוג זיגמונט באומן בספרו רב ההשפעה: "מודרניות נזילה" (ראו תמונת כריכה משמאל למטה):

"כוח הפך באמת לאקס-טריטוריאלי. אין הוא כבול עוד, אפילו אינו מואט, על ידי התנגדות המרחב. המצאת הטלפונים הסלולריים יכולה בהחלט לשמש 'מהלומה אחרונה' לתלות במרחב: אפילו הגישה לשקע הטלפון אינה הכרחית עוד כדי לתת את ההוראה ולעקוב אחריה עד ביצועה, אין זה משנה עוד היכן נמצא נותן ההוראה - ההבדל בין קרוב לרחוק, או בין שממה למרחב תרבותי מסודר התבטל למעשה." (באומן, ע' 9).

[בתמונה משמאל: כריכת הגרסה העברית לספרו של זיגמונט באומן, "מודרניות נזילה", שראה אור בהוצאת מאגנס. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בהיגיון הזה - של היכולת לדלג על המרחב - ציטוטים אלה מסבירים, כביכול, שאם טילי קרקע קרקע יכולים לפגוע במדינת ישראל בשיגור מן המדבר העיראקי אז גבולות בני הגנה הפכו לחסרי משמעות.

בממד המענה, תלו תקוות יתר בכוח האווירי הישראלי, שידלג על פערי המרחק; ובתקיפה מרחוק ישיג את התוצאות הרצויות. כך הסביר אהוד ברק בראיון למעריב, כי אם ממילא רצועת הביטחון בלבנון אינה מצליחה למנוע ירי רקטות על קרית שמונה, אז החזקתה הופכת לנטל חסר תוחלת.

אלא שזה אינו האיום היחיד. עם אבדן מרחב הביניים ששימש כ- buffer zone, והערכות כוחות חיזבאללה בכפרים סמוכי גדר הגבול; התפתח מחדש איום החדירה ליישובי הספר, בהיקפים מערכתיים.

[תמונתו של גרשון הכהן היא צילום מסך]

ובעוד אנחנו מאבדים כיוון...

ומה שמעניין באופן המיוחד לגבי המתרחש במדינת ישראל, המרחב הגדול הפתוח והכפרי שמעבר לערים הישראליות, לא רק הולך ונתפס יותר ויותר על ידי האוכלוסייה הערבית; והמאמץ להשליט בו חוק וסדר, הופך להיות לנטל שממליצים לנו להיפטר ממנו. כאילו, רק המתנחלים מפריעים להתכנסות אל גן העדן הקסום במגדלי הערים.

למרות ההתפתחויות בלבנון ובעזה, ההתייחסות הישראלית לצורך בטריטוריה - בה מתרחש החיכוך בממדיו הישנים - אותה גישה "מקצועית" של גורמי הביטחון הישראליים למרחב, אינה מצליחה להשתחרר מראייתו כנטל הכרוך בחיכוך שמוטב לדלג עליו ולאיין אותו.

כאן נלכדה תפיסת הביטחון הישראלית בתסביך "גנטי" שהולך ומועצם בכל סיבוב נוסף של "נישואי קרובים" בממסד הביטחוני הישראלי ובקרב מחוללי התודעה הישראלית!

[להרחבת המושג, תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *