לימים ולאותה מטרה, קיימתי פגישות עם מקבלי החלטות, בהם: אריק פואד ורפול זכרם לברכה, ויבדל"א אהוד ברק, בנט, ליברמן, עופר שלח, ועוד רבים וטובים חלקם בממסד הפוליטי; ולצידם, בכירי צה"ל במיל' ובצבא הקבע.

בכולם ניסיתי לכוון את בני שיחי לדבר צבא, כנגזר מתורת הקרב ומעקרונות המלחמה. אלא שבהרף פנו בני השיח אל "רכילות מלחמה". בבחינת, מי תכנן, ירה, מי פגע, מי שגא, כמה הרג וכדומה. בתוספת בקיאות מרשימה במצאי הקיים, כמו: סד"כ העוצבות, מצאי וכשרות אמל"ח, נתוני כמותיים באשר לימי אימונים/ולחימה. בעוד שסוגיית האימונים והשפעתה על כשרות הגייסות, מעולם לא עלתה בשיח. זאת משום שנחשבה אז ונחשבת היום, כ"מובן מאליו". לא פלא, שעל רקע שיח רדוד שכזה, לא עלה בידי לכוון את חברי להסביר,כיצד נסתר מעיניהם פרק ההכנות/ האמונים, למרות שטיבם קובע את עלות המלחמה בדמים ובדם.

אם רצינו לייחס את הפגע הרע, ככזה השורה רק במגזר הביטחון. בא המאבק במגיפת הקורונה, וחשף העובדה כי כבר (תחקיר גלובס) ב- 2007, התכוננה מערכת הבריאות כהלכה - לקראת משבר אפידמי.

אלא ששם - כמו במטכ"ל ובממשלה, ממש כמו ערב מלחמה - לא נמצא אי מי שיבאר לקברניטים. כי התכנית הכי טובה - שלא הורדה לדרגי הביצוע לשם תכנון פרטני; קל וחומר, כזו שאיננה מתורגלת מדי זמן - איננה בחזקת תוכנית לביצוע, אלא מבוא ביום פקודה - לאלתור ולשליפה מהמותן.

לא פלא שהאלתור הפך לסימננו המסחרי, לאחר שהאבות המייסדים, בליית ידע אמצעים וברירה, יצרו באמצעותו מדינה לתפארת. אלא שהשרשת האלתור בבחינת "הכל יהיה בסדר", הסיטה את הדעת וממלא את המעשה. מחובת התכנון והנחייתו לדרגי הביצוע, ומקיומם של נוהלי בקרה חניכה ושפיטה - למרות שאין בלתם בניהול מערכות.

מבלי לשחרר את ביבי מהיותו שותף לכאוס הניהולי, שייווצר מפירוק משרדי הממשלה לתתי משרדים. עומד גנץ כפסע לקראת בגידתו השנייה. שהרי אם בראשונה בגד בקהל תומכיו, ברי כי הבגידה השנייה תתבצע (אם בכלל) ללא כוונה רעה . אלא כחיקוי עלוב ומזיק של קודמיו (ראשי מטכ"ל בדימוס), שלאחר מינוים כשרי ביטחון. נעלמו מסדר היום הצבאי, הכשלים ולקחיהם שנאגרו במהלך שירותם הצבאי. ככל שנרבה בהסברים נוסח: "לא נעים לבקר שר ביטחון", עדיין מדובר בליקוי מוסרי. מהיותו עומד בסתירה למורשת הנופלים, "שבמותם (באמצעות הפקת לקחי נפילתם) ציוו לנו את החיים".